אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אין לי מה להגיד, ויש הרבה.

G-O-L-D​(שולט)
לפני 19 שנים • 6 במרץ 2005

אין לי מה להגיד, ויש הרבה.

G-O-L-D​(שולט) • 6 במרץ 2005
"אם הייתי יודע שתבוא היום,
כן היום,
רק היום,
אז הייתי מכין לך עוגה גדולה,
מתוקה עגולה ויפה".
אריק לבנץ קיץ 85 תחילתו של תום עידן התמימות....


*


למאיה יש כנפיים,
אולי בגלל זה היא לא מצליחה לנחות אף פעם.
היא חושבת שאם היא תמשיך לעוף, היא אולי תמצא את המקום הנכון לנחות בו.
אבל מה שהיא מעולם לא הבינה, זה שבכדי שתתבצע נחיתה, חייבים שרירי הרגליים להיות מיומנים בכך, שכן אחרת, כל נחיתה, תגמר בהתרסקות.
אולי מזה היא באמת מפחדת...


*

זלמן שושי (למי שלא יודע/ת החלוץ בכל הנוגע להפיכה מינית... קוקסינל) אמר פעם, שאת הבולבול שלו, הוא לעולם לא יחתוך.
לזה אני קורא, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה...


*

אתמול, בשעה שבע בבוקר, ישבו אצלי על המרפסת כמה חברים.
אני הייתי בשלבי החזרה למציאות, אפוף ממנת עשן, ומפוצץ בסוכרים מכמויות המאנצ'יז שאכלתי.
שתינו קפה, השמש אט אט זרחה, הים ממול היה שלוו ורגוע, הרחוב היה נקי ממבטים ומהמהלכים למיניהם, הכבישים שקטו, ואחד החברה אמר:
"תזכרו את הבוקר הזה, זה לא חוזר הרבה".
"למה אתה מתכוון?" שאלה אותו אחת מהבחורות שישבה עמנו ואני צחקתי.
"למה הוא צוחק?" שאל חבר אחר והחבר שלי ענה:
"כי גולדי יודע שיש תמונות מסויימות שאותן הזמן לעולם לא יכול לקחת מאיתנו, נכון גולדי?"
אני הנהנתי, חייכתי אליו חיוך מלא אהבה ואמרתי:
"אני לא צוחק בגלל זה..."
"אז בגלל מה?" הוא אמר.
"בגלל שאני חושב שהתפלק לי פיפי..."
כולם צחקו, גם אני, ואז, מתוך הצחוק, אמר אותו חבר:
"אתה רואה אחי, את זה, לעולם לא נשכח..."
עכשיו, כשאני כותב את זה אני חושב, שטוב שכך. לפעמים, טיפת פיפי אחת, יכולה להיות כמו סמנייה בדפי הזמן...


*


היום חשבתי על זה שאני לא ממש רואה את ההורים שלי מספיק.
זה קצת מטריד אותי.
קיימת בי איזו סוג של תחושה שאומרת לי: "גולדי, אתה יודע... אין הרבה זמן..."
אני לא יודע למה היא בי ולמה אני חושב על זה, אבל זה רק עושה לי להבין שאולי אבא אחד יכול לגדל חמישה עשר ילדים, אבל חמישה עשר ילדים, לא יכולים לגדל אבא אחד.


*

בוקר יום ראשון של תחילת שבוע.
אני משקיף מהחלון על הים,
זה יום קצת סגרירי.
לא ממש רואים את האופק.
מסוג הימים שמהווים בנופם, תחושות נפש.
לפעמים, אתה סגרירי ולא ממש מצליח לראות את האופק.
תחכה קצת, זה בסדר, מתישהו, השמים מתבהרים.
עונות, בתכליתן, כמו תקופות,
הם פשוט נעות במחזוריות מנחמת...


*


אני לא יודע מה אני אוהב יותר.
את עצמי, על זה שאני מצליח לסלוח לעצמי.
או את זה שאני יודע למצוא את הפגמים שעושים לי לכעוס.


*

אני ממולל את זיפי הזקן שלי עכשיו שגדל לו בשבוע האחרון כעוד סמל לעייפות החומר שדבקה בי.
אני חושב לעצמי, כמה כיף היה אם הייתי מסוגל לקבל יד שתעבור לי על הגב עכשיו ותגיד לי:
"אתה עוד ער מאמי? לא הלכת לישון? בוא למיטה..."
אבל אני כנראה לא ממש מסוגל לקבל את זה.
זה לא בכוונה, ממש לא.
זה גם לא מסוג של הגנה או פחד שמא דבר כזה באמת יתרחש.
אני חושב שבשורה התחתונה אני פשוט מאלה, שכל כך ביקורתים כלפי עצמם שמן הטבע ועל אחת כמה וכמה, ביקורתיים כלפי כל שסביבם.
זה בסדר, באמת, לא בקטע של רחמים עצמיים או כל שטות אחרת.
זה פשוט, סוג של אופי.
תחייה עם זה,
גם זה סוג של אהבה...


*

לסבא שלי היה זין ע-נ-ק.
תאמינו לי, זה סוג של זיכרון ילדות שאני מנסה להדחיק, אבל מה לעשות, קרה פעם שראיתי לו.
אני כותב את זה כי סבתא שלי, הביאה לעולם שבעה ילדים.
X+Y מורה על משוואה אחת פשוטה.
סבתא, היתה פשוט נטחנת.


*

ראיתי הלילה סרט.
זה אולי אחד ה-סרטים לדעתי שראיתי בשנה האחרונה.
רבים יכולים לעקם את אפם ולהגיד נו, גם כן סרט.
אבל אני חושב שהוא סרט ענק.
קוראים לו MAN-ON-FIRE עם דנזל וושינגטון, ומי מכם שלא ראה אותו, רצוי שיראה.
למה רצוי?
כי אני אישית, מצאתי את עצמי בוכה בו מבלי יכולת להפסיק.
הבמאי, רדלי סקוט, הביא שם צילומים שלא מהעולם ומעבר לכך, פס קול, שחודר לך לעצמות ואומר לך:
"חביבי, מה אתה עושה כאן? דרום אמריקה, סע!"
אבל זה לא העניין, העניין הוא, שבסרט הזה, אתה מוצא את עצמך צופה בסוג של סיפור גבורה שאתה לא רגיל לראות.
אי אפשר כמעט לצפות מה יקרה בסרט הזה והוא מלא בהפתעות בערך כמו במציאות.
אני יצאתי ממנו בהבנה אחת.
כולנו, אבל כולנו, רוצים להיות גיבורים של מישהי, מישהו או משהו.
אולי בגלל זה, אני לא באמת מאמין, שיש אנשים רעים עד הקצה.
לכל אחד מתישהו, מתעורר הרגש הזה, הרגש שלצאת ולהקריב את עצמך למען אחרים. ואם מתעורר רגש, אז סימן שיש שם לב...
אני?
אני לרוב מקווה שיום אחד, אמצא למי...


*

יש אנשים שמתפללים לאהבה,
יש שמתפללים לכסף,
יש לבריאות,
ויש למזל,
יש להצלחה,
ויש למשפחה,
יש ליצירתיות,
ויש להכרה.
אני מתפלל לכוח.
זה הכול, רק כוח כי בתקופה האחרונה, אני מספיק חלש בכדי להבין, עד כמה אני זקוק לו.
כוח...
מצחיק לחשוב איך עם הגיל אתה מתחיל להבין את המשפטים "של המבוגרים".
"מאיפה יש לך כוח?"
"כמה אנרגיות יש לך?"
"תשמור על הבריאות".
"כסף זה שטויות".
"עזוב אותך..."

כן, כנראה, שאחרי הכול, גם אני אתלה בסופו של דבר את כובע הנוצה בפינת איזה חדר ואבין שפיטר פן הוא רק באגדות.

בוקר טוב.