G-O-L-D(שולט) |
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
לחיות את הלב
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
G-O-L-D(שולט) • 7 במרץ 2005
לפני שש שנים, פגשתי באותה אחת, שהצליחה לחדור מבעדי ולגרום לי להבין, מהי אהבה.
אהבתי אותה כשם שלא אהבתי מעולם. אהבתי אותה על זה שהיא מי שהיא, ועל זה שאיתה אני מי שאני. שלוש שנים היינו יחד, שלוש שנים שבכל בוקר כשהייתי מתעורר, הפרפרים בבטן היו מתעוררים איתי. אהבה, כמו שאהבה כתובה ומתוארת בספרים. יום אחד אותה האהבה החליטה שהיא רוצה לנוסע להודו, ואני, עסוק בכל מה שעסקתי, ומחוזק בדעה שאהבה לא כולאים, ברכתי אותה לשלום ובמשך חודשיים רק שמעתי את קולה בטלפון. היינו מדברים כל יום, היא היתה מספרת לי את חוויותיה, את מעשיה, כותבת לי גלויות, ובכל שיחה דואגת להבהיר לי עד כמה היא באמת אוהבת. שלושה ימים לפני חזרתה לארץ, כשאני עסוק כל כולי בבניית אותו "קן" שהחלטתי להפתיע אותה בו, היא התקשרה. אני הייתי אצל חבר, זה היה יום שישי שטוף שמש, ובקול מונוטוני, בלי השתהות, היא אמרה: "התאהבתי". אני זוכר שאני חייכתי, כי חשבתי שהיא אומרת לי שהמרחק והזמן רק גרמו לה יותר לשקוע בי, בדיוק כשם שאני חשתי, אבל אז היא אמרה: "אני אבין אם לא תרצה לראות אותי יותר". "מה?" אני אמרתי. "התאהבתי", היא אמרה, ואני זוכר את שריקת הקומקום בביתו של חברי. "במי?" אני אמרתי. "במישהו, פגשתי אותו כאן". "הוא ישראלי?" אני כיחכחתי בגרוני. "לא, הוא בריטי, מצטערת, אני אבין את כל מה שתבחר לעשות, ביי". היא אמרה וסגרה את הטלפון. אני נשארתי לעמוד שם. הלום. קשה לי להסביר את התחושה שעברה בי, או ליתר דיוק אני זוכר אותה בדיוק, אבל גם לי, לפעמים, אין מילים. כל מה שאני יכול לכתוב זה שאותו חבר הביט בי ולא הבין את פשר השיחה שגרמה לי להראות כאילו מישהו נפטר, ועוד יותר הוא לא הבין את יצאתי מביתו באופן שיצאתי. בחצר ביתו, לכשירדתי את מדרגות הבניין, נעמדתי לרגע, מלמלתי משהו שעד היום אני לא ממש יודע מה, ואז הקאתי את נשמתי. הרבה זמן לקח לי בכדי לשוב ולנשום שוב. אל הבית שרכשתי עבורנו, מעולם לא נכנסתי שוב, וחבר דאג להפטר ממנו ומשאר הציוד שהיה בו. את הזמנת הרכב שרכשתי לה הוא ביטל, את האופנוע מכר, ואני, אני הייתי בניו-יורק, רץ עצמי לדעת במכון הכושר, מתפוצץ באולמות האיגרוף, ונמק בין כותלי דירתי. חצי שנה לקח לי בכדי לשנום בחזרה. חצי שנה שבה לא יכולתי להפסיק לבכות. אבל באיזה שהוא שלב, גם הגוף כבר אומר לך: "היי, גולדי, מצטער, אני כבר לא יכול לבכות יותר, אין בי דמעות". ואז, כשזה קורה, אתה הופך להיות סתם אדם עצוב. ככה זה, בכי זה משהו משחרר, אבל כשהוא נגמר והשחרור לא מגיע, את מוצא את עצמך נשאר רק עם עצב. אני זוכר שאחרי חצי שנה כיוונתי את השעון שעל ידי, שיצפצף בכל יום בשעה שלוש בצהריים. סוג של תזכורת לשעה שבה היא התקשרה, לשעה שבה נחצתי. לא, לא רציתי באמת לשחרר אותה. לא רציתי ולא ממש הבנתי לאן הולכים שלוש שנים של השקעה. וכן, ככה, בכל יום, הוא צפצף. הרבה זמן עבר מאז. הרבה מאוד. שלוש שנים ליתר דיוק. למעשה עוד מעט שלוש שנים. כבר שלוש שנים הוא מצפף לי בשעה הזו. השעה שלוש. לפעמים הוא תופס אותי ברגעים שאני עצבני וכועס, לפעמים ברגעי שמחה, לרוב בסתם, ימי שיגרה. הוא מזכיר לי, שאז, באותם ימים, לא הייתי יכול לנשום, הייתי בוכה על הריצפה בצרחות כאדם מעונה, הייתי חסר יכולת תפקוד, והנה, הזמן עושה את שלו, וכשהוא מצפצף הוא אומר לי: "אתה רואה גולדי, אתה חי". הרבה מאוד שנים הוא מצפצף לי. אבל היום, בשעה שלוש, אני משקיט אותו. מיום שישי, ה- 7.3.02 צהריי יום שמש של שעה 15:00 עד יום שני, ה-7.3.05. שלוש שנים עברו, שלוש שנים. איך זה עובר ברגע. אבל השנה, אני משקיט אותך, אותך אותך, כן אותך, עבר. מי שחי בך, נשאר בך, ולי לקח הרבה זמן להפנים את זה. אבל מעבר לכך, זה פשוט כבר סוג של סימבוליות, כי את האמת, אני לא ממש צריך אותך כבר. אני כנראה פשוט מרגיש מוכן לשוב ולחיות את הלב. |
|
חתולת הלילה |
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
חתולת הלילה • 7 במרץ 2005
מציעה לך חיבוק, גם אם וירטואלי.
לא מרחמים. מהבנה ומהערכה (ומעוד משהו שלא נכתוב כאן). תארת בצורה חושפנית ואמיצה משהו שרבים מכירים. שלוש שנים זה מספיק? לאנשים מסויימים. דרך אגב, אצלי הצפצוף כל יום בשעה אחת עשרה ודקה. וזו האמת. |
|
ד--פנה |
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
מותק שלי
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
ד--פנה • 7 במרץ 2005
הלב שלך עדין לא מבין את מה שאתה אומר
יש לו שעון משלו אבל תגיד לי זה פייר, איך שאתה גורם לאנשים לרצות לחבק אותך ואתה בכלל לא מוכן לקבל חיבוק? זה הוגן איך שאחד כמוך גורם לאנשים לרצות ללטף לך את הלב וכשהם מושיטים את היד הם נתקלים באבנים קשות? מלא אנשים זקוקים לנשיקות שאנשים חפצים לתת לך, נשבעת לך. אז נכון שאני לא רוצה להשמע פולניה שאומרת - מה עם מליוני הילדים הרעבים במזרח אסיה אבל בייבי, הגיע הזמן שתהנה מהאוכל שמוגש לך בכזאת קלות שהיא בלתי נתפסת לאנשים אחרים. אתה באמת מותק, אתה כבר יודע |
|
fuxia |
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
fuxia • 7 במרץ 2005
למה אנחנו נתקעים באהבות ישנות שלא נותנות לנו להמשיך הלאה???
הרי זה נגמר! הם המשיכו הלאה! שנים! למה אנחנו לא נותנים לעצמנו להיפתח שוב? למה לענות את עצמנו ולא לאפשר לעצמנו להתקדם?? סוג של ענישה עצמית על מה שהם עשו לנו? להעצים את הכאב? מה לעזאזל.... |
|
nephele(אחרת) |
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
Re: לחיות את הלב
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
nephele(אחרת) • 7 במרץ 2005
G-O-L-D כתב/ה: ולא ממש הבנתי לאן הולכים שלוש שנים של השקעה.
בהצלחה. נפילי. |
|
PhiDiAs |
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
גרמתי לי לשקוע בכסא
לפני 19 שנים •
7 במרץ 2005
PhiDiAs • 7 במרץ 2005
להשעין את חצי פרצוף על יד שמאל, להביט על המסך ולשתוק. רק העיניים דיברו בשפתם הן...
|
|