| אנה דוט קום |
לפני 19 שנים •
12 במרץ 2005
משהו אישי.
ביקשתי מכמה אנשים לראות במוצאי שבת את התוכנית "עובדה" של אילנה דיין, שעסקה בהתעללות מינית ואחרת, בקטינים, כולל גילוי עריות, בקרב משפחות צרפתיות ממעמד חברתי וכלכלי נמוך.
היתה לי כוונה לעלות נושא לדיון בעקבות התוכנית, אך שיניתי דעתי. הגעתי למסקנה, שהתוכנית מדברת בעד עצמה ושההיתחסות אליה תהיה, בסופו של דבר צפויה וכמעט לא מחדשת דבר {אם כי שמתי לב לעובדה, שחלק מהילדים שעברו התעללות הביעו געגועים להוריהם המתעללים ובקשו לפגוש בהם- דבר שעורר בי עיניין כיוון שציפיתי מהם לרגשות זעם וכעס ולא לגעגוע}. ועכשיו למשהו אישי. ראיתי באותה תוכנית של אילנה דיין כתבה על אב ושני בניו אשר גרים ברחוב שנקין בת"א ועוסקים בקיבוץ נדבות ברחוב. האב נראה כבן 50 ומעלה והבנים נראים כבני 18 . האם עזבה את המשפחה. נזכרתי שראיתי את השלושה יושבים ברחוב עם לוח שעליו כתבו על מצבם הקשה ובקשו נדבות. בדיוק טיילתי אז ברחוב עם חברה ונהנינו מאוד מהשיחה הנעימה ביננו ומהטיול וגם נכנסנו לשתות קפה ולאכול בבית קפה סמוך, שהאוכל בו, אגב, מצא חן בעינינו. בעקבות הכתבה חשבתי לעצמי גם עלי וגם על אחרים, הרואים איך בחורים צעירים אוספים נדבות למחייתם ובעצם, גם אם לרגע אנחנו חושבים עליהם ומצטערים עבורם, הרי שכעבור רגע הם נשכחים מליבנו ואנחנו מתמסרים בטבעיות גמורה להרגלינו "ולהנאותינו הקטנות". אני קצת מהרהרת מה זה אומר עליי ועל אחרים שנוהגים כמותי. נקודה נוספת שעלתה אצלי היא מה עובר אצל אותם בחורים {יותר קל לי "להבין" את האב שהרים ידיים}, שאינם עושים כל מאמץ נראה לעין להחלץ ממצבם ונראים כמי שהשלימו באפטיות עם גורלם. ולבסוף שאלתי את עצמי האם דבר כזה היה אפשרי לפני 10 או 15 שנה ומהי מידת האחריות של הרשויות והגופים המוסמכים לתופעה. אשמח לשמוע את דעתכם. שבוע טוב 
|
|
|
בודק
|
לפני 19 שנים •
13 במרץ 2005
הנושא מעורר מחשבות רבות ולדעתי לא קל להשיב על העניין.
מצד הרשויות, ככל הנראה הרבה מקרים אחרים עומדים לפניהם ולא תמיד יש אפשרות לסייע ביד כולם. מצד האדם עצמו נראה לי כי שטף החיים לא מניח לנו למקד את תשומת הלב באופן בלעדי לנוכח גילוי מחזות כאובים מהסוג שציינת. בנוסף לכל אדם 'חבילה' משלו של טרדות ובעיות שאף הן לא מאפשרות לו להיחלץ לעזרת הנזקקים מהסוג שציינת. ייתכן ואף ייתכן שיש השפעה גם לתפיסה החברתית שלנו. לפיה החשיבה היא שהפרט במרכז כלומר התפיסה של האינדבדואליות בניגוד לחברה מסורתית שבה הקולקטיב במרכז |
|
|
| פרופיל מבוטל(לא בעסק) |
לפני 19 שנים •
13 במרץ 2005
באמת הגיע הזמן לעשות
אהבתי את הכנות של התאור שלך
ואת האמפטיה גם באמת הגיע הזמן לעשות ולעזור אבל זה חייב לבוא משורש הדברים לא כסף ככיבוי שריפה אלא עזרה אדמיניסטרטיבית למשפחות עזרה מהשורש הגנוב |
|
|
הוא(שולט)
|
לפני 19 שנים •
15 במרץ 2005
רחוק רחוק
מעבר לקו האופק של האיכפתיות המודעות החברתית והחמלה שאני לא פוסל ישנה
תעשיה . תעשיה משגשגת של שנור לסוגיו מהנרקומנים בצמתים ועד לעמותות מגוכחות חלקן אף ממוסדות שבהן המנכ"ל מקבל 70 אלף בחודש. ללא פיקוח כחלק מאוירת האנרכיה הכללית. אני לא אתפלא אם בבדיקה לעומק הדירה של האב ובניו תמצאי דלייי מטבעות בסכום שיכול לפרנס את כל חברי האתר ואשתו יש להם עסק משפחתי והם עובדים. עובדים על אנשים |
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 19 שנים •
15 במרץ 2005
כנער, הייתי תקופה מסויימת בניו-יורק.
התעוררה שיחה בנושא הזה ביני ובין החברה שלי באותו הזמן, שגרה וחייתה שם. השיחה התעוררה בגלל שכל יום שהייתי מסתובב ברחובות, הייתי מחסל את כל הכסף בארנק שלי על הומלסים וכאלה שמסתובבים עם מטריות בגשם, ומעבירים אותך את הכביש. היא אמרה לי שלתת להם כסף רק ירושש אותי וגם יעזור בקיבוע מצבם האומלל. כל מה שהם יודעים לעשות בכסף, זה לנצל אותו לא טוב. שאלתי אותה איך היא לא נגמרת מלראות את כל זה ברחוב, והיא הציעה לי להצטרף אליה בבוקר מוקדם. למחרת שנינו הכנו סנדויצ'ים ושמנו בתיק. היא תמיד מכינה איזה חמישה. וכשמסתובבים בעיר ויש קבצן ברחוב, נותנים לו את הסנדויץ'. אני חשבתי שזה יוביל רק לצעקות ומכות... אבל עשיתי את זה כל בוקר וזה עבד יפה מאוד. השאלות מה לעשות, למי לעזור, כמה, הן שאלות שאיך שלא נענה עליהן זה לא יהיה מספיק. אף אחד לא יכול להציל את כל הנזקקים. ולא כל הנזקקים רוצים ''להינצל''. כמו בכל תחום, גם כאן יש רמאים, נצלנים ואנשים רעים. אני באופן אישי מוצא את הפתגם ''למד אותם לדוג, אל תתן להם דגים'' נכון במיוחד. הוא גם פועל כמסננת מאוד יעילה נגד הרעים, העצלנים ואלה שכלום לא יעזור להם. לעזור בלימודים בחינם, לתרום ספרים, בגדים, כל דבר, כל שירות, רק לא כסף, בשטח הזה, אני מניח שהם הוכיחו מעל לכל ספק, שהם לא כישרוניים. ואני לא אומר את זה בשיפוטיות, ככה זה וזהו. הראשונים בעדיפות הם הילדים - שמטבע הדברים יכולים פחות לדאוג לעצמם. וכדי שבנאדם יוכל לעזור לאחרים, הוא צריך גם לדאוג לעצמו. לא כולנו נולדנו מיליונרים או סתם עשירים. כולנו צריכים לעבוד כדי להתקיים וגם לשים את המאמץ ואת הכסף במקומות שישמרו גם עלינו. מודעות, זה לא פחות חשוב, וזה הצעד הראשון, ותכניות הטלויזיה, עד כמה שהן מקצינות, מעלות דברים למודעות. teacher |
|
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 19 שנים •
15 במרץ 2005
הנה סתם, דבר קטן שקרה אתמול בערב:
מתוך YNET
ציטוט: ''..בנאום מבולבל משהו יצא בניון נגד עמיתיו, התקשורת והחגיגה סביב הפרס, שעה ש"המצב החברתי במדינה נמצא בקאנטים", לדבריו. "התפקיד שלנו, האמנים, הוא להוציא את הטוב מן הרע", אמר. "ובשביל זה צריך אתכם, האמנים, אתם השליחים לדבר על זה ולעשות למען המצב. את הכסף שלי (15,000 שקל) אני תורם לעניים, שיהיה להם מה לאכול בפסח, ואת הפרס אני מעניק לכם בחזרה", אמר והשאיר אותו על הבמה..."
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3058649,00.html כל אחד עושה מה שהוא יכול ורוצה teacher |
|
|