צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

העבודה משחררת.

G-O-L-D​(שולט)
לפני 19 שנים • 15 בפבר׳ 2005

העבודה משחררת.

G-O-L-D​(שולט) • 15 בפבר׳ 2005
אני יושב מול המקלדת, השעה עשרה לארבע בבוקר, התעוררתי לפני שעה לערך, השינה הפכה להיות משהו לא מבוטח. הסמן מהבהב אלי ושואל אותי: "נו, אז במה נפתח".
אני מושך מעשן הסיגריה, נשען לאחור, מביט באייקון הבחורה של הכלוב כנועה אל מול מגף שחור, לבבות על סמלו השני של האתר, ואז כמו באותה שניה הכול עולה בי כמכה אחת מהירה של הבנה.
היום שוב עבר לו חג האהבה וכמו בכל שנה, גם השנה, הוא רק עבר כלא היה.
הוא בערך כמו ימי הולדת שבכל שנה אתה מאחל לעצמך שבשנה הבאה...
אבל אני כבר לא מאחל, ההפך, אני כבר מצטמק ומשתדל לא להתפתל.
היה לי יום לא טוב היום, זו השורה התחתונה.
לא, האמת, לכתוב כי הוא לא היה טוב זה קטן, היום הזה התמצה לפיק אחד של הצטברות שנות עבר.


*


היום, דווקא היום גרמתי לכאב ולדמעות.
אני מסוכן, זה מה שאני, מסוכן.
אני מאלה שנעולים רגשית, סגורים.
אני מעביד עצמי לדעת,
אני פועל שעות על שעות על שעות ללא הבחנה, ואם יש יום שאני מתעב זה יום שישי שבו צריכה לבוא המנוחה.
"מה אתם נחים, מה?" אני תמיד אומר וזה הורג אותי כי בבטן הכול בוער.
אני לא סובל את השבת, את השקט, הרגיעה, את המחנק.
זה כאילו שאתה מרגיש שאתה באמצע הבניה של ביתך והגשם מטפטף ואז צריכים לנוח כי למי שנח יש מקום לשים ת'ראש, יש לו פינה.
ואני, אני על הרפסודה, לא מסוגל להפסיק לחתור, יש לי אי שם במרחק, אי שם באופק, ובים זה קר מידי, עמוק, זה לא בית או נחלה, זה מקום בלי הגנה...



*


אני יושב עכשיו ומחשב את היממה שלי.
אני מאלה שלמעשה, אין להם ממש חיים.
אני עובד משעות הבוקר המוקדמות, ועד שעות הלילה הקטנות. אני יישן לרגעים, עוצם עין אחת והשניה עומדת פקוחה, מחשבת חישובים ודואגת לייצור והקמה.



*


בשעת ערב מאוחרת אני מסיים את יום העבודה שלי, אוחז בתיק הלפ-טופ וצועד לרכבי ברחובות הצדדים של ת"א, רק בכדי לפתוח את יום העבודה השני שלי. בדרך אני רואה מישהו מהלך עם זר ענק ולאחר כמה צעדים אני רואה מישהי עם בקבוק של יין. בחולנות של הבתים יש אור, ומיד פעם אני שומע צחוק. אני הולך שם לבדי, רחוב מאור לאור של פנסי רחוב, רוח נעימה של חורף קיץ יבשה, צועד עייף, טרוד, וכל מה שיש לי זה חישובים בראש. אני עוצר, מניח את התיק על המדרכה, מוציא סיגריה, ומתיישב על הבלטות בין שני רכבים חונים. הטלפון מצלצל, אני עונה, על הקו הסוכנת שלי מברצלונה, היא שואלת לשלומי ואז יורה כמי שלא נעים לה את הבשורה, לא התקבלה העבודה שלך.



*


לך תסביר למי שדחה אותך כמה מחשבה השקעת באותה עבודה. כמה שעות, ימים וחודשים עד שהוצאת את מה שהוצאת, רק בכדי שאותו בן זונה יגיד כי היא לא ראויה.
כוס אמאק!




*



אני חוזר הביתה, מתיישב על המחשב, ומתחיל לכתוב כמי שפספס משהו והוא מנסה לשוב ולאחוז בו.
"אתה שפוט של עצמך מר גולד", אני זורק לעצמי תוך כדי כתיבה, "שפוט של עצמך".




*



אני מנסה לחשוב מתי בפעם האחרונה יצאתי בשעת ערב לאיזו ארוחה טובה, או אולי לאיזה סרט, או סתם לשיחה על קפה שלא קשורה בעבודה.
אני מעביד עצמי לדעת, ראבק, בשביל מה.




*



פעם היה ילד,
והילד הזה היה יושב אל מול הים ודג דגים.
יום אחד באה אליו אמו ואמרה לו: "ילד ילד, מה אתה עושה?"
והילד השיב: "אני דג דגים אמא".
והאמא אמרה: "למה שלא תמצא לך עבודה?"
והילד אמר: "אבל למה אני צריך עבודה אמא?"
והאמא אמרה: "ככה תוכל להרוויח כסף ולהתפרנס".
והילד אמר: "אבל למה אני צריך כסף?"
והאמא אמרה: "כי אם יהיה לך כסף, תוכל לרכוש בית".
"והילד אמר: "אבל למה אני צריך בית אמא?"
והאמא אמרה: "כי אם יהיה לך בית, תוכל למצוא אשה, תביאו ילדים וככה תהיה לך משפחה".
והילד אמר: "אבל אמא, למה אני צריך משפחה?"
והאמא אמרה: "כי אז יהיו לך בנים, והם יעזרו לך בעסקיך, לאט לאט תגדל ויהיו לך הרבה עסקים ותוכל לדאוג לרווחת ילדיך".
והילד אמר: "אבל למה אמא?"
והאמא אמרה: "כי אז הם ידאגו לך ותוכל להתפנות לעסקייך ולעשות את מה שאתה אוהב".
הילד שתק, הביט אל עבר האופק ואמר:
"אבל אמא, זה מה שאני עושה עכשיו".

סיפר לי את הסיפור הזה פעם איזה בדואי בסיני.
אני לקחתי את הסיפור הזה איתי שנים.
תמיד דאגתי שאת החכה שלי אני לא אשאיר בצד.
לך תסביר לבדואי, שלפעמים, כשאתה עושה את מה שאתה אוהב יתר על המידה, רוח הים המלוחה, השמש והחול, חורצים בפניך קמטים...



*


קשה לי היום, קשה לי בכלל כל החודש האחרון, לא, למעשה, קשה לי כל השנה האחרונה.
"זה לא מה שרציתי", אני אומר לעצמי כל הזמן ומוצא את עצמי נאנח מול המראה בראותי את עצמי ככל אותם אלה המחפשים בשינוי ומצד שני שינוי ממה...
העבודה משחררת, אני אומר לעצמי ומתעסק בה רק בכדי לגלות שהשחרור הופך לעיתים לכלא.
אחרי הכול, אומנם כשאתה סגור ונעול אתה לא יכול לראות את העולם, אבל יש לך שלוש פעמים ביום ארוחה חמה, מקום לישון ואין לך, ולו גם דאגה אחת קטנה.
לפעמים, לפעמים אני חושב לעצמי כמה טוב אם מישהו היה זורק אותי בחדר סגור, מאכיל אותי על צרכי כל יום, ונותן לי לשקוט, לישון.




*


אמר פעם ישעיהו ליבוביץ,
"בסופו של דבר, אין סוף".
לחישה{הקול}
לפני 19 שנים • 15 בפבר׳ 2005
לחישה{הקול} • 15 בפבר׳ 2005
אתה עושה לי כזה בור בבטן...
purple butterfly{ׁ(S)}
לפני 19 שנים • 15 בפבר׳ 2005
purple butterfly{ׁ(S)} • 15 בפבר׳ 2005
חייבת לומר שהכותרת קצת עוררה בי אי שקט בבטן
אבל
מאוד נהיניתי לקרוא - מהלב ,
והמשל הבדואי .....נכון עד כאב
icon_happytogether.gif
fuxia
לפני 19 שנים • 16 בפבר׳ 2005
fuxia • 16 בפבר׳ 2005
באייקון של הבחורה מצד שמאל
זה לא מגף
זו כף יד
icon_confused.gif
anaphasa​(מתחלפת)
לפני 19 שנים • 21 בפבר׳ 2005

ואלו הם חיינו בזמן האחרון

anaphasa​(מתחלפת) • 21 בפבר׳ 2005
יכול להיות יותר טוב. יכול לבוא אסון.


ככה זה כותבים. בורות זה אנחנו.
נשיקה במצח, גולדי.
המון תודה. לפחות אני לא לבד בזה.