סיפור בהמשכים.דרכי הנסתרות של עונג הכאב חלק א'.

סיפור בהמשכים.דרכי הנסתרות של עונג הכאב חלק א'.

February's Lust • 18 במרץ 2005

התעוררתי כבר כשהשמש שקעה.בחוץ רוח קרירה הסתננה דרך חריצי חלון העץ הרקוב בחדר השינה.
כעסתי על עצמי ששוב היקצתי מאוחר מדי ושהתבזבז לי כל היום.
בעודי לובש תחתונים ליטפתי את פצעי הכואבים: החברבורות על הירך,סימני החריטה בגב,חותמי חבל על עורי הלבן והעדין.
תחושת צמרמורת גלשה לאורך עמוד השדרה שלי.הייתי עדין אפוף שינה ומבולבל.
הכאב הטרי-מגליד הזה, הוא שם הכל בפרופורציות.הייתי מאופס,הרגשתי עצמי שוב.
קמתי בצליעה קלה מהמיטה ובראשי הרצתי את ארועי האתמול.אפילו כעת,בעודי רושם מילים אלא, משתלטת עלי תחושת השפלה ותשוקה עזה.

אתמול היה יום שהתחיל רע.מהימים האלא שצריך להפסיק לחיות ל24 שעות.
נפלתי ממיטתי אל תוך יום חדש.מאחר לעבודה המשעממת והמייאשת שלי.
כלכך מאסתי מהמשרדים הקוביסטים האסטטים לכאורה.
לא רציתי ללכת,אך סחבתי את עצמי לשם.
הגעתי,הנחתי את חפצי באיזה חור והתיישבתי.
הדלקתי את המחשב ואותיות ומספרים מסחררים רצו לנגד עיני.
כבר ספרתי את השניות הדקות והשעות עד להפסקת הצהריים.
מחוגי השעון האטו וליגלגו עלי.
כשהגאולה הגיעה,לבסוף יצאתי משם במבט מושפל.מסתכל על נעלי (לא רציתי לראות את המתרחש מסביבי).
ירדתי במעלית ושם ראיתי בחור.פנים מוכרות אך זרות.פנים שנראו בעירפול בחלומותי הרטובים ביותר.
הוא עמד שם,כולו מנופח וגאוותך.רגלו הימנית נשענה על מראת המעלית.
הוא בחן אותי בעיניו הירוקות.
הייתי נבוך והעמדתי פנים שאיני שם לב.הרגשתי נחשק,הרגשתי כנתח בשר לבנבן ועסיסי ניצב ומזדקף בגובה של מטר שבעים ושתיים בחליפה מחוייטת ומשקפיים לא מחמיאות.

לא שמתי לב והמעלית נתמלאה בעובדי משרד פטפטנים."נאלצתי" להידחק ולהיצמד אליו.
דרך חולצתו הכחולה והמכופתרת יכולתי להבחין בקימורי גופו המחוספסים.
עצמות הבריח שלו,שירירי החזה שמילאו את החולצה ושרירי הבטן המופלאים שגיצי עוצמה נפלטו מהם.
הגענו "איכשהו" למצב בו זיפי סנטרו שורטים את מצחי.חשתי את ידו מטיילת על גבי בסתר,יורדת למטה בתנועות עקלתוניות,לופטות את ישבני בפתע.
הייתי בהלם.לרגע חשבתי שכל זה רק הזיות של דמיוני הפרוע.התאפסתי על עצמי,
אזרתי אומץ ויוזמה ובדיוק כשהמעלית הודיעה בצלצול נרגן שזו היא הקומה בה אני אמור לצאת, הושתטי לו בכניעה את כרטיס ביקורי.
יצאתי באקסטזה לא ברורה וחששתי מהלא נודע יותר מכל כעת.
התקרית העסיקה אותי במשך כל היום.בצורה אובססיבית ועלובה שחזרתי את ריחו הגברי הפראי ואת ידיו הגורמיות שמעבירות חום מקפיא לאורף גופי,ולבסוף אחיזתי הנוקשה המתגרה והרכושנית על פלח ישבני העגלגל.לא יכולתי יותר,גופי בער מבפנית.היתפניתי למקום חשוך מבודד ועשיתי את זממי בעצמי.כמובן שלאחר מכן הרגשתי תולעי בודד ופטטי.חזרתי לעבודתי האינסופית.

נדמה היה שהזמן עד עזיבתי הבייתה שיטה בי ולשם שינוי התקדם קצת יותר מהר.
בדרכי הבייתה הפתיעה אותי רטט מפתיע בכיסו הקדמי של מכנסי המלווה במנגינת שיר אהבה מטופש.
ליבי הלם.הרגשתי כל התכווצות של אותו שריר אגדי שמיוחסים אליו רגשות האדם והבהמה.הרגשתי דם חם זורם בחישמול מדגדג לאורך כל הגוף,הייתי מסוחרר אז החנתי את מכוניתי בצד.ידעתי או לפחות קיוויתי שזה הוא.
נשמתי נשימה עמוקה ועניתי.
לא אמרתי כלום,אף לא הגה יצא מפי.
שמעתי את נשימתו (אמנם בדרך מאד מלאכותית ומכנית אבל בכלזאת...)
שמעתי קול נמוך עם צרידות קלה אומר שלום בקול סמכותי.ואז ידעתי...

ההמשך יבוא...

*מקווה שנשאר טעם של עוד על שפתיכם.*

יום נעים
February's lust

שלגי • 19 במרץ 2005

נהניתי lust.
הערה קטנטנה - מומלץ לבצע הגהה על טקסט לפני שמפרסמים אותו - ואם יש בעית שגיאות כתיב - גם בדיקה דרך הword - זה פשוט מפריע וקוטע (לפחות אצלי) את רצף הקריאה ולכן גם את ההנאה.

February's Lust • 19 במרץ 2005

התעוררתי כבר כשהשמש שקעה. בחוץ רוח קרירה הסתננה דרך חריצי חלון העץ הרקוב בחדר השינה.
כעסתי על עצמי ששוב הקצתי מאוחר מדי ושהתבזבז לי כל היום.
בעודי לובש תחתונים ליטפתי את פצעי הכואבים: החברבורות על הירך, סימני החריטה בגב, חותמי חבל על עורי הלבן והעדין.
תחושת צמרמורת גלשה לאורך עמוד השדרה שלי. הייתי עדין אפוף שינה ומבולבל.
הכאב הטרי-מגליד הזה, הוא שם הכל בפרופורציות. הייתי מאופס, הרגשתי עצמי שוב.
קמתי בצליעה קלה מהמיטה ובראשי הרצתי את אירועי האתמול. אפילו כעת, בעודי רושם מילים אלא, משתלטת עלי תחושת השפלה ותשוקה עזה.

אתמול היה יום שהתחיל רע. מהימים האלו שצריך להפסיק לחיות ל24 שעות.
נפלתי ממיטתי אל תוך יום חדש. מאחר לעבודה המשעממת והמייאשת שלי.
כל כך מאסתי מהמשרדים הקוביסטים האסטטים לכאורה.
לא רציתי ללכת, אך סחבתי את עצמי לשם.
הגעתי, הנחתי את חפצי באיזה חור והתיישבתי.
הדלקתי את המחשב ואותיות ומספרים מסחררים רצו לנגד עיני.
כבר ספרתי את השניות הדקות והשעות עד להפסקת הצהריים.
מחוגי השעון האטו ולגלגו עלי.
כשהגאולה הגיעה, לבסוף יצאתי משם במבט מושפל. מסתכל על נעלי (לא רציתי לראות את המתרחש מסביבי).
ירדתי במעלית ושם ראיתי בחור. פנים מוכרות אך זרות. פנים שנראו בערפול בחלומותיי הרטובים ביותר.
הוא עמד שם, כולו מנופח וגאוותך. רגלו הימנית נשענה על מראת המעלית.
הוא בחן אותי בעיניו הירוקות.
הייתי נבוך והעמדתי פנים שאיני שם לב. הרגשתי נחשק, הרגשתי כנתח בשר לבנבן ועסיסי ניצב ומזדקף בגובה של מטר שבעים ושתיים בחליפה מחויטת ומשקפיים לא מחמיאות.

לא שמתי לב והמעלית נתמלאה בעובדי משרד פטפטנים."נאלצתי" להידחק ולהיצמד אליו.
דרך חולצתו הכחולה והמכופתרת יכולתי להבחין בקימורי גופו המחוספסים.
עצמות הבריח שלו, שרירי החזה שמילאו את החולצה ושרירי הבטן המופלאים שגיצי עוצמה נפלטו מהם.
הגענו "איכשהו" למצב בו זיפי סנטרו שורטים את מצחי. חשתי את ידו מטיילת על גבי בסתר, יורדת למטה בתנועות עקלתוניות, לופתות את ישבני בפתע.
הייתי בהלם. לרגע חשבתי שכל זה רק הזיות של דמיוני הפרוע. התאפסתי על עצמי,
אזרתי אומץ ויוזמה ובדיוק כשהמעלית הודיעה בצלצול נרגן שזו היא הקומה בה אני אמור לצאת, הושטתי לו בכניעה את כרטיס ביקורי.
יצאתי באקסטזה לא ברורה וחששתי מהלא נודע יותר מכל כעת.
התקרית העסיקה אותי במשך כל היום. בצורה אובססיבית ועלובה שחזרתי את ריחו הגברי הפראי ואת ידיו הגורמיות שמעבירות חום מקפיא לאורך גופי, ולבסוף אחיזתי הנוקשה המתגרה והרכושנית על פלח ישבני העגלגל. לא יכולתי יותר, גופי בער מבפנים. התפניתי למקום חשוך מבודד ועשיתי את זממי בעצמי.כמובן שלאחר מכן הרגשתי תולעי בודד ופתטי. חזרתי לעבודתי האינסופית.

נדמה היה שהזמן עד עזיבתי הביתה שיטה בי ולשם שינוי התקדם קצת יותר מהר.
בדרכי הביתה הפתיעה אותי רטט מפתיע בכיסו הקדמי של מכנסי המלווה במנגינת שיר אהבה מטופש.
לבי הלם. הרגשתי כל התכווצות של אותו שריר אגדי שמיוחסים אליו רגשות האדם והבהמה. הרגשתי דם חם זורם בחשמול מדגדג לאורך כל הגוף, הייתי מסוחרר אז החנתי את מכוניתי בצד. ידעתי או לפחות קיוויתי שזה הוא.
נשמתי נשימה עמוקה ועניתי.
לא אמרתי כלום, אף לא הגה יצא מפי.
שמעתי את נשימתו (אמנם בדרך מאד מלאכותית ומכנית אבל בכל זאת...)
שמעתי קול נמוך עם צרידות קלה אומר שלום בקול סמכותי. ואז ידעתי...

ההמשך יבוא...

*מקווה שנשאר טעם של עוד על שפתיכם.*



**תוקן.,תודה על הטיפ**

אכן...

מאסטר יקיר​(שולט) • 20 במרץ 2005

ראשית, ברוך בואך לפורום,

אכן, יש טעם של עוד...
אז איפה ההמשך??