אין רע בלי טוב אין מר בלי מתוק, אין קור בלי חום

אין רע בלי טוב אין מר בלי מתוק, אין קור בלי חום

מיינד • 24 בפבר׳ 2005

מי לא מכיר משפטים אלו, שיקום
מי מאמין במשפטים אלו שיקום

אין רע בלי טוב ?
אין מר בלי מתוק ?
אין קור בלי חום ?

כאב ללא הסכמה הוא רע בלי טוב
לב שבור הוא לב מר ולא מתוק
ריחוק של אדון הוא קור בלי חום

מתי תתחילו להבין שכל ההצהרות הנ"ל נועדו רק לאלו שאינים יכולים
לממש את החלק החיובי.

אם אלך לעולם הטבע , אין קור בלי חום ? גבוה במרומים מאד קר ,
נכון קרובים לשמש אך לא מרגישים אותה שם.
אין מר בלי מתוק ? מתי טעמתם משהו מר ואמרתם שיש בו מתוק ?
אין רע בלי טוב ? מתי איבדתם דבר היקר לליבכם ואמרתם שש בו טוב.


עולם הבדסמ מלא ניגודים מול העולם האחר, ונילי או לא ונילי , הוא אחר
פה בעולם שכביכול מאפשר לנו להיות ללא מסכות, עלינו להוסיף מסכות
ושכבות.
הפנטזיות ארוכות טווח, המימוש יהפוך את הפנטזיה לבר קימא, האם
תתממש הפנטזיה היא שאלה אישית פנימית

מה אנו מחפשים בעולם הבדסמ , מדריך שילמד אותנו לעבור את הכביש
בן זוג/אדון שיחליט עבורנו מה מותר ומה אסור ?
כל אחד יחליט מה השאלה המתאימה עבורו וכן מה התשובה המתאימה

אך השאלה שאני בא לשאול היא מודע חוזרים שוב לאותו אחד כי אין
אחר מתאים יותר, האם עולם הבדסמ לימד אותנו להיסתפק במועט
ולהיסתגל לרצונותיו של האדון ?

מיינד

דנדיליון​(שולטת) • 24 בפבר׳ 2005

השאלה שלך, התשובה לה כל כך מורכבת ותלויה באדם או בזוג אליו אתה מפנה אותה.

יש אנשים שמגיעים ממקום של חוזק לבדסמ, ומהמקום הזה מוותרים על השליטה כדי לטעום מחוסר האונים המוצע להם.

השאלה שלך, מופנית להבנתי לאנשים (או לנשים) הזקוקים לחסות, להגנה, למשענת, אפילו להדרכה שאותו אדון יכול /עשוי/עלול להציע להם. אנשים שמוותרים על חלק ניכר מהאני שלהם, על הרצונות שלהם, על מנת לממש את המאווים של הצד השני. זה הכוח של אותם אנשים. הם חושבים שאם יתנו את מה שיש להם יקבלו תמורת זה דברים שנמנעו מהם, חום, אהבה, כתף לבכות עליה וכהנה.

אתה שואל על שינוי בדרך החשיבה שלהם. זו אפשרות שזוגיות בדסמית מציעה. צמיחה יכולה להתרחש באם שני הצדדים רוצים בה. כמה זוגות כאלה אתה מכיר? כמה מערכות יחסים (בדסמיות או ווניליות) מגיעות לעומק הזה? כמה אנשים מעוניינים בכך?

להיות מושפל, על ארבע, לחטוף מכות רצח, כל הדברים הללו שהם רכיבים בבדס"מ, הם תשלום זעום לגבי אנשים מסוימים תמורת מה שהם רוצים כל כך לקבל. יש את החינוך מהבית, התיכנות הזה שאומר "עשה כך וקבל אהבה" - את זה קשה לשנות. הרבה יותר פשוט לקוות שהצד השני בזוגיות ישתנה.

אתה מדבר על מודעות, מנסה לעורר אותה. לזה, אין פיתרון קסם. רק זמן ואמפטיה של הסביבה, נדמה לי, יכולים לשנות משהו. התנאי הבסיסי לשינוי נשאר הרצון של האדם לשינוי ו/או לקבלת עזרה.

זה היה

אדונשוי32​(שולט) • 24 בפבר׳ 2005

זה היה הקש ששבר את גב הגמל
אבל אם בארזים נפלה שלהבת?????
אבל לא אוסיף מילה
אין הנחתום מעיד על עיסתו.
מי שחטב עצים שלא יופתע עם עפים שבבים....
ובכלל...מי שטו טובע
מי שמשקיע שוקע
ומי שחרא...צף

דעתי

בירדי • 24 בפבר׳ 2005

קודם כל, מיינד, הסיבה שאתה מרגיש את הקור גם על אותה פסגה מושלגת, היא בגלל שאתה בעצמך חם. החום בתוכך וקיים, גם אם אתה לא רואה אותו בעיניים. אם כל הדברים בעולם היו בדיוק באותה טמפרטורה, אז לא היו לא חום ולא קור. האחד קיים בגלל השני. קשור אליו. תמיד. לא תרגיש כוויות מצד אחד, אבל גם לא חום שנפלט מגוף של מי שישן לצדך. אבל אני מניח שכבר ידעת את זה, אולי פשוט הרגשת צורך לשאול.

בקשר לשאלה השניה, אני חושב שהיא לא רלוונטיות רק לגבי בדס"מ. זאת שאלה כללית יותר, שאפשר לשאול על כל האנשים. למה חוזרים למישהו שעושה רע, רק בגלל שהוא מוכר. (אם כי זה לא יהיה רחוק מהמציאות לומר, שמירב האנשים שבוחרים או נאלצים להיכנס למערכות יחסים בדס"מיות נוטים יותר מאחרים לפתח תלות מהסוג המזיק בבן הזוג, פשוט כי זה חלק מהכיף. התלות הזאת היא הסאבטקסט של הבדס"מ).

ככלל, העולם שלנו מקדש כיום יותר מכל את הנוחות. אנשים משקיעים את רוב זמנם לבניית סוג של מבצר בבית שלהם, סוג של מפלט מהעולם המתיש, שאליו הם יכולים לחזור אחרי יום עבודה מתסכל (או יום אבטלה מתסכל) ולהירגע. מוכר זה נוח, ומשקיעים בזה את רוב הזמן והמשאבים. וכשאתה מטפח את הנוחות ואת המוכר, היצירתיות שלך קמלה. הרצון לגלות דברים חדשים והכוח לעשות את זה מתנוונים. השינוי מתקשר לפחד, לחוסר ביטחון, לכאב (מהסוג הרע).

זה אני חושב אחד מההסברים למדוע אדם (כיום) יעדיף לחזור אל בן הזוג המוכר גם אם הוא מזיק לו. נוחות, חולשה, הנכונות להתפשר למען השגרה. אבל זה לא תמיד ככה. לפעמים זה אחרת לגמרי.

ודבר אחר לגבי מה שדנדיליון כתבה ("אתה מדבר על מודעות, מנסה לעורר אותה"), היא אולי צודקת בכך שהיכולת של המילים לשנות היא משנית בהשוואה למציאות עצמה. אבל זה לא אומר שאתה צריך להפסיק לדבר. המציאות כבר הוכיחה שהיא יכולה להרדים אנשים עד יומם האחרון, מבלי שיתעוררו, מבלי שיבינו שהם מפספסים פה את העיקר, ומבלי שיביעו על זה כל סוג של חרטה. אני אומר - אל תוותר. יש לך תפקיד חשוב (אם אני מבין נכון את הסיטואציה). אתה מייצג אלטרנטיבה, כיוון אחר, טוב יותר. וחשוב שזה ישאר שם, מול העיניים. חשוב תמיד לדעת שאפשר גם אחרת.

ביל

דנדיליון​(שולטת) • 24 בפבר׳ 2005

לא היה דבר וחצי דבר שלילי בעניין עוררות המודעות. אני בעד זה. לכן כתבתי שדרוש זמן
ו א מ פ ט י ה של הסביבה. השינוי יתרחש כשהאדם ירצה/יהיה מוכן לו. הכתיבה של מיינד ושל אחרים היא קטליזטור חשוב לשינוי.