השבועה

השבועה

אדם אחד​(שולט) • 26 בדצמ׳ 2004

מגיל צעיר חשתי שאיני כאחד האדם.
כמעט בלתי ניתן לחוש בכך, סיפרה לי אמי, אז באותו הערב בו נפרדנו.
מעין איכות שונה חמקמקה כמו הדם השוצף בעורקי, דם אדום ונפלא. אבל אני מקדים את המאוחר.

בעודי נער גיליתי שאני שונה. בודד, מתבונן בחיות האדם המסתופפות בעדר. בודד, אבחר באחת לתענוגותיי, אשתמש ואמשיך בדרכי.

לא הבנתי מדוע אני מרגיש שונה. כמעט בלתי ניתן להבחין בכך, כך אמרה אמי, באותו הערב בו נפרדנו.
מעין איכות אחרת, חמקמקה כמו האור השוצף בעורקיי, אור מדהים ונפלא. אך שוב אני מקדים את המאוחר.

כאשר התבגרתי והפכתי לגבר, הרגשתי, כמעט ידעתי שאני אחר. כמעט בלתי ניתן להבחין בכך, כך אמרה אמי, על ערש משכבה, באותו הערב בו נפרדנו.
מעין איכות חמקמקה של תבונה חודרנית, המאפשרת התבוננות פנימית ושונה.

לא כאחד האדם אתה, אמרה אמי, באותו ערב אחרון בו נפרדנו. שייך אתה לבני הדם. סיפור אספר לך כעת. זכור אותו. פיקדון אפקיד בידך, חפץ ומילים. שמור עליהם מכל משמר. אושרך תלוי בהם.
למרגלותיה ישבתי, מחזיק בידה עת גוללה בפני את סיפורנו:

כמעט ואין עוד כמונו… שרידים אנו. מעטים הם הזוכרים, השומרים. לך אל הקהילה בני, אמרה, הכר אותם ולמד. רובם כבר אינם זוכרים את מורשתם, ממלמלים הם את מילות הטקס, אך אינם יודעים את משמעותן. מעטים הם השומרים. מעטים מדי.
יתכן ותצליח, מעטים המצליחים.
אני זוכרת, היא אמרה ועיניה זורחות, אני זכרתי למענך, מרגע הולדתך ידעתי, למרות שכמעט בלתי ניתן להבחין בכך, מעין איכות חמקמקה ואחרת המבדילה, כמו הדם והאור השוצפים בעורקינו, כמו התבונה השונה.

אנו נולדים עם כוח, סיפרה לי. כוח לראות ולהבין. אך איננו יכולים להשתמש בו, לשם כך דרוש מפתח.
מפתח? שאלתי בתמיהה.
כן, מפתח, ענתה, מפתח מיוחד המצוי באדם אחד שמהותו דומה לשלך. רק החיבור ביניכם יאפשר את השימוש בכח. ורק בעזרתו תוכל להגשים את מורשתך.
והיכן אמצא אדם זה? שאלתי.
אולי לא תמצא, ענתה, אני מעולם לא מצאתי. לפרקים חשבתי, קיוויתי… כשהכרתי את אביך, כמעט, אך לא. אדם טוב הוא, אך אינו משלנו.
שמחה אני שלא אמרתי, לכן אני זוכרת.

מזהירה אני אותך, בני, אם תאמר מילים אלו לאדם הלא נכון, תשכח את הכוח. לבני הקהילה תצטרף, תסתופף בקהלם, בעדר, כאחד האדם. תמלמל את מילות הקסם אך לא תבין משמעותן, חייך יכלו ולא תוכל להעביר לילדיך את שאני מעבירה לך כעת. זכור בני, הבטח לי.

בעיניה הבטתי עת אמרה את נוסח השבועה, את מתנתה קיבלתי כפיקדון. מתבונן בעיניה המוארות, באהבתה הגדולה, בדמה השוצף כדמי, בתבונתה ההולכת ומתעמעמת… עד הסוף.

כעת בודד נשארתי בעולם. 'עד שאמצא' לחשתי, 'עד שאמצא'.

שנים רבות עברו, מאז נודד אני. נשים רבות הכרתי, אך אותה לא פגשתי. לפרקים חשתי תקווה, כמעט… נשים טובות היו, אך לא משלנו.
פגשתי את בני הקהילה בטקסיהם השונים השתתפתי, מתבונן בהם ולומד את דרכי הכאב והכוח. פעם היו כמוני. ועתה הם כאחד האדם, כעדר מסתופפים בקהלם.
לעיתים רחוקות פגשתי בשומרים, מוארים הם, נשים וגברים מאושרים. דמם כדמי, אורם כאורי, אך הכוח נשלט בהם, תבונתם אין סופית.

פעמים מספר נישאתי, מקווה לאושר פעוט. ילדים הולדתי. ולמרות שהאכות האחרת חמקמקה היא, תמיד ידעתי, תבונתם גבוהה. אור חיוור להם ודמם אינו שוצף כדמי. זורם הוא. אני אוהב אותם כמו החיים עצמם, אך הם אינם משלנו. צער רב מצר אני על כך.

וכאשר כבר כמעט כלתה התקווה, פגשתי אותה. אחת מהמצטרפות הייתה, בקהילה שרתה, תבונתה רבה. דמה שוצף כדמי, מוארת. ובכל זאת יש פגם באורה.
כרבות לפניה נמשכה לקהילה, משהו בהם לכד נשמתה, משהו… אך היא אינה יודעת להגיד מה. בצללים היא נאחזת, למצוא אושר פעוט, חיבור קטן, אדוות זיכרון.

כאשר ראיתיה בפעם הראשונה, לבי החל להאיץ, מזרים דם אדום ונפלא בעורקיי. האומנם מצאתיה? האם יתכן כי סוף סוף אוכל לשלוט בכוח? כמעט איני מאמין כבר באפשרות.

כאישה רגילה לקחתיה, משתמש בה לתענוגות חולפים. אך בשונה מכולן לא יכולתי לעוזבה. דומה היא לי, כמעט חופפת, ורק הפגם הזה, הקטן, באורה, מפריע לאיחוד.

כל שבוע הייתי נוסע לפגוש אותה. כמה שעות במלון זול. בחדר קטן מול הים או ההרים, הייתי חוקר בה ולומד, מנסה לשווא לעורר אותה, במילים רכות וקשות, מלטף את נפשה בידי, בוחן את מרקם גופה. דמה השוצף מסעיר את רוחי, תבונתה מכה בי, מפנקת אותי כמנהג הדם. ממלאת אותי בפיסות אושר קטנות ואינה מודעת לכוחה. כה קרוב הגענו ביחד, עד שאני כמעט מתפתה…
ואם אינה הנכונה? אני שואל את עצמי, המוכן אתה להיות כאחד האדם? חיית עדר מסתופפת? ובכל פעם אני נסוג. מחבק אותה באהבה, אך איני אומר דבר.

פעם אחת אף הבאתי את פיקדון אמי, סכין הציידים העתיקה… על שולחן קטן הנחתי אותה, לצד הארנק שלי. אולי תזכיר לה דבר מה. בשתיקה נטלה אותה, מלטפת בזהירות את הלהב, נמשכת, אך אינה יודעת מדוע. שבה והניחה אותה על השולחן.
ברכות חוזרת אל תוך חיבוקי, עיניה מוארות באהבתה, ורק פגם קטן בהן.

לאחר מפגש זה הפסקתי לבוא אליה, הכאב רב מדי, אמרתי לעצמי. שבועות חלפו ודמותה נשארה חקוקה במוחי. איני יכול לחשוב על החיים בלעדיה. טובים חיי כחיית עדר איתה, מאשר בדידותי העורגת, כך חשבתי.
אלך אליה עוד פעם אחת ואחליט. כך לא כדאי להמשיך לחיות.

דיברנו בטלפון. כעסה ניכר בדבריה, אולם הסכימה לפגוש אותי שוב. גם היא כמוני מרגישה שאינה יכולה להתנחם בלעדיי. גם לה חיים רגילים, בית, משפחה, ילדים, אך הם אינם מספקים עוד. חסרה היא.

קבענו במקום ידוע, דירת סתרים שביקרנו בה בעבר. נוחה מאד ויפה, מזכירה לי את הבית. כורסאות נוחות, קמין, מטבח פשוט אך מצוייד היטב.
שוב אני נוסע בכביש החשוך. תקוותי פעוטות אך דמי שוצף, דם אדום ונפלא. אני נוקש על הדלת. היא פותחת. היא יפה. אשה מדהימה. דמה שוצף כשלי, תבונתה רבה ורק פגם קטן באורה.
אין היא מאמינה בעצמה ומשום כך אינה מאמינה בי. פגם קטן כמעט ואינו מורגש, אך אני שכל חיי חיפשתי אחר אותה איכות אחרת, חמקמקה, יודע ומרגיש את ההבדל.

"האמבט חם, אהובי, כנס, הרגע. מטעמים הכנתי לך, בשר ציד נא, מיני דגים שונים", כמוני היא, טעמינו זהים.
שוב אני מניח את הסכין על השולחן, מתפשט. נרות הדליקה לכבודי, יודעת שאני מעדיף, כמוה, את אורם הרך והמלטף.
ידיה שלובות בידיי, גופה מתחכך בגופי, ערגתה ערגתי. אני רוצה, כל כך רוצה, אך איני אומר דבר. שתיקתי מפריעה לה. ישובה מולי על כורסא נוחה, עיניה לא שלוות. היא מנסה להצחיק אותי. אני מרוכז מאד, כמעט דרוך. חל בה שינוי שכמעט אינו מורגש, ובכל זאת, היתכן?

לפתע היא קמה ממקומה, בתנועות מדודות היא נעה בחדר הקטן. רק שמונה פסיעות לקצה ושמונה בחזרה. ושוב שמונה פסיעות לקצה ושמונה בחזרה. כזאבה בכלוב, תנועותיה גמישות וחלקות.
חיוך מפציע על פניה, לרגע קט היא עוצרת. כאילו לא מאמינה, מביטה בי. מבטה חד, מפלח ואז היא חוזרת למסעה, שמונה פסיעות עד הקיר וחזרה, שוב ושוב.

אני דומם, מביט בה, דמה שוצף בעוז, תבונתה כתבונתי ואורה בוהק כשלי. ללא מילים היא פונה לעבר השולחן, מרימה את הסכין העתיקה, בוחנת אותה בעיניים שלמות ושלוות, מוארות באהבתה הגדולה. בנימוס היא אוחזת בלהב, בכבוד רב, מושיטה לי אותה.

אני קם ממקומי, מבטי אחוז בשלה. מושיט את ידי ואוחז בלהב מצידו התחתון, כפתי מכסה את כפתה. אני לוחץ מעט, היא אינה נרתעת. טיפות דם אדומות, נפלאות, שלה, מטפטפות. מתערבלות בדמי שלי.

עיניי מחוברות לשלה, בלחש אני אומר את השבועה.
דמי תחת דמך. בסכין זו הרי את מקודשת לי. באהבה וכבוד בכאב ובאושר עד שהמוות או חוסר האמון יפריד ביננו.

מוארים אנו. שלמים. שומרים זה על זו ביחד. לנצח.

HotQueen​(שולטת){תחת השמש} • 26 בדצמ׳ 2004

גם אדם אחד הוא אחר.
בכולנו אותם חלקים אך אנו שונים לחלוטין
אחד מהשני.

הסיפור כתוב יפה. אהבתי את הסגנון.

מקווה שבאמת מצאת אותה ושהיא קיימת
בשבילך...

לחישה{הקול} • 26 בדצמ׳ 2004

שבויה בקסמה של אגדה,
קראתי וריחפתי אל מחוזות נעלמים..
כתוב קסום,
ואכן, מורשת מפוארת לך,
אדם אחד, שאינו כאחד האדם...

גלתיאה • 26 בדצמ׳ 2004

סיפור מיוחד אדם, וכתיבתך אכן מעידה עליך כי אתה אדם מיוחד.

אשריך.

זרה מוכרת • 26 בדצמ׳ 2004

אין בו במגע הגוף, ולא משנה עד כמה יהיה זה טוב
את שיש במגעה של נשמה שהצליחה לגעת בנשמה אחרת.

אשריך

תודה

אדם אחד​(שולט) • 27 בדצמ׳ 2004

תודה לכן על התגובות החמות.

Master_Abra_Kadabra​(שולט) • 29 בדצמ׳ 2004

אדם אחד ידידי הטוב
כמו תמיד אתה מדהים אותי כל פעם מחדש.