עבר. (פרק מרומן שבכתובים)

עבר. (פרק מרומן שבכתובים)

RIS • 31 בדצמ׳ 2004

שדוני המילים

...כן, לסיפורים יש נשמות.
גם לפיות יש נשמות. ולשדוני יער. מי שמתמצא בענין יודע שאלו נשמות שונות מהנשמות שאנחנו רגילים לראות בחיי היום יום שלנו.
נשמות רגילות הן בדרך כלל לבנות, לבנות עם רקע שחור דק.
ואילו נשמות של יצורוני היער הן בצבע ענבר, אוף ענבר, עם רקע לבן עבה.

אך לסיפורים יש נשמות אחרות. הן בדרך כלל מתוחות מתחת למילים. עיניהן קרועות לרווחה והן שותקות. רק מומחים, כמו ציידי נשמות, למשל, יודעים מה צריך לעשות כדי לראות אותן.

אבל ישנם גם שדוני המילים.
אותם קל יותר לראות. הם נמצאים בתנועה כל הזמן. הם מתחבאים מאחורי המילים, במיוחד מילים ארוכות. מילים לועזיות חביבות עליהם במיוחד. ברגע שאתה מסיט מבט הצידה הם מתחילים לבצע אירובטיקה בין המילים. מזנקים ביניהן בלוליניות כמו קופים חסרי רסן

ומי שיודע לשמוע צלילים על קוליים יכול להבחין בין צחוקם הגבוה והמתגלגל כשהם מדלגים בעליזות בתוך האותיות כמו בטרפזים של קרקס ובין צווחות הבהלה המדומה שהן בעצם צווחות של עונג, כמו צווחות של ילדים שמשחקים במחבואים, כשהם קולטים שהמבט של הקורא מוסט בחזרה אל המילים ואצים רצים כמו משוגעים למצוא מחסה מאחרי המילים בטרם יתמקד המבט שוב על הדף.

לפעמים, כמה מביך, שדון צעיר וחסר נסיון שלא הספיק להתחבא כראוי, מוצא מחסה מאחרי מילה קצרצרה בת שתי אותיות ומראהו מגוחך כשהוא מפותל ורועד פוחד להחשף ונשמתו הקטנה מתכווצת בבושה כשהוא שומע את הצחקוקים של השדונים האחרים.
...

המשך

RIS • 31 בדצמ׳ 2004

עבר

אני שב ומנסה לבנות את העבר מתוך קרעי הזכרון.
שוב ושוב מתפזר אוסף הקוביות הרנדומלי הזה שמכיל תמונות קפואות שהיו או לא היו.
שוב ושוב, כמו רוח קרה כסכין שהולמת בשמים השחורים וקורעת אותם לגזרים שמתרחקים זה מזה כעדת עורבים אחוזי תבהלה.
בסך הם צועדים, מגיעים מאחרי ערפל כבד ונבלעים בתוך חושך של שחור מלוכלך.

ואני לא מצליח לשים את האצבע על נקודת ההתחלה.

אני יודע שאני עומד לספר לעצמי סיפור אגדה. אני מאבד וכמעט מוצא ואז שב ומאבד את החוט שמקשר בין קרעי הזכרון להוויה שבראה אותם.
אני יודע שאני יולד את עצמי מחדש, מצייר מחדש את העבר בצבעים שלא היו קיימים אז בזמן אמת.

זמן אמת.... השקר הגדול מכולם.

בוא, פזר את האשליות, הפוך את גביע הקוביות והפוך בו והשלך אותן לפניך.
טרוף את הקלפים.
חלק אותם מחדש.
ושוב העורבים מכים בכנפיהם מול עיני.

אין זה אפשרי בכלל לעקוב אחרי מהלכם. לפעמים אני מתמקד על אחד בצאתו מהערפל אבל מיד אני מאבד את הספירה וכבר אינני יודע אם אינם הולכים מהשחור אל הערפל ולא ההיפך. כמו המטמורפוזות של יצורי אֶשֶר.

אגדה, איפוא.

המיתולוגיה של ההוויה שלי. זו אשר ליוותה את חיי כצל של אפשרויות חליפיות. פתאום הזכרונות הכוזבים למחצה מרימים ראש ומבקשים חיים.

ואת, שהיית שם, שותקת.

מצעד התפאורה איננו מעסיק את מעיינייך.
כמו שפירית, שקופה המשברת פוטונים כמנסרה, את יושבת ותופרת את עולמך הפנימי השסוע באצבעות שאין בהן שמץ גשמיות אבל רעדן שב ודוקר, שב ומייסר אותך בחשיכה.

את מציירת במכחול דקיק ושבור קוים עזים ועסיסיים, ריקוד להבות מתפרצות ההופכות לבסוף למכיתות אבנים אפורות וקשות הניתכות כמו גשם רע ומרסקות את חומות הזכוכית הזולה שהקפת בהן את עצמך.

שבעה ושבעים צבעי הקשת של גופך השמיימי שמים ללעג כל יהלום כרסתן שאחת דתו להיבקע מרוב חשיבות עצמית.
בתוך השקיפות של הגוף שהעדר עוֹרוֹ לועג לחוקי הטבע, פועם דבר מה שנראה כמו שילוב בין יצור תת מימי זוהר והולם ומטוטלת של שעון קיר עתיק מתקופות אחרות.

את שותקת. רק ידך האוחזת במכחול נעה בתנועות מחול, ריתמיקה שחוקיה אינם ידועים אפילו לך, שואבת גוונים לא מוכרים מתוך הדמעות שבזויות עינייך הגדולות וגופך הדק מתייסר בעצב שמלווה אותך מאז פרץ העולם מתוך גרגר אפונה כמוש.

אם כך, אבנה הכל מחדש.

אייצר את הסיפור שהיה יכול לקרות ומשום כך, משום היותו בדותה מוחלטת, ברי שאכן קרה ואולי אף יקרה שוב. ואם לא בעבר הזה אז בעבר אחר ובלבד שנאמין בו, שנאמין כי הצהוב של פרחי הפסיפלורה הופך לעשן עמום כאשר השמש נכנסת אל מאחורי הקלעים של העננים והענבר שבתוך עינייך מספר לי מחדש את עצב לידתך באורווה שבה גם למלאכים אין אחיזה ויצורי הקסם צוחקים בלעג למראה ידייך המושטות בתחינה.

אני מבטיח לך שאספר את סיפורך בחוסר נאמנות למאורעות כפי שהיו. אל יהא ליבך הולם בדאגה שמא תגלי את תאומתך צפה בין המילים שגמדונים מרושעים למראה מקפצים ביניהן כמו שסיפרתי לך פעם.
וכשאני שב ומספר לך עליהם עכשיו, על שדוני המילים, אני מדמה לזכור את עינייך הקרועות לרווחה בהשתאות ובריתוק ואיך בא והתבקע הצחוק השקוף והצלול שלך ונגע לי במקומות שחשבתי שצימחו כבר עור חדש – ואיך שבתי והרגשתי את תחושת הכאב של האושר החריף שאסרתי על עצמי, אז, אז כשהיינו...

לא, את הסיפור הזה אני אצור מתוך האש והדמעות שזכרוני מזמן לי כל אימת שאני משלשל בו מטבע כמו תיבות התקליטים של ילדותנו המומצאת. אלה שמעולם לא מיששנו בידינו בשר ודם אלא רק חלמנו עליהן מוצבות בפינות של חדרים מאובקים בדרכים נטושות של ארץ אחרת אלה אשר ראינו אותן באולמות אפלים דרך עיניים אחרות שניסו תמיד לשכנע אותנו באמיתות האשליה ובנו בנו געגוע לחלומות רפאים.

אשליה בתוך אשליה בתוך אשליה.

אבל אם ה ם זייפו את ילדותנו הרי שאת שאר חיינו זייפנו אנחנו במו ידינו.
מאחר שהתברר שאת האמת ניתן ללוש ולכייר לפי כל מודל שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו בחרנו לחיות את הסרטים ולא את החיים.
תיקון – בחרנו לחיות את הסרטים שבדמיוננו ולא את הסרטים שבדמיונם של אחרים.
ואולי בכל זאת ההיפך.

ועדיין חומת הזכוכית העבה והמלאה עשן משקפת לנו לפעמים עולמות מקבילים שבהם בני דמותנו מסתכלים בנו בהשתאות ומנסים להבין את מה שנראה להם כמראה מעוותת.
האם אלה הם הטובים שבעולמות הבלתי אפשריים?

סוכם אם כך – סיפור אגדה.

וכמו בפיה מהאגדות לא אגע בך. אניח לך לבדך לצייר את לידתך. על אף שאת אֲדָמָה - מאפיינים אותך כל הקוים של מזל דם. בדם נולדת. בדם חפצת למות. אני שומע בעיני רוחי את הצחוק החלול שלך באומרך שמתת עוד לפני שנולדת.

כמו פיה מהאגדות שממלאת את התפקיד שהמספר הקצה לה גם את שימשת באמונה את כל מְסַפּרַיִיך. את דמך וחלבך נתת.
קראת לעצמך שפחה. הפכת עצמך לנֵבֵל בידי נגנים מיומנים.

אבל כמו בסרט רע, פתאום פורצת פרווה מעורם ואישוניהם נעשים פחוסים. האצבעות הפורטות בנועם על המיתרים הופכות לסכיני גילוח שמרסקות את הגידים והעורקים שהמיתרים שזורים מהם.

אני שב ומתבונן בזמן שחולף על פני, כאילו הייתי בירכתי אוניה גדולה ומתבונן בשני השובלים שמתבדרים מדפנותיה ומתכנסים מאחרי הירכתיים לתלם רחב אחד אשר היא משאירה אחריה באדישות עד שהוא נמוג לאיטו עוד הרבה לפני שמגיע האופק.

אני מתבונן בשובל שלא נגמר של חיי הזורמים אחורה ויודע עד כמה המים חלקלקים ומתחתם זורמים זרמים שאין לי עליהם עוד שליטה. והמקום בו הוא נמוג ושב והופך לים, מושך אותי פנימה, אל הזרם, מערבל בזוהרו המכשף ומטיס אותי לחורים שחורים שבהם עלי לחוות את עצב השיכחה.

ואת יושבת ומציירת את עצמך עד זוב דם.

לפעמים, בלילות, בחושך, את יודעת שנותרת לבדך.

ואז, בין אשמורות, כשפיך חסום, את יושבת ומציירת בצבעים הכי שקופים שראיתי בחיי ציורים שרק עמימותם עולה על יופיים.
ואני יודע – את זועקת באילמות את הלבד שלך.

אבל בבקרים את מתעוררת והולכת כאילו היית אחת מאיתנו, עוטה על עצמך את העור המלאכותי שקנו לך בפרוטה, חוטפת מהמדף תחתונים וחזיה וחיוך שיקנו לך עוד כמה שעות של אהבה ופיך חתום.

רק אני יודע את הלבד שלך.
רק אני מכיר אותך.
כמו לוליינית בקרקס, אינך מפסיקה להפתיע.
וככל שיש החושבים שהינך כחומר ללוש ולכייר בו את ליבך ואת גופך שנעים על ציר העונג המוחלט והסבל המוחלט – אני יודע שעמוק בפנים שמרת את כל השליטה בידייך.
מה שמותיר אותך עם שברי חרסים חסרי תקנה למרגלות הויטראז'ים האלוהיים שאת מעטרת.

אבל האם אינך תועה לנצח במבוכי המנדאלות המופלאות שאת יוצרת בהבל פה, בעין הסערה של משוואות המנדלברודט של המילים שלך?

המילים שלך.

המילים.
זוכרת?

בואי, איפוא. נצא למסע ההזוי הזה.
אני אפרק את כל מה שבניתי ואתחיל ואשוב ואתחיל לבנות מחדש.

והרי אין זה משנה דבר. גם אם ההסטוריה היא אנחנו – אנחנו איננו ההסטוריה.
ואם אין לדעת את טיבה של האמת – מה ייחשב לשקר?
טעות מקובלת היא לחשוב שהשניים מגדירים זה את זה בהדדיות. מדויק יותר יהיה לומר שהם משלימים זה את זה. משתפי פעולה שמתחבאים בפירי הגבס בין שתי מציאויות הזויות.
כמו אין ויאנג. אבל לא.
שהרי גם הם אינם אלא צללים במערה.

אני יודע שחיינו. שטעמתי את טעם הדם משפתייך. שגמרת בכף ידי. שהוצאת ראש מתחת לעלה החסה וצחקת.

אני זוכר אנקות תשוקה של לילות אפלים מאופל ואת נשימתך הכבדה, הנבעלת, מבטיחה לי חיי נצח.
אני זוכר ים ורוח וספסל ויד ביד ודוק קצף מלוח בעיניים. מי יידע למצוא עלה בתוך היער.
או דמעה בודדה על לחי מאושרת מוקפת באדוות גלים.
ומי יידע את דרך הנשר בשמים, החידה העתיקה והמסתורית מכולן.

נצא לדרך, ילדת החסה.

ומי יודע על מה נחלום.

...

melody • 31 בדצמ׳ 2004

כן. לסיפורים יש נשמות אך רק נשמה כשלך מסוגלת להכניס אותן גם לסיפורים, לאגדות או לאשליות.

הכישרון שלך מבריק, יקירי.

זה כל כך חזק ועצום ויפה, שאני פוחדת לקלקל את זה במילים מיותרות.

איך זכיתי....
}{

orit{{ML}} • 2 בינו׳ 2005

רותקתי למסך, כמו שתמיד קורה לי כשאני קוראת אותך.
הסגנון שלך, בחירת המילים והזרימה של הטקסט פשוט מושלמים.

זה מופלא.

עבר

עינב​(אחרת) • 5 בינו׳ 2005

אני מצטרפת לכל מה שכבר נאמר קודם,
ומוסיפה על כך משלי:
יפהפה, מתוק, תמים ואוהב.
נעים לקרוא, על אף הפורום שבו התפרסם, ואולי בגלל.

"יפהפה, מתוק, תמים ואוהב."

בכוח המוח-אשה • 5 בינו׳ 2005

עינב, באופן פלאי הצלחת לעלות על ארבעת התכונות הבולטות של RIS לפי סדר חשיבותן.
בנוסף על כך הוא גם כותב לא רע, אה?

melody • 5 בינו׳ 2005

תכונות בולטות ?
הייתי כותבת משהו, אבל אני ביישנית

בכוח המוח-אשה • 5 בינו׳ 2005

עכשיו את משאירה אותנו עם לשון בחוץ, מל?

רק בחוץ? משורבבת כזו של סאן ברנארד ביום חמסין.

קת'רינה​(נשלטת) • 5 בינו׳ 2005

פעם בערך ראשונה שלא שרדתי משהו משלך, לא אופייני- אבל זה המצב.
בסוף שבוע, רגועה, עם כוס קפה וחלה עם חמאה(בצועה ביד חו"ח לא בסכין) אקרא שוב.

Re: רק בחוץ? משורבבת כזו של סאן ברנארד ביום חמסין.

בכוח המוח-אשה • 5 בינו׳ 2005

לרייר בעדינות, קת'רינה, שלא תתייבשי.