| RIS |
לפני 19 שנים •
25 בפבר׳ 2005
קליפות
אֲתְּ הוֹלֶכֶת בַּרְחוֹבוֹת
מְכִילָה את עֲצְמֵךְ עַד תּוֹם, לוֹמֶדֶת לְחַיֵיך אֶת נַפְשֵך לָמָוֶת. אַתְּ מַסְוָה אֶת זֶרַע הַכְּאֵב שֶנִיטַע בָּךְ אָז וְהִכָּה אֶת שָׁרַשָיו הַמְּבַקְעִים אֶל הַבֶּטוֹן שֶאֲתְּ יוֹצֶקֶת סְבִיב לִבֵּךְ. בְּלֹא לָזוּז אַתְּ פּוֹסַעַת אֲחוֹרָה; בְּלֹא לִנְשוֹם אַתְּ עוֹצֶמֶת מַרְאֶה, וּבְעֵירוֹם כַּפּוֹת רַגְלַיִּך אֲתְּ נֶעֳלֶמֶת חֶרֶש מֵחֲיִּיךְ, אוֹבֶדֶת. וּבְתּוֹך כָּךְ, אֲתְּ מְכַלָה אֶת עֲצְמֵך, כְּמוֹ צִיפּוֹר הַמִּתְעָלָה אֶל תּוֹך הַשֶּמֶש... |
|
|
| קת'רינה(נשלטת) |
לפני 19 שנים •
25 בפבר׳ 2005
הפעם זה בנאלי למדיי.
שב"ש, איש יקר.
|
|
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 19 שנים •
25 בפבר׳ 2005
מדהים
אבל אני כנראה לא אנינה ומבינה במילים וכוונות כמו קת'רינה.
"אַתְּ מַסְוָה אֶת זֶרַע הַכְּאֵב שֶנִיטַע בָּךְ אָז וְהִכָּה אֶת שָׁרַשָיו הַמְּבַקְעִים אֶל הַבֶּטוֹן שֶאֲתְּ יוֹצֶקֶת סְבִיב לִבֵּךְ. " "וּבְעֵירוֹם כַּפּוֹת רַגְלַיִּך אֲתְּ נֶעֳלֶמֶת חֶרֶש מֵחֲיִּיךְ, אוֹבֶדֶת. וּבְתּוֹך כָּךְ, אֲתְּ מְכַלָה אֶת עֲצְמֵך, כְּמוֹ צִיפּוֹר הַמִּתְעָלָה אֶל תּוֹך הַשֶּמֶש..." מדהימה אצל ריס היכולת לראות לפחות כמו היכולת לכתוב. בנאליה בשיאה. |
|
|
חוה(נשלטת)
|
לפני 19 שנים •
26 בפבר׳ 2005
יצירה
מעולה.
פואטיקה אמיתית המביאה אמירה יוצאת מבפנים וחודרת לנשמה. לומדת לחכות לפרי מקלדתך. יופי. |
|
|
| הבוס שלך(שולט) |
לפני 19 שנים •
26 בפבר׳ 2005
יפה
מצא חן בעיניי, למרות שאני בכלל לא אוהב שירה
|
|
|
| מהססת100 |
לפני 19 שנים •
26 בפבר׳ 2005
לא בנאלי.
מצטרפת לסימן השאלה שבכוח המוח העמידה ליד המילה "בנאלי" שהוצמדה משום מה לשיר הזה.
היא עושה לו עוול. אני לא מבינה בשירה באופן כללי, ולא מתיימרת להבין את השיר הזה בפרט. אבל יכולה ורוצה להביא משהו מבליל האסוציאציות ההרהורים והשאלות שהשיר עורר אצלי, בניסיון להעמיק את השורשים של סימן השאלה (למרות שלא ריס ולא השיר זקוקים להגנה שלי): - הלא תבין,- אמר - המקום מרוחק מידי. לא אוכל לשאת גופי זה עמדי. כבד הוא מדי... הוספתי לשתוק. - היא תהיה כקליפה ישנה ועזובה. קליפות ישנות אין בהן כדי לגרום צער... (תיאור ההתאבדות בסיום "הנסיך הקטן"). איקארוס ודדאלוס - סופה של ציפור שעפה לשמש. האם האסוציאציות למוות והתאבדות הן רק שלי? לא בטוחה. נדמה לי שהן טמונות בשיר. בכל אופן השיר קורא למעוף אל השמש התעלות. הוא רומז בכך לקשר בין התעלות למוות? בין השאיפה להתעלות לשאיפה למוות? האם סיום השיר אכן רומז למוות? כשניסיתי אתמול לארגן לעצמי מה אני מבינה מהשיר, יצא ממני הדבר הבא: כמו ציפור המתעלה אל תוך השמש ליבך נשאב אל לב הלהט מותיר מאחוריו פרפור אחרון של כנף ממאנת ובהבזק אחרון של זמן באפלת הבוהק המסמא כשנוצותייך אש את מרגישה את התאיידותך אל תוך האַין ואחרי זה חשבתי שהחצי השני נשמע כמו תיאור הרגע האחרון בחייה של מישהי שישבה באוטובוס מתפוצץ. "מכלה את עצמך כמו ציפור המתעלה אל תוך השמש" –. משפט אחד שבתוכו מקופלות שאלות על היחס בין גאולה להתאיינות, בין השאיפה לגאולה לשאיפה למוות, בין השאיפה לחיים לשאיפה למוות. "מכלה את עצמך כמו ציפור המתעלה אל תוך השמש" – קשה שלא לשמוע כאן גם הדים בודהיסטים להארה (שמש) המתרחשת רק תוך כדי ויתור על העצמי. יש מוות גם בבית הראשון, אבל הוא יותר פשוט לי: מותו בחיים של הלב העטוף בטון. מותה בחיים של זו המחייכת את עצמה למוות, המכילה את עצמה עד תום (על שתי המשמעויות של הביטוי). הבית השני – גאולה מהמוות של הבית הראשון? אם כן, איזו מין גאולה זו? ואיך הכאב המבקע משתלב במארג החיים-מוות-גאולה שבשיר? אותו כאב שהוא בו זמנית גם מקור הבטון הממית וגם מקור הביקוע המחיה? מקור המוות ומקור החיים כאחד? נגיעות שלי במרובה שמוכל ב- 22 שורות קצרות של יופי צרוף. תוצאה של נגיעות של השיר הזה בי. יודעת שגם אני עושה קצת עוול לשיר, שהוא מדבר את עצמו הרבה יותר טוב מכל מה שיכולתי להגיד עליו, שכל פירוש לוקח אותו מהמקומות של הכותב למקומות של הקורא, ושכל פירוש הוא גם מצמצם. אבל העוול שבלקרוא לו בנאלי נראה לי גדול יותר. מקווה שהצלחתי להסביר למה. |
|
|
חתולת הלילה
|
לפני 19 שנים •
27 בפבר׳ 2005
קליפה או מסיכה?
יש הבדל מבחינתי. מי שעוטה מסיכה יודע שזו מסיכה, שהיא נפרדת מגופו, מלאכותית, זר. מי שעוטה קליפה, היא חלק ממנו, עצמי. אני חושבת שגיבורת השיר שלך עוטה מסיכה. כי היא מודעת מאוד לזה שהיא מחייכת מתוך הסוואה, כי היא בוחרת לסגת מחייה אחור. היא יודעת כמה כאב יש שם, מה יש בבפנים, בליבה. ובסוף השיר אני רואה אזהרה. אל תמשיכי בדרך זו כי... |
|
|