מתנה קטנה שפעם נתתי

מתנה קטנה שפעם נתתי

DearPrudence • 21 במרץ 2005

היא חיכתה לי מאד מהבוקר. עבר הרבה זמן מאז שהתראינו. כשרק עליתי למונית היא התקשרה ושאלה מתי אגיע, אמרתי שממש עוד כמה דקות. היא נשמעה חסרת סבלנות. לא עברו שלוש דקות ושוב נשמע הצלצול המלכותי של הנייד (הצלצול שמבדיל אותה משאר הנתינים). "איפה את?" היא שאלה. אף פעם לא שמעתי את הגבירה שלי כל כך משתוקקת לקראתי. כל כך לא יודעת לדחות סיפוקים..."עוד מעט אני מגיעה לכיכר", אמרתי נבוכה. נדהמת מהציפיה שלה, כמוהה עוד לא חשתי בעבר. "הכלב שלי חרמן?", היא שאלה בקול סקסי. המונית הציבורית הייתה מלאה באנשים, ישבתי בספסל האחורי כשמשני צידיי ישבו גברברים, אנשים קשי יום, בטח חזרו מהעבודה, לא מושכים תשומת לב באופן חריג. הייתי נרגשת, ולא מהם. "כן", עניתי בקול ילדותי, מנסה לאלץ אותו להשמע כמה שיותר רשמי לנוכח האנשים שמסביבי, אך הקול שלה באופן תמידי גורם לקולי להשמע ילדותי. "לכלב שלי יש זיקפה?", היא שאלה מתגרה. היא כבר ידעה. "כן", עניתי מגרגרת. "רואים לכלבלב שלי את הבליטה במכנסיים?", היא שאלה, גורמת לי להיות עוד יותר רטובה. "אני מסתירה אותה עם התיק". "איפה את עכשיו?", היא שאלה בקוצר רוח. "באמת כדאי שאתרכז בדרך, אחרת עוד עלולה לרדת בתחנה המרכזית",עניתי. היא צחקה. אני אוהבת כשאני מצליחה להצחיק אותה. "צריכה לרדת ממש עכשיו, אחרי הרמזור", בישרתי לה בחגיגיות. "אז להתראות כלב". "להתראות". הגבירה שלי רחומה, היא לא תעניש אותי על שלא הגיתי את תוארה בנוכחות אנשים סביבי. מיהרתי לכיוון ביתה. לשמחתי הרמזור התחלף לירוק בדיוק כשהגעתי לחצות את הכביש וכך גם היה לגבי הרמזור השני. צלצלתי באינטרקום ב- 17:29, ב- 17:30 הייתי על סף דלתה. שמחה שהצלחתי לעמוד בזמנים, ממהרת לאחר יום עבודה. ישר חיבקתי אותה והיא חיבקה בחזרה, חצי מחייכת. חצי חיוך הנתון לאהובתה והחצי הנותר לכלבלב שלה. התנתקנו לכמה שניות ושוב עטתי עליה בחיבוק אך הפעם היא הרצינה לגמרי. "בוא כלב", אמרה בקצרה וצעדתי אחריה לסלון. התוכנית הייתה ידועה לי מראש. על ריצפת הסלון חיכו לי צמד קערות, האחת גדושה בענבים, אפרסק וכמה אגסים והשניה במים. "ארצה!", היא פקדה עליי. אני שפחה חודשים ארוכים אך מעולם לא הייתי הכלבלב שלה. היה לי קצת מוזר אך היא הייתה תקיפה ולא היה כל מקום להתלבטות או לצחקוקים אז ירדתי על הברכיים, מנסה להמנע מהחיוכים הנבוכים אותם היא כל כך שונאת. אני אף פעם לא רעבה כשאני רואה אותה, כנראה מרוב התרגשות. אבל היא רצתה שאוכל וכל כך טרחה למעני. אפילו המים היו מינרלים. ומה אני? בסך הכל כלב. אומנם הכלב שלה אבל רק כלב. נשכתי לי כמה ענבים, לוגמת מים בין ענב לענב, תחילה רק עם הלשון כשאר אחיי הכלבלבים ולאחר מכן גם עם השפתיים, כמו כלבלב מחונן. כפות רגליה כל העת לידי, בוחנות את מעשיי. "הכלב שלי לא רעב?", היא שאלה במידת מה של אכזבה. "לא מאד", עניתי, מחסירה שוב את תוארה ויודעת שהיא עדיין סלחנית, מנסה לרצותה על ידי טעימה מהאפרסק. "קום כלב". קמתי. "לכי לארגז ותבחרי אביזרים", היא פקדה בשנית. לפעמיים אני פשוט שפחה. "אני אמלא בינתיים מים בג'קוזי", הוסיפה. היא הייתה נותנת לי למלא את המיים אם הייתה חושבת שאדע להסתדר עם הפלא הטכנולוגי הזה. הגעתי לארגז הגדול ופתחתי אותו ביראת כבוד. הוא נראה כמו תיבת אוצרות. ואכן היו שם צעצועיה האהובים ביותר. בחרתי את אלו שהכי שבו את ליבי, מקווה שימצאו חן גם בעיניה. מצאתי את הסטראפ-און שתיכננו מבעוד מועד שאביא והנחתי בצד. מצאתי אזיקי פרווה בצבע שחור שנראו סקסיים בעיניי וגם אותם הנחתי ליד הסטרפ-און. אבל רגע, צריך קצת הצלפות, איזה מן בי די אס אם זה ללא הצלפות? אז מצאתי גם שוט רצועות חבלים שיכולתי לדמיין אותו מלטף ברכות את התחת העדין שלי. התעלמתי משוט רצועות העור. ולפתע מצאתי את האביזר שהכי שבה את ליבי - כדור מטקות בצבע ורוד. אוליי גבירתי תשחק איתי מטקות אם אהיה כלבלב ממש טוב. ואוליי לא. לפתע פתאום היא הגיחה, גוערת בי "יש לי שפחה עצלה, כמה זמן לוקח לך לבצע מטלה פשוטה?". התחלתי לתרץ ולהסביר שלקח לי זמן למצוא את הארגז ולא ממש ידעתי מה לבחור. היא הביטה באביזרים שבחרתי בביטול. "קודם כל נחליף את השוט, לא מגיע לך שום פרס". היא לקחה במקומו את שוט רצועות העור. היא עשתה עוד כמה שינויים, הוסיפה עוד כמה אביזרים ואת הכל שמה בשקית ניילון אותה מסרה לידי. על פי הנחיותיה המקדימות הייתי אמורה ללכת ולשים את השקית על המיטה בחדר השינה. "שימי את השקית על המיטה בחדר השינה", היא אמרה, יודעת שכל דבר צריך להגיד לי לפחות פעמיים. הלכתי אחריה לחדר השינה והנחתי את השקית על הסדין. "כעת התפשטי", היא ציוותה עליי. התפשטי בחוסר רצון. אני מאד מתביישת בנוכחותה. בלי שציפיתי לכך היא ענדה לצווארי קולר של כלבים. "עכשיו על ארבע", צימררה אותי בקולה. ירדתי בשתיקה. הייתי רק עם תחתונים וחזייה מולכת על ידה באמצעות רצועה. הברכיים כאבו לי, וכל צעידה קטנה של כמה סנטימטרים החריפו את הכאב. "יותר מהר", היא זירזה אותי. השתדלתי אך היה קשה לי לנוע. בסופו של דבר הגעתי לאמבטיה והיא משכה אותי כלפי מעלה בעזרת הרצועה. היא הסירה את הקולר."תורידי תחתונים וחזייה", הורתה. "בבקשה אל תסתכלי", התחננתי. "אל תתווכחי שפחה ותורידי. אל תגרמי לי להעניש אותך",היא הזהירה. היא הקלה עליי ויצאה את חדר האמבטיה והניחה לי להתפשט מבלי שאחשוש מעיניה הבוחנות. ניצלתי את היעלמותה והתפשטתי בזריזות. נכנסת במהרה לאמבטיה לפני שתספיק להגיע. ישבתי ערומה באמבטיה, מסתירה את שדיי, ממתינה לבואה. לאחר רגעים ספורים היא הגיעה ברוב פאר והדר והתיישבה מולי. המים היו חמימים אך אני הייתי קפואה מחמת הבושה. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה, היו מערבולות וקצת סחיפה אך לבסוף מצאתי את עצמי יושבת מתחת לכוס שלה כאשר היא עומדת ברגליים מפוסקות מעליי. "גלחי אותי", ציוותה והושיטה לי סכין גילוח. מאד פחדתי לפצוע אותה, יודעת שסף הכאב שלה נמוך. מיואשת משרותי הכושל היא לקחה מידיי את הסכין וגילחה בתנועות מיומנות את הקוצים שלא הצלחתי לראות. נעמדנו שתינו באמבט והיא שטפה את הכוס שלי שוב ושוב, ידעתי שהיא מכינה אותו לקראת ארוע מענג במיוחד וקצת התרגשתי. אמבטיית המלחים הסתיימה והובלתי (הפעם תודה לאל בלי רצועה) לחדר השינה. נרגענו קצת בחיבוקים ובנשיקה צרפתית ארוכה שמזמן לא חוויתי כמותה. היא ביקשה שאעשה לה מסאז'. התזתי על גבה שמן ארומטי ומיסאז'תי את גבה ואת עורפה. מודה שעשיתי לה מסאז'ים יותר מוצלחים ואולי משום כך היא הסתובבה לאחר זמן קצר. "תמצצי לי את הפיטמה הימנית", הורתה עליי והגשימה את רצוני. מצצתי בתשוקה ולא אחרה לבוא ההוראה הנוספת: "עכשיו את השמאלית", ציוותה. מצצתי בשקיקה גם אותה. הייתי מאד רטובה ומגורה ונענעתי את האגן מטה-מעלה (בקיצור אוננתי...), מנסה למצוא פורקן לחרמנותי. "לא לאונן", היא פקדה בתקיפות. אך המשכתי, נזכרת בכל הפעמים שרצתה שאאונן. "אמרתי לך לא לאונן, אני אאלץ לקשור אותך", היא הקשיחה את דיבורה והפעם כבר פנתה אל כלב. רציתי אפילו עוד יותר לאונן. האיסור הפך זאת ליותר מפתה. "אתה לא משאיר לי ברירה", היא אמרה וקמה מהמיטה. "תהפך על הגב", היא צוותה. נחרדתי, לא רציתי להיראות כל כך חשופה. הקשיחות שלה לא הותירה מקום לספיקות, ידעתי שאענש קשות אם לא אמלא אחר פקודתה, השוט השנוא עליי היה שעון על הקיר. הסתובבתי ונשכבתי על הגב. מכסה את שדיי עם ידיי ורגליי צמודות זו לזו. היא כיסתה את עיני בבד צהבהב ווידתה שאיני רואה דבר. "תני לי את הידיים", היא ביקשה בתקיפות. שדיי נפרדו מהן בצער רב. היא תפסה את ידיי, ליפפה סביבן חבל במקצועיות וקשרה אותן למיטה. "פסקי רגליים", פקדה. פיסקתי. "עוד יותר", אמרה וכך עשיתי. התנגדות לא תעזור לי. רגליי נקשרו גם כן לירכתי המיטה. עירומה וחסרת אונים הייתי נתונה לחסדיה. "עכשיו אדליק את האור ואסתכל על הגוף שלך. אין לך לאין לברוח".

פוטונים של אור חדרו מבעד לבד אך לא ראיתי דבר, רק חשתי במבטה הסוקר, שהיה אף יותר חותך מהשוט הנורא שהיה ניצב אל הקיר. היא חתכה אותי לאורך ולרוחב במבט ארוך וממושך. יכולתי לדמיין אותו נע לאורך קימורי גופי. "ניסיתי לסגור את הפיסוק, למשוך כמה שפחות תשומת לב, אך שוב נשמעה אזהרה: "זה יעלה לך ביוקר, שלא תעיזי". פיסקתי לרווחה. תחושת הרטיבות גברה ולשון רכה ומתפתלת החלה לנוע לאורך שפתיי הכוס שלי, עושה בהן כבשלהן. גנחתי ממושכות, מנסה לנצור את רגעי ההנאה. רציתי לראות את מבטה. היא קראה את מחשבותי, טיפסה עליי ומשכה כלפי מעלה את הכיסוי. היא כעת הייתה שכובה עליי בכל כובד משקלה, מבטה צמוד למבטי. "יש לך כוס כמו של ילדה, סגור ויפה ודגדגן בולט ומתגרה". הייתי גאה. והיא המשיכה "התגעגעתי אלייך. באמת. כמה שאני אוהבת את המבט הזה שלך". שתקתי, קצת השפלתי אותו כדי לקבל את המחמאה בצניעות ושוב הבטתי בה. והיא המשיכה "את מאד יפה". היא החלה אט אט מתירה אותי מכבליי עד שהייתי משוחררת לחלוטין (פיזית). התגפפנו והתחבקנו עד שלפתע נשמע צלצול הנייד מהסלון, צלצולים חוזרים ונשנים, תובעניים כאלה...

השולט אור​(שולט) • 21 במרץ 2005

סקסי בטירוף,
איזה יופי של סיפתח לבוקר

אליזבת​(נשלטת) • 21 במרץ 2005

כל מה שיש לי להגיד זה
גרררררררררררר

Rocco​(שולט) • 21 במרץ 2005

כנ"ל גם בתור קינוח בסופו של יום

בiני • 21 במרץ 2005

זה מה שקורה כשמשתמשים במחשב משותף בלי לשים לב ל-User שנמצא למעלה.