כלי משחק גותיים

כלי משחק גותיים

G-O-L-D​(שולט) • 20 בפבר׳ 2005

ה- SISTERS OF MERCY מנגנים לי עכשיו בפול ווליום את IN THE TEMPLE OF LOVE.
קול נשי עולה בסלסול ופתאום אני נזכר שפעם, כשהיית נער ארוך שיער, יחף רגליים, לבוש בגי'נס קרוע וחולצת טי-שירט, הייתי רוקד את השיר הזה במועדון הרוקסן זצ"ל.
טוב עכשיו כשאני חושב על זה, אני לא ממש רחוק מאותו התיאור, כלומר אני עדין עם שיער ארוך, או לפחות מאריך, אני מהלך עם טי-שיירטס וג'ינס קרוע, אבל לרגלי נעלים, טוב מצד שני עכשיו חורף, בקיץ אני הופך יחפן.
המממ...
הרבה זמן עבר, אבל לא ממש השתנתי.
"פיטר פן", ע-ל-ק.
סתם אדם שמסרב להכיר בעובדה שהוא כבר יכול להיות הורה. טוב הורה אני לא יודע, אבל אבא כן. אבא כל אחד יכול להיות. אתה מכניס זין לכוס, משפריץ זרע, מחכה תשעה חודשים והופ, הנה, אתה אבא.
הורה, זה כבר סיפור אחר...
עופרה חזה מסלסלת ל SISTERS בקולה העולה מהקבר ומספר בצלילי תימן שפעם, פעם גם היא היתה צעירה ויפה עד שתפסה אותה מחלה שהיא, בטמטומה, חשבה שאם תסתיר וטאטא אל מתחת לשטיח לא תעכל אותה.
אני חושב על זה לפעמים, על רגעים שבהם אנו מאבדים את עצמו תמורת החשיבה שאם נאבד את עצמנו לרגע אחד, או נתיר את עצמנו מעצמנו, נמצא את מה שאנו מחפשים.
זו סחרחרה לא פשוטה, הבחירה הזו, אחרי הכול, אם אתה אובד לעצמך, מי מבטיח לך שתמצא שוב.
פעם, באותה תקופה של ימי ה-SISTERS ה-PIXES ה-MISSION כשכולנו, אותה חברות בני נוער, היינו מתלבשים בתלבושות המאחדות אותנו (גופייה לבנה ארוכה, עליה טי-שיירט שחורה בהדפס אותן הלהקות, ג'ינס קרוע, ושיער ארוך) היתה אחת בחברה שלנו, שבחרה לשחק אותה ה-"משוגעת".
היא היתה נוהגת לחשוף את שדייה בפומבי, להתנשק עם כל מי שראתה מולה, להשתין בפומבי, לצעוק, לצחוק בפראות, לעשן גראס בפומבי, סיגריות, ולהזדיין עם כל אחד מהחברה שרק ביקש. אנחנו כולנו ידענו שהיא משחקת את המשוגעת, אותה משוגעת שהיא בתומה, כל כך הושפעה מאותה דמות "המשוגעת" בסרט "מועדון ארוחת הבוקר". אנחנו ידענו את מי היא מחקה, אל איזו דמות היא שואפת להגיע, אבל את זה אנחנו ידענו, אנחנו ידענו כי הכרנו אותה הרבה לפני...
הזמן עבר ומצחקוקים וזלזול מאחורי גבה, לאט לאט גם אנחנו הכרנו בעובדה שהיא ה-"משוגעת".
העניין הוא, שאחרי שאנחנו כבר הכרנו בעובדה הזו וקיבלנו אותה, היא, כבר לא ממש זכרה מי היא ומי הדמות.
זה קורה לפעמים, אתה מציג דמות מסויימת כלפי העולם עד שאתה לאט לאט פשוט הופך להיות אותה הדמות.
למעשה, ניתן להגיד, שזו, זו אולי אחת הדרכים שבה אנו "בוחרים לעצב את עצמנו".
האני העצמי, מול האני שאתה בוחר להיות, ואולי האני העצמי הוא האני שאתה בוחר להיות בגלל ש-אתה- בוחר בו, ואולי מה ש-אתה- בוחר להיות הוא אינו אלא הההפוך המנוגד לאני שבך. בשורה התחתונה, אותה אחת שבחרה "להשתגע" השתגעה.
ככה זה, כשאתה הולך עם המשחק רחוק מידי, המשחק הופך לחלק ממך ואתה הופך רק לעוד כלי המשמש אותו.

להשתגע זו בחירה

anaphasa​(מתחלפת) • 20 בפבר׳ 2005

ובסופו של דבר, או שאתה עסוק בלחיות ולהגיע הלאה, או שאתה עסוק בלמות ולהישאר במקום.
אותה המשוגעת בחרה להשתגע. מעניין היכן היא היום, ואם אכן אשפזו אותה, או שמא היא הפכה להיות אמנית מסוג כלשהו שחיה את חייה בדרכה שלה - בלי להקשיב לתכתובות.
אינך מכיר את הפסיכולוגיה העומדת מאחורי התנהגותה. אינך יודע אם היה זה חיקוי או אולי הזדהות.
אני לא מכבדת את נימת השיפוט שאתה מציע בנושא. אני עוד פחות מחבבת את הכתיבה הנוסטלגית הנ"ל, שכן - גם בה יש אלמנט בריחה לא קטן, ובוודאי לא פחות מאשר של אותה משוגעת. קל להתרפק על העבר - זה יותר קל מלהתמודד עם ההווה.

גולדי, לרוב אני מסכימה עם העין הרגישה שלך. לא תמיד עם התגובות, אבל לפחות עם הראייה.
הפעם, יש לנו נקודות מבט שונות עד כדי כאב.
אל לנו לשפוט כך בני אדם. זה לא בריא לאולקוס.