צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הוואלס האחרון... פנטזיית ערפדים...

מאסטר יקיר​(שולט)
לפני 19 שנים • 13 במרץ 2005

הוואלס האחרון... פנטזיית ערפדים...

מאסטר יקיר​(שולט) • 13 במרץ 2005
הוואלס האחרון

פקחתי עיניים אל שעות אחר הצהריים המאוחרות, הישר אל כאבי האור האחרון של קרני השמש הזדונית. הושבתי את גופי שהתבוסס בנפתולי כאב מחריד וחד של רעב. רגע כזה, הוא רגע שמסמל את הקץ, אך גם את התחייה. רגע של כאב מר וחזק, מתוק ומתחזק, אשר מבשר, כי בקרוב, יחלוף הנורא מכל כאב.

פניי לבשו צבע חיוורון. לבן, כמו של לפני מוות. הרכבתי את משקפיי השמש הכהים שלי כדי להפיג את הכאב הזה. שיערי השחור והארוך גלש כסידרו על כתפיי, כמו אמר לכסות את קימורי הכאב המתפתלים. התמסרתי לו, לכאב הגוף הרעב, לעינויי הגוף וטיהורו בטרם הארוחה הלילית שלי, המקדשת את הישרדותי לנצח.

רבע לפני חצות. הברקתי את מגפיי השחורים והגבוהים, לבשתי מכנסי עור צמודים, אשר כינסו בתוכם את חולצתי השחורה, שעליה רקומה בחוט זהב האות הראשונה של שמו של יוצרי, האיש שהעניק לי את מתנת חיי העד. אספתי את שיערי וקשרתיו בסרט שחור וקצוותיו גלשו על הגלימה השחורה שלי. נעלתי את מגפיי ויצאתי אל הלילה להרגיע את כאב רעבונו של גופי.

יצאתי מביתי, בית הבדידות היומית הנוראית, שם רוב הזמן הסתגרתי כמו בתוך תא אפל. הרגשתי שאני זקוק לחברה. למישהו שיהיה איתי ברגעי הלבד הכואבים וחיפשתי את האחד, שיתאים ביופיו לדרישותיי ולאהבותיי. רציתי לעצב לי בן לוויה. גבר שיעריץ אותי ויסגוד לי, למאסטר שיצר אותו ובמקביל לצאת איתו יחד לבילויים של ארוחות ליליות משותפות.

הרחוב היה דומם. אפלה כבדה העירה את חיותי ואת תאוות הצמא שלי. התרחקתי מהשקט המאוס הזה וחלפתי על פני מדרחוב שוקק חיים פשוטים. ישבו שם בבתי הקפה אנשים דהויים על קפה וסיגריה עם חיוך מעוצב, שלא לצורך, על השפתיים. עיניהם הסגירו את חיי הייאוש שלהם ואת הפחדים מפני הלא הגיוני. דילגתי מעל שלוליות היקום האנושי הנמוך הזה ופסעתי אל קצהו השני של הלילה, בסופו של אותו מדרחוב, שם הפאבים והמועדונים איכלסו את יְפֵי האוכלוסייה, את האנינים שבטעמים, את אניני החיך שלי.

נכנסתי לפאב. הופעתי משכה אליה כמה וכמה זוגות עיניים משתהות. סרקתי בחטף את פני היושבים ולא מצאתי את שחשקה לשוני בו. בחנתי את אלה הרוקדים את הוואלס לצלילי התזמורת הקלאסית וגם שם לא מצאתי את מושא תשוקתי. טיפסתי במדרגות אל קומת התאים דמויי המרפסת ונשענתי על מעקה העץ. אישה אחת עלתה בעקבותיי. שמלת הגוף הצמודה שלה הייתה זנותית ומגרה. עורה החלק, אשר חשף צוואר נעים למגע, עורר את זיקפת תאוותי, אך לא די היה בה להשביע את כאב הרעב שלי. היא החזיקה בכפותיה שני גביעים מדיפים ריח של יין עתיק והגישה לי אחד. סירבתי בנימוס מן הטעם שאינני שותה... יין. היא אספה את אכזבתה וירדה במדרגות חזרה אל פינת החיפוש שלה.

ביטני סימנה אותות של מצוקה. כאבי הקץ החלו לבעבע והצמא למשקה גבר. יצאתי מהתא ופסעתי לעבר המדרגות. מבטי חלש על הכניסה לפאב, בדיוק ברגע בו נכנס אליו זוג, גבר ואישה יפי מראה. התשוקה לחייתיות געשה בגופם ותאוותם תססה בפומביות. חשתי הקלת מה בכאב הרעב שלי ועקבתי אחריהם בעיניים מגורות. היא הייתה לבושה במיטב מחלצותיה הלוחצות, שהבליטו חזה מתחצף, אך מבלי להסס, משכו אותי משיכותיי אל הגבר שאיתה.

תלתליו השחורים השתרללו בכל תנועה, הקלה ביותר, של ראשו. פניו השחומות נטפו יופי אלילי. המקטורן הפתוח לרווחה חשף חזה חלק, לא שרירי, אך חטוב להפליא. עיניו שידרו זימה. מכנסיו דאגו להבליט את אגנו, אשר פצח בתנועות של מחול שובב וארוטי, בתוך ריקוד הוואלס. עכוזיו הנעולים הקיזו את חרמנותי והזכירו לי את עוצמת הצמא שלי. הוא ניגש אל הבר ואני בעקבותיו. התקרבתי ככל שיכולתי מבלי לגרום לו רתיעה וניסיתי לנשום את ריחו. את ריח גופו. הוא אחז במשקאות וחיפש את בת זוגו, שבדיוק פלירטטה עם גבר אחר. הוא בחן היכן יוכל להניח את הגביעים. הושטתי את ידיי לקראתם והוא הודה לי בחיוך נעצב.

ידעתי שהוא יחזור מיד. הוא הציע לי את הגביע השני, אך שוב סירבתי ללגום... יין. הזימה נעלמה מעיניו ובמקומה עלה מבט העצב הכואב. הוא אהב אותה, אך היא בחרה לשוב אל אהבת חייה. הוא לגם באחת את הגביע הראשון. נטלתי את השני מידו והנחתי אותו על הבר. לחלוחית ריצדה בזווית עינו הכחולה. הוצאתי ממחטה, התקרבתי אל גופו וניגבתי את הדמעה. ריחו כבש את רצוני לגעת בו. לשתות ממנו. ללגום מטעמם של חייו היפים.

ככל שאצבעי האריכה את מגעה על לחיו הרטובה, כך חשתי איך כל מעיינות חיי שלי מתמלאים בשכשוכי עינוגים מרעננים. ידו הרועדת אחזה במטפחת, ניגבה באחת את הדמעה העיקשת וחיוך נרעד ובתול של בלבול הציף את זוויות פיו. שפתיו שנועדו לנשיקת עד פרכסו בעת שלחש את תודתו. השבתי חיוך בלתי מבוטל וקריצת ההרגעה שהעברתי אליו במבט ממזרי וחושק חדרה אותו וביתקה את ההורמונים המאוזנים של גבריותו.

שלחתי כף יד אל כתפו הרחבה. חוסנה נשבר למגע. פריכותו הפתאומית, שנדמתה כמתאכזרת אליו, נמסה בין אצבעותיי, דבר שאפשר לי להתקדם הלאה עם תשוקותיי ולפסוע צעד אחד קדימה לכיוון גופו. לחשתי לו, תוך החדרת נשימותיי אל עורפו המתקתק והשחום, שיצא בעקבותיי אל אוויר הלילה והבטחתי לו, שמצב רוחו ישתפר באחת.

פסענו לאורך השדרה של המדרחוב. שוחחנו על מעשיו וחייו כאשר מדי פעם נעצרנו להתפעם מיופייה של אישה זו אחרת, אשר חלפה על פנינו. אני התעכבתי גם על יופיים של הגברים הראויים שעברו מולנו ובדקתי את תגובותיו. הוא הביע את מבוכתו, אך בהחלט לא גילה סימני חרדה ממגע עם גבר. הובלתי את צעדינו לסמטה צרה ואפלה ונשענתי על עץ עב גזע. הוא השעין את גופו באותה תנוחה וביקשתי ממנו רק לנשום, לנשום את האוויר הצלול של החשכה.

ידינו נפגשו. תזוזת הכפות קפאה לשנייה בת אלף שנות חיים. ניצלתי את רגע המבוכה שלו ופניתי אליו בתנועת מחול. הצעתי לו לרקוד את הוואלס האחרון של חייו הנוכחיים. גופו נענה בקלילות להובלתי אותו על רחבת חווייתו החדשה. מדי פעם קירבתי את אפי לנשום את ריח צווארו. גם שפתיי נגעו בעורקיו בליקוק מיוחם ושפתיו ביקשו את מגען. לשוני אנסה את לשונו וטחנה את חלל פיו. ידיו עטפו את גופי, שלא התבטל ונצמד אל גופו שהתעוות למגעיי.

"אני רוצה לתת לך מתנה", לחשתי מוטרף מרעב.
"איזו?" הוא שאל בקול מגורה, שאיננו יכול לשאת עוד את החרמנות.
"שלא תהיה עצוב עוד, שלא תהיה חולה יותר..."
"איך תעשה זאת?" התעניין הוא בלחישה מיוחמת.
"אני אעניק לך חיים במתנה".
"אבל... אני חי..."
"לא את החיים האלה, אתן לך במתנה חיי נצח. חיים שישאירו אותך צעיר ויפה כמו שאתה".
"אם תצליח להעניק לי חיים כאלה, אהיה אסיר תודה לך כל חיי".
"אסיר תודה ואסיר שלי...?" הקשיתי בשאלתי.
"אסיר שלך. אהיה משועבד, אסגוד לך ואעריץ אותך כל חיי".
"אתה בטוח במה שאתה אומר?"
"מעולם לא הבעתי ביטחון כל כך אבסולוטי לאיזו החלטה שהייתי צריך לקבל על עצמי, כמו זו".

עמדתי מולו. ידי האחת חבקה את ראשו והטתה אותו הצידה בעוד השנייה הסיתה קבוצת תלתלים מעל צווארו. שפתיי התהלכו על שפתיו וגלשו אל עורקיי צווארו. נשימותיו התלהטו. גם נשימותיי איבדו עשתונות. חשתי איך צבע עיניי משתנה. איך ניביי מתחדדים ונעצתי אותם בעורקיו. הוא זעק והתפתל. לא הנחתי לו להשתחרר מאחיזתי וכאשר הרוויתי את צימאוני, השכבתי אותו על המדרכה.

"מה עשית לי? זו המתנה שלך?" שאל כשכל גופו התפתל מכאב.
"זה חלק מהמתנה", לחשתי.
"מה קורה לי?" זעק הוא.
"אל תחשוש. הגוף שלך כעת במצב של גסיסה. הוא תכף ימות, אבל אתה תישאר צעיר לנצח, בתנאי..."
"מה התנאי?" התעניין הוא בכאב.
"שתבוא איתי. תהיה שלי לנצח. אתה מסכים?"
"כן..." לחש הוא בכוחותיו האחרונים, רגע לפני המוות המושלם.

נעצתי את ניביי בפרק ידי, הגשתי אותה אל פיו והוריתי לו לשתות.
"מה...?"
"אתה רוצה חיי נצח? אז תשתה!"
"אני... אני מרגיש שאני אוהב או..."
"תשתה, לפני שתמות לנצח!" זעקתי לעברו.
הוא אחז בידי בלפיתה עזה, הצמיד את שפתיו אל פרק היד וינק מדמי. לאחר ששב הצבע ללחייו ולחייו, ביקשתי ממנו:
"כעת ספר לי מה אתה מרגיש..."

הוא עצם את עיניו ואצבעו ליטפה את הדם שעל שפתיי. פעימותיו גברו ושפתיו התחננו לשפתיי. הן נמרחו בדמו ולשונותינו ליקקו את עוצמת התאוות. עזרתי לו לקום מהרצפה והובלתי אותו אל בייתי, אל ביתו החדש. אל חייו האחרים. אל הנצח שלו איתי. הוא הבין שאין דרך חזרה ואף לא הביע חרטה על החלטתו לקבל את מתנתי. מדי לילה ויום גברה בו התשוקה לסגוד לי, למאסטר שלו, על שהענקתי לו חיי נצח. הוא מסר לי את הפיקדון על גופו ונשמתו. המפתח לחייו היה בידיי והוא בטח בי ללא סייג.

את רוב שעות היום בילינו חבוקים בשנתנו בחשכת התא האפל מפני האור ובשעות של ערנות שוקקת תשוקה, ידענו אהבה נפשית וגופנית ללא חת ונטולת מורא וחטא. הוא חולל לפניי, להנעים ולעורר לי את התאווה, בטרם אבוא אל תוככי גופו. לימדתי אותו את כללי הערפדים, על מנת שחלילה לא יטעה וחיי הנצח שלו יסתיימו בכאב נוראי. בלילות לבשנו את מיטב יופיינו ויצאנו יחד לפאבים ולמועדונים להרוות את כאב הצמא לדם.
מאסטר יקיר​(שולט)
לפני 19 שנים • 13 במרץ 2005
מאסטר יקיר​(שולט) • 13 במרץ 2005
בהחלט בעקבות שבוע סרטי הערפדים שהיה בשבוע שעבר..
והסרט ראיון עם הערפד גרם לי למשיכה אדירה לנושא... icon_wink.gif