ק נ א ה !

בכוח המוח-אשה • 27 בפבר׳ 2005

רבותי, להתמקד.
השאלה היא האם ניתן להשתמש בקנאה כבמנוף בבדס"ם.
השאלה חוברת לשאלתה של מהססת אותה אני קצת מרחיבה:
האם לגיטימי מצד שולט להשתמש בקנאה ככלי בתהליך כלשהו לנשלטת שלו?

האם ישנו דום או סאבית שיכולים לספר על תהליך כזה באינטראקציה בינהם?
האם קנאה זה אכן כמו אף, חלק בלתי נפרד מאיתנו במתכונתו הנוכחית?

חתולת הלילה • 27 בפבר׳ 2005

אני משערת שיש כמה שחושבים שאפשר, אך נאמנה לנאום מקודם, אני חושבת שאין זה נכון ברוב המקרים.
אני חושבת שזה לשחק עם משהו גדול ממך בהרבה.
אני לא יכולה לדעת לאן הנשלט שלי יגיע עם הקינאה הזו, מה אגרום לו לחוש (לא באמת, לא עד הסוף) ומה אגרום לקשר, אם אני עדיין מעוניינת בו.

אני לא רוצה לשחק את אלוהים, בעיקר מתוך התחושה שקינאה (לא מופרעת, קינאה פשוטה, זכה ותמה) היא חלק מאהבה.

פייה{O} • 27 בפבר׳ 2005

כמו שאני רואה את זה - קנאה זה ביטוי של חוסר בטחון.
הרי אם אני בטוחה לחלוטין בעצמי ובמי שאיתי, אין לי סיבה אמיתית לחוש משהו שלילי או מאיים עקב דברים שהוא עושה.
ביחסים בדסמים יש יותר דגש על עניין הבטחון שבני הזוג נותנים אחד בשני, ולכן אולי יותר קל לא לקנא בתוך יחסים שכאלו.

בין אדוני לביני קנאה היא לגיטימית

romi{A} • 27 בפבר׳ 2005

אני מקנאה לו, קנאה זה כאב, הוא אוהב להכאיב לי, אני זקוקה לכאב, בעיקר לכאב הרגשי הקורע.

אז לא יודעת אם לקרוא לזה כלי, אבל זה חלק מהכל,מותר לי לקנא, זה בסדר שאני מקנאה, והוא משחק בזה כשבא לו.

וזה מרגיע. זה מרגיע בבת אחת ולגמרי. לגמרי הפוך ממה שהיה קורה לי במצבים שמנסים להסביר לי שאין סיבה לקנאה, שהכל מעולה ביננו וכו'. זה פשוט לא חדר.

עכשיו זה פה, זה כואב, .תכאבי את זה, וזהו.

אפרופו קנאה

מהססת100 • 28 בפבר׳ 2005

רומי, חלק ממה שכתבת כאן מעורר אצלי קנאה.

בשבילי

romi{A} • 28 בפבר׳ 2005

חלק מהכוח שלו, זה זה שהוא לא נבהל ממני, מהתגובות שלי, לקנאה או כלפי דברים אחרים. לא אדיש אליהם, לא מתעלם מהם, אלא באמת לא נבהל. זה פעם ראשונה בחיים, שלעלבונות שלי, ולקנאה שלי, יש מקום. ממש מקום. אני לא צריכה לבלוע אותם, אני לא צריכה להטיח אותם. הוא רואה אותם, הוא מקשיב להם, הוא חופר בהם, והוא משתמש בהם. ואז אני משוחררת מהם.

כאילו, אין ויכוח אם הוא אמר ככה או אחרת, או עשה ככה או אחרת. אין ויכוח בכלל. יש רק כאב, וחדירה. ולזה אני זקוקה.

בכוח המוח-אשה • 28 בפבר׳ 2005

איך בעצם מספקים את הצורך בקנאה?
האם הצורך בקנאה הוא לגיטימי גם כשהוא מגיע מהשולט?
בבחינת הקנאה שלך מראה את הצורך והרצון שלך בי?

ואנשים, מדובר בשאלה שמעניינת אותי,
מי שדואג שעוברים עלי ימים אכולי קנאה וכאב יכול להרגע.
דווקא ההתעסקות בקנאה, יש בה משהו מרגש.
אני לבד בעניין?

alona{האביר}​(נשלטת) • 28 בפבר׳ 2005

חשבתי שאני לבד אבל מסתבר שאני בחברה טובה

הצורך בקנאה הוא לגיטימי כל עוד נשמא האיזון ושני הצדדים מרוצים.
גם כשהם לא מרוצים.
קחי לדוגמא את הכאב הפיזי...זה הרי כואב אז מה טוב בזה ?
זה לא משהו גם של טוב או רע זה משהו שזקוקים לו.

כמו שכתבה רומי
[quote]חלק מהכוח שלו, זה זה שהוא לא נבהל ממני, מהתגובות שלי, לקנאה או כלפי דברים אחרים. לא אדיש אליהם, לא מתעלם מהם, אלא באמת לא נבהל. זה פעם ראשונה בחיים, שלעלבונות שלי, ולקנאה שלי, יש מקום. ממש מקום. אני לא צריכה לבלוע אותם, אני לא צריכה להטיח אותם. הוא רואה אותם, הוא מקשיב להם, הוא חופר בהם, והוא משתמש בהם. ואז אני משוחררת מהם.

כאילו, אין ויכוח אם הוא אמר ככה או אחרת, או עשה ככה או אחרת. אין ויכוח בכלל. יש רק כאב, וחדירה. ולזה אני זקוקה.

הצורך בקינאה

האביר​(שולט) • 28 בפבר׳ 2005

אני יודע שאני נכנס פה לגיליוטינה.
אני מבין, שברוב המקרים קינאת אשה כמוה כהר געש המפיץ לבה לכל עבר.
אשה לא רוצה, בדרך כלל ,להיות במעמד הזה, של אשה מקנא.
אשה נפגעת מתחרות עד עמקי נשמתה.
במקום שגבר ממוצע יכול לסבול, איכשהוא, (לא תמיד)קינאה כזאת או אחרת,
אשה לא תעמוד בו , באותו מקום.
והנה, אנחנו, האדונים, מבקשים מהן ללמוד לחיות עם הקינאה.
אומרים להן, זה בונה, מחשל, טוב למערכת היחסים ואף מחזק אותה.
ברוב המקרים, אדונים נכבדים, כלי זיננו מדבר בעת האירקציה ולא מוחנו השופע.
ברוב המקרים אמרתי, אך לא בכולם.
יש מקרים, בהם נוצרת אינטראקציה, כמעט בלתי נתפסת או בלתי אפשרית.
אינטראקציה בין האירקציה שבין רגלינו, לבין, צורך של העומדת מולנו.
יש מן הנשים, שאולי , על פניו, לא אוהבות לקנא, חוששות מתחרות וכו.
אלא, שיש בהן, באותן נשים, דחף מיוחד, שונה, לא סטנדרטי, שאיננו בר כיבוש.
הדחף להרגיש קינאה.
הדחף לדעת, שהן לומדות לכאוב את הקינאה, כשם שהן למדו, זה מכבר, לכאוב את ההצלפה ולהרטיב דרך אותו הכאב.
מטורף?לא הגיוני?נוגד את כל האמוציות בהן בורכו בנות חוה עוד מימי בראשית?
אולי!
אולי, דוקא עקב הטירוף הלכאורי שבסיטואציה, זה מה שעושה להן את זה!
אנחנו, הגברים..(אלו עם האירקציה בין רגלינו כזכור...)נהלל, נשבח ונכתוב שירי תודה לזאת אשר דרך הצורך האמיתי שלה בכאב הקינאה, נותנת לנו את הגושפנקא להתהולל.
אלא, שזאת עלינו לזכור, תמיד,(בעצם רך עם ירידת האירקציה--שהרי עד אז אנו בבחינת חיות פרא לא חושבות...)..נכבד את הסובלת(גם אם מרצונה וצרכיה), נבין שאנו מהלכים על חבל דק, לא נשכח שגם היא, צאצאית של חוה אמנו וקשה לה הסיטואציה, ונדאג להבהיר, חזור והבהר, חזור והבהר, חזור והבהר, את הבנתנו לתחושותיה .
חשוב לזכור!לא להוליך את הסובלת והכואבת(גם אם מרצונה, כאמור)שולל.
אם אתה רוצה-ספר.
אם אתה עושה-ספר.(לא בהכרח פרטים-אלא את העיקרון).
אם אתה ממשיך ועושה--בדוק, תמיד, את יכולתה לספוג את העשיה.
אם אתה רואה שינוי, מהותי, בתפיסת עולמה או בהתנהגותה,
אם אתה מבין שהכאב שהיה בו צורך אצלה, הפך לכאב של אחת המקנא כדרך כל אשה...
עצור!עשה חושבים(כמובן כשהאירקציה ירדה), והחלט!
ההחלטה כואבת.
אם אתה יכול לעצור-עצור!
אם אינך יכול לעצור-אמור!
תן מספיק מרחב נפשי עבורה להתמודדות עם הסוגיה החדשה שנוצרה.
תן לה את היכולות לקחת החלטה אמיתית לגבי רצונותיה מכאן ולהבא.
ספק לה את כל הכוח הנדרש כדי שהיא תוכל לקחת את אותה החלטה בה תבחר.
ובעיקר--כבד אותה על העבר וכבד אותה על כך שאינה מסוגלת יותר להתמודד עם זה בעתיד.
כבד אמרתי--לא בהכרח שנה את אורחותיך--ובתנאי, החד משמעי, שהכל ברור גם לה ואתה יודע..(לא חש או חושב או מעריך...), ממש יודע, שלא ייגרם לה נזק.

כמה דברים

הוא​(שולט) • 1 במרץ 2005

אם הבנתי נכונה את ענין המנוף
נכון אמר ניובוי לגבי הרכושנות אני יוסיף שככל שסבית יכולה להפנים את היותה רכוש חפץ
קל לה להתמודד עם הרגש הזה קנאה
וכפי שאמרה פייה יש בזה מבחן של אמון של בטחון בפרטנר ככל שאין בטחון באהבה
יש מקום לקנאה
ולסיום זה כלי סדיסטי שגורם כאב קשה אך השימוש בו לגיטימי כל עוד שני הרקדנים נהנים
מהריקוד