נוריתE
|
לפני 20 שנים •
20 ביולי 2003
עידו שלי (סיפור שהיה...?)
נעמה ועידו נפגשו בפעם הראשונה בפתח בינין המישרדים שבו עבדה, היא מיהרה לישיבה
וניתקלה בו בפתח המעלית,סליחה סליחה מלמלה והרימה מבט שפגש בזוג עיניים שחורות וחיוך שלא יצאו מליבה כבר מספר שבועות, דנה..הוא היה מדהים ,ספרה לחברתה הטובה, כן ,כן, ענתה זו, חצי דקה כמעט דרסת אותו ואת מחפשת את העיניים והחיוך?? תשכחי מזה, אמרה וחייכה.. יומיי אחרי זה, היא יצאה לפאב השכונתי, לכסא שעל יד הבר, את הרגיל, היא חייכה למוזג.. מה זה הרגיל שלך? שמעה שאלה מאחוריה, היא הסתובבה לחפף את הזר וראתה את העיניים והחיוך... למעשה, את חייבת לי משקה, הוא צחק.. אני נעמה, אני עידו, הוא לחץ את ידו ומגע ידו העביר צמורמורת נישכחת בליבה,הם דיברו שעות היא לא זכרה על מה ורק המלצרים שהרימו את הכיסאות ברמז דק, הוציאו אותם החוצה, בואי לשפת הים, הציע ,עוד מעט הזריחה, הם הלכו מחובקים ברחוב השקט במורד לטיילת,הוא שם עליה את מעילו הצבאי כשהיא רעדה בצינת הבוקר , הנשיקה שלו היתה רכה וקשוחה מפתה אני אתקשר.. לחש על סף הדלת, והוא התקשר.. היא הייתה מאוהבת, דנה, הוא מקסים הוא מדהים הוא הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם ספרה אחרי שבוע לחברתה, בן כמה הוא? היתה ההיא מעשית כרגיל, 25, בקבע צנחן.. את משוגעת? נפלת על הראש??? עשר שנים,בין שניכם יא שודדת עריסות שכמוך, נגחה בה חברתה בצחוק חנוק במרפק, הוא אוהב אותי, אני אותו, ולפעמים, אני מביטה לו בעינים והוא נראה כל כך...לא בן עשרים וחמש... שבועות וחדשים עברו האהבה פרחה, ביום ההולדת שלה הוא ניצב על סף דלתה עם זר כלניות ונרקיסים...עידו..אני אוהב אותך, נימי, הוא אחז בסנטרה בעדינות, ושלף קופסא קטנה מכיס מעילו.. שבוע לאחר מכן,היא התכוננה לפגישה שלהם כשהטלפון צילצל, עידו? קרה משהו?? נימי את תתאכזבי אבל אל תכעסי בבקשה, אני יודע שקבענו עם ההורים שלך,אבל יש הקפצה בגדוד משהו בצפון, אני לא כועסת חומד, רק תיזהר בבקשה...אני אחזור מותק..לא תשארי לבד... יומיים,שלשה שבוע, ועידו לא צילצל... הוא נעלם דנה..אמרתי לך,ילדים..הם אף פעם..די!! לא רוצה לשמוע תפסיקי הוא אוהב אותי!!! חודש..עידו לא התקשר לא בא וגם המחזור שלה, דנוש, היא מיררה בבכי בזרועות חברתה, הוא איננו , והתינוק, ניסית להתקשר אליו?? הטלפון והפלאפון מנותקים, והגדוד?? אין לי מושג,מעיל צנחנים סמל יחידה..אני לא מסוגלת..תשכחי ממנו חמודה, אבל...?? אני שומרת את התינוק. חודשים חלפו, עבודה, שבת אצל ההורים ביקורים אצל הרופא,דנה מנחמת ומחבקת אותה.. יש לך עוד כמה ימים,בישר לה הרופא ,זורח, לא נשאר הרבה זמן לסבול בחום הזה, אותו ערב, היא ישבה מול הטלוויזיה, קוראת ספר חצי מאזינה.. "...ידיעות חדשות בדבר נעדרי צה''ל, " דיווח הקריין בקולו הרגיל, היא עוד לא הקשיבה, "יש לנו ראיון עם זוג הורים,שבנם נעדר מזה עשר שנים בפעילות מבצאית...והם מקווים אולי,...". התינוק בעט,היא סגרה את הספר והלכה למיטבח למזוג מיים קרים כשחזרה רותקה למסך..."עידו שלנו, עשר שנים, לא יודעים אם הוא חי או מת,אולי עכשיו,בכו ההורים על המסך, עוד שבוע אמור היה ליהיות יום הולדתו ה 35...." נעמה קפאה, ליבה כמו נדם, על הקיר בתמונה עידו שלה, מחייך במדי צנחנים... עידו בן הרוש ממושב..." המשיך הקריין התינוק בעט שוב בחוסר סבלנות,צמרמורת חלפה בגווה ,היא הרימה את השפורפרת וחייגה 144 |
|
|
|
|
|