סשן-יום-הולדת

סשן-יום-הולדת

פומיקי • 11 בינו׳ 2005

המסיבה כבר נגמרה, שעת חצות כבר עברה לה בקלילות.
כולם כבר הלכו, המאסטר ואני לבדנו. על המושב האחורי מונח לו עוד עטוף השוט החדש, הסגול, עם האות הראשונה של שמו ושל שמי מוטבעת עליו בברזל.
אני נוהגת, המאסטר נשען לאחור. אני מפטפטת על שטויות, כמו שאני עושה תמיד כשטוב לי, וטוב לי כל כך עכשיו. "תפני כאן ימינה" הוא אומר לי, ואני קופאת על ההגה, ומצייתת.
כמו תמיד עולה בי הפחד הקר מהבטן, הריגוש הקל שמלווה ברעידה לא נשלטת של רגל ימין.
אני נוהגת את האוטו בדרך חצץ, לתוך יער שמעולם לא הייתי בו, הטפטוף של הגשם פסק, והמזגן מחמם אותנו בפנים. "כאן תעצרי" הוא אומר לי, ואני שואלת איפה אנחנו ולא מקבלת תשובה.
תנעלי נעליים. צאי החוצה ועמדי עם הפנים אליי.
קר בחוץ מאוד, וריח רענן של גשם ועצים, אני נעמדת עם פניי אליו עדיין ישוב, רגליי בפישוק קל, כפי שהוא אוהב.
הוא יוצא החוצה ובעדינות מכוון אותי קרוב יותר למכסה המנוע, מוודא שרגליי יציבות בתוך העקבים. ידיו מתקררות במהירות, והוא מכניס אותן אל מתחת לחולצה שלי. ברררר עובר לי בכל הגוף, אבל אנחנו צוחקים והמתח מופג. אני כבר לא דואגת, רק מכינה את עצמי לתענוג שיבוא.
אני לא זוכרת מה הוא עושה ומה אני, כי זה מאבד חשיבות. את ההכנות אנחנו עושים יחד, מתמזגים. אני פותחת את הכפתורים, הוא מפשיל את מכנסיי, אני מסירה את החוטיני, הוא משעין אותי קדימה. הידיים שלו מרפרפות עליי באופן תמידי, כמו פרפרים של אש. היכן שנגע בי, כוויה רותחת של געגוע. מגע ידו נצרב בי כל פעם מחדש.
אני נשענת על מכסה המנוע, חמים ונעים מהנסיעה. ישבני מורם אל האדון, למצוותו.
יד אחת על גבי, מלטפת. השניה מפזרת את השוט החדש מקישוטיו. שוט המשאלה שלי, מה שבליבי ביקשתי, המשאלה שהגשים לי אדוני.
קר לך? שואל אותי המאסטר, כן קר לי מאסטר, אני עונה.
מכה חזקה בצד ימין נוחתת בעוצמה. הקור מחדד את חריפות המכה, את עוצמתה. "יותר טוב?"
כמה אני אוהבת את הידיים האלה, ידיים מקשיבות יש לו שזוכרות את בשרי וחולשותיי. הבשר מתחמם תחת ידיו, והקור לא מציק עוד, אבל הרעד לא פוסק. אני משתדלת לשמור על יציבות, לא למעוד, אבל אין צורך. המאסטר שלי מחזיק בי, מייצב אותי על האדמה. ידיו מטיילות על גופי, וממגעו אני חשה איך גופי אינו שלי עוד - הוא שלו ורק שלו, וידיו מנכסות כל פיסת בשר לעצמן. הוא אוחז בפטמותיי בכוח ומושך, הן הולכות אתו, אני לא נלחמת בכאב, הוא מרים אותי, גם אני הולכת אליו, כל פיסה בי שלו היא.
אני חשה את גופו נצמד אל אחוריי, אני חשה את לשונו בפי, מוצץ אותי אליו. ידו על בטני, מייצבת, ידו השניה מכה בירכיי. אני נאנקת מעוצמת הכאב, אני רטובה כולי מתשוקה.
"בת כמה את ילדה?" שואל אותי אדוני.
"בת עשרים וחמש, מאסטר" אני לוחשת, לחיי צמודה למכסה המנוע, חיוך מתגנב אל פניי.
"ולימדו אותך כבר לספור?"
"כן מאסטר" אני רועדת שוב ושוב מקפיא אותי הפחד. אני שומעת את אוושת השוט בידו, אני יכולה לשמוע את החיוך. אני כל כך גאה, כל כך מאושרת, השוט החדש, הקשה שלי.
הוא מצליף בכוח, אכזרי, ללא רחם, ואני סופרת וזועקת, דמעות חמות ניגרות על פניי.
אחת, שתיים, שלוש, המכות קשות לי נורא, הכאב בלתי אפשרי, בשבע אני צועקת, בעשר כבר מועדת מרוב רעד ובכי וכאב. אדוני מייצב אותי חזרה במהירות, וממשיך. אני מתבלבלת. בת כמה אני כבר? אני ילדה שוב, אני מתחילה הכל מחדש.
בשמונה עשרה נשאר כאב עמום וציפייה, אני אוחזת בקצה מכסה המנוע באצבעותיי, ושוקעת בערפל, בעוד מישהי בקולי סופרת וזועקת כאבה. אני בתוך גופי מתחילה לרחף....
ואחד לשנה הבאה.
אני שבה לחוש את הרוח, אני מרגישה את השריפה ואת הקור. ידיו האוהבות מלטפות את ישבני את ירכיי, בין הרגליים. שפתיו מנשקות את הצריבות שחרט בי, מציירות בלחותן את סימני שליטתו עבורי, שאדע את מה שבשרי נוטה לשכוח.
אני רועדת כולי ללא שליטה, אני מפסקת רגליי עבורו, שיוכל לראות כרצונו את רכושו, הרטיבות שלי בלתי נשלטת.
"את יודעת כמה את רטובה?" שואל המאסטר שלי, והנאה חושנית בקולו. "כן מאסטר" אני עונה מתוכי. אני יודעת כמה אני רטובה עבורך, אני יודעת כמה אתה מוציא ממני את הלחות הזאת.
חזק נוחתת המכה.
כשאת ממלמלת לעצמך, את רוצה שאני אשמע? חזק תעני לי. את יודעת כמה את רטובה?
הוא מדבר וידיו מכות בישבני, בירכיי
כן מאסטר, אני זועקת, והדמעות שוב עולות ופורצות ממני
"כן מאסטר, בשבילך, עבורך, שלך..."
הוא מלטף אותי שוב, שתי ידיך מפסקות אותי חזק, וידו קורעת דרכה אל תוכי. הכוס המטפטף שלי שוב אחוז בידו הגדולה, נלפת מסביבו, מתעלם מכאביי. הכוח הוא חופר בי, צפורניו מסמנות אותי חריצים חריצים, כפי שאני אוהבת. מחר אלך ואשב ואשכב, ובכל תנועה יזכיר לי הסימן הפנימי הזה את בעלותו עליי. מסומנת על ידו, מבפנים.
הוא לופת אותי בכפו הגדולה, ומנער אותי מבפנים. אין רעש ביער, רק רחשי העצים הנעים ברוח, אבל כאן אצלנו רעש סערה וברקים. אני לא שומעת דבר מלבד נשימותיו הכבדות וזעקותיי. לא חשה דבר מלבד גופו בגופי. הוא מפרק אותי מבפנים, צעד צעד, עד שאני לא יכולה עוד. אני נמסה וזועמת, חסרת הגיון, תשוקת בראשית בינינו.
הוא מפסיק, ומניח לי להמתין כמה שניות.
אני ממתינה, אני רועדת, אני שלווה. אני חוששת ממה שעומד לבוא. אני לא מעזה לפתוח את העיניים.
אני שומעת את החגורה, את האבזם. עורי צרוב, אני כל כל משתוקקת אליו
מאסטר שלי, את הזין שלך, בבקשה....
כל כך חזק שאני באויר.
ידיו אוחזות אותי בכל הכוח
ואיברו בתוכי, קורע אותי
זעקת האורגזמה שיוצאת ממנו
והיבבות שלי כתגובה
"יום הולדת שמח, שדון שלי"
תודה אדוני.

alona{האביר}​(נשלטת) • 11 בינו׳ 2005

אני אוהבת מתנות כאלה...
מקסים, אהבתי לקרוא

והמון מזל טוב

גרררררררררררררררררר

אמילי קייג'​(אחרת) • 11 בינו׳ 2005

יומולדת שדוני

כמו שצריך!

זרה מוכרת • 11 בינו׳ 2005

יפהפהההההההה שדונית.

המון מזל טוב.

ואהבה...
וידיים
והצלפות גם



זרונת

melody • 12 בינו׳ 2005

מקסימונת }{

את ההוכחה המנצחת לכך שיש שדוניות מדהימות .

נראה שקיבלת את המתנה האולטימטיבית - אהבה

Aragorn​(שולט) • 12 בינו׳ 2005

חי
אמיתי
רטוב
מעולה!

איך פיספסתי את זה..

בכוח המוח-אשה • 12 בינו׳ 2005

פשוט נהדר. הדבר האמיתי.

מלכה עקרבית • 12 בינו׳ 2005

מזל טוב

TooT​(נשלטת){פטרוניוס} • 12 בינו׳ 2005

גרררררררר.....
מזל טוב !!!!
ועוד הרבה סשנים ,רטיבויות , יערות ,אנחות וכו' וכו'
גרררר.... כבר אמרתי ?

fuxia • 13 בינו׳ 2005

פשוט יפה.
עוצמתי ועדין כאחד.
מ