יש לי חבר, דפק ת'ראש בהודו, חושב שהוא קיפוד.

G-O-L-D(שולט)

לפני 19 שנים • 16 במרץ 2005

יש לי חבר, דפק ת'ראש בהודו, חושב שהוא קיפוד.

לפני 19 שנים • 16 במרץ 2005

יש לי חבר, הוא חבר ילדות.
קוראים לו איזי.
איזי כבר שנים שותק.
יש סיבה לשתיקה שלו.
למעשה יש סיבה טובה.
לפני כמה שנים טובות, איזי נסע עם חבר נוסף שלנו להודו.
אתם יודעים איך זה, הרוח בלב קוראת החוצה, אתה כמהה למרחבים ולדרך, וכך פשוט אתה מחפש את מי שאיתו אתה הכי רוצה לחלוק בחוויותך.
איזי נסע עם אמיר.
הם טיילו שם כמעט שנה.
אבל איזי חזר לבד.
באחד הטראקים, אמיר החליק. הוא התדרדר במורד איזה הר, ואז פשוט נפל את תהום.
שם, בתהום ההוא, הוא סיים את חייו.
אני הייתי בקוסטה ריקה כשזה קרה ואת הבשורה על כך קיבלתי מאימי בטלפון לא טלפון, בשיחה לא שיחה, בבר לא בר.
אני חזרתי ארצה להלוויה.
איזי לא היה נוכח בה.
כולם שאלו לחסרונו, אבל אימו שהגיעה, נתנה במילים קפדניות, הסבר קצר לחוסר נוכחתו.
היא אמרה:
"איזי קצת חולה".
היו שהתמרמרו על זה שאיזי לא הגיע.
היו שכעסו.
היו שרק העצב מילא את ליבם.
אבל אני, כחבר, נסעתי באותו הערב לביתו של איזי ועל אף שאמו לא הסכימה להכניס אותי אל ביתם, הצלחתי לראות אותו משקיף בי מחלון חדרו.
אני זוכר שעשיתי לו את התנועה הקבועה שלנו, תנועה כזו עם היד שלא ממש ניתן להסביר בכתב.
הוא לא השיב לי אלא רק התרחק מהחלון ונעלם אל פנים החדר.
אני מאותו ערב לא דיברתי עם איזי חודש לערך, אבל אז הוא הופיע בבית הורי.
אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שאיזי אצלהם, בבית, ושכדאי מאוד שאגיע במהירות. בלחש היא אמרה:
"משהו אצלו לא בסדר".
אני הגעתי לביתם לגלות את איזי יושב בסלון בית הורי ועיניו בוהות בתקרה.
"היי", אני אמרתי והוא הרכין את מבטו והשקיף בעיני.
אני זוכר, ממש זוכר, שאז באותו הרגע, צמרמורת עברה בי, ואם להיות כנה, גם עכשיו, ברגע זה, בעודי כותב מילים אלו, היא שוב פעם מזדחלת מגבי והלאה.
איזי קם, פסע על פני והלך אל מה שפעם היה חדרי בביתם.
אני צעדתי אחריו ויכולתי להבחין במבט מודאג ששלחה לעברי אמי.
התיישבנו על מה שיתה פעם מיטת היחיד שלי בבית הורי ושתיקה עמדה בחדר.
איזי הצית סיגריה ואז, במשך כמעט חצי שעה, דיבר.
אני לא אכנס לכל מה שסיפר לי אז.
אני רק אתן כמה מילים בכדי שניתן יהיה להבין, שיש אנשים, שהם יותר אנשים מכולנו.
אמיר, שנפל אל תהום, נפל אל תהום שלא אני ולא רבים מאתנו היו יורדים אליה.
אבל איזי ירד.
איזי ירד לגלות שאמיר נהרג.
אני לא יודע כמה מכם ראו אי פעם גופה ויתר מכך, גופה של חברם שזה עתה לא הצליח להשלים משפט כמו:
"היי איזי, תביא סיגרי..."
אבל איזי ירד.
איזי ירד אל תהום, ובמשך כל אותו היום, חיבק את אמיר ולא הצליח להזיז את עצמו מאותו מקום.
כשהתחיל לרדת הלילה, הוא הבין שגם מותו צפוי אם לא יתחיל לדאוג לעצמו ויתפס את אותו המדרון. אבל הוא לא עלה לבד, הוא נשא את גופתו של איזי על גבו ובמשך לילה שלם, תיפס מורד תהום אל עבר אותו כביש עפר בו הלכו יחד.
שבוע ימים נשא איזי על גבו את גופתו אמיר.
שבוע ימים שפנה אליו בכל מילה אפשרית אבל אמיר, לא ענה.
שבוע ימים שאף נפש חיה לא עברה בדרכם.
שבוע ימים שאתה נושא על גבך, את זה שהוא החבר הכי טוב שלך.
הוא סיפר לי את זה באותו ערב, איזי.
הוא סיפר לי את זה ורק לי.
הוא לא בכה.
הוא סיפר בטונים הכי נמוכים שיש לבטן האדם להציע, עישן סיגריה אחרי סיגריה ולבסוף השתתק שוב.
כמעט שלוש שנים שהוא שתק.
לך תסביר לעולם, עד כמה מאסת במילים כשבמשך שבוע ימים מילים, הופכות להיות רק הברות ללא תוכן.
שלוש שנים שהוא שתק והסיבה שאני כותב על זה עכשיו, היא שהיום, ישבנו אני ואיזי לכוס קפה.
כוס קפה אחרי שלוש שנים.
זה הרבה זמן, הרבה דברים עוברים על האדם בשלוש שנים.
אבל איזי, איזי הוא איזי.
תמיר, יפה, בלונדיני, זה שהיה תמיד תופס את כל הכוסיות.
זה שהחיוך שלו היה ה-חיוך.
איזי החכם, השתקן.
שלוש שנים עברו עליו ועלי, אבל עבור אחד שיצא ונכנס מבתי חולים להבראת הנפש, איזי נראה כאחד שסוף כל סוף חזר לעצמו.
לא דיברנו הרבה, כי גם לאחד שהחליט לשוב ולשוחח עם העולם זה די קשה.
"זה סוג של אימון מחדש", הוא אומר בחיוך. "אתה יודע כמה שנאתי לשמוע את הקול שלי?" הוא מעלה במרמור.
"מניח שמוכן לנסות להבין", אני מחייך בחזרה.
"אתה לא יודע גולדי..." הוא מאפר, "אתה לא יודע".
"לא אני לא", אני מושך בכתפי, "ואתה יודע מה, אני גם לא מתיימר להבין..."
"לא מאחל לך להבין", הוא מגחך ואני מחייך.
"אז מה עכשיו?" אני אומר לו.
"עכשיו?" הוא זורק בראשו.
"כן", אני מהנהן.
"לא יודע..." הוא מושך בכתפיו.
"טוב", אני מחייך, "אני מניח שתדע".
"גם את זה אני לא יודע, אבל יהיה בסדר", הוא מהמהם.
"כן", אני מחייך, "יהיה".
"ומה איתך עכשיו?" הוא זורק לפתע.
"לא יודע", אני אומר, "אתה יודע, עובד רץ, אחרי הכול מי שלא מוכן לקרוע את עצמו, לא מגיע לשום מקום".
"להגיע למקום?" הוא מקמץ את גבותיו.
"כן, אתה יודע, להגיע".
"לאן יש לך להגיע?" הוא מחייך, "אתה כבר כאן".

*

אחרי שסיימנו את הקפה, ליוויתי אותו לפינת הרחוב שבו הוא קבע עם אביו.
"אתה יודע", אני אומר לו, "יש לי שיר שאני מת לשיר לך, שיר שבכל פעם שהייתי חושב עליך הוא היה עולה לי בראש".
"איזה?" הוא מחייך אלי.
"אז זהו, שזה קצת כזה בקטע של הסתלבטות..." אני מגחך.
"נו, תשיר, מה כבר יכול להיות?" הוא צוחק.
"לא יודע, תפגע?"
"איזה להפגע, אני כולי גמור, לך על זה".
"טוב", אני צוחק, "הנה... יש לי חבר, דפק ת'ראש בהודו, חושב שהוא קיפוד..." אני צוחק והוא מחייך חיוך מלא כמו שרק איזי יודע.
"היי", הוא אומר, "הכול, תגיד הכול, אבל לא קיפוד!"

נמי	נמי לפני 19 שנים • 18 במרץ 2005 לפני 19 שנים • 18 במרץ 2005 נמי • 18 במרץ 2005 אוי גולדי ....... אני חייבת להגיב ..... אבל ..... אין מילים בפי

דום-34(שולט)	דום-34(שולט) לפני 19 שנים • 18 במרץ 2005 גולדי לפני 19 שנים • 18 במרץ 2005 דום-34(שולט) • 18 במרץ 2005 סיפור קשה. צמרמורת עברה בגופי. תן לחבר שלך איזי חיבוק חזק ותשמור על איזי. מדום-34

Lilu-FemdoM{Pon}	Lilu-FemdoM{Pon} לפני 19 שנים • 18 במרץ 2005 . לפני 19 שנים • 18 במרץ 2005 Lilu-FemdoM{Pon} • 18 במרץ 2005 מקסים. סיפורים שכאלה מזכירים לך שעדיין קיימים בעולם מושגים כמו חברות אמת , אומץ , רגישות. ישר כוח גולדיס

HotQueen(שולטת){תחת השמש}	HotQueen(שולטת){תחת השמש} לפני 19 שנים • 19 במרץ 2005 לפני 19 שנים • 19 במרץ 2005 HotQueen(שולטת){תחת השמש} • 19 במרץ 2005 גולד. קראתי, כאבתי ואהבתי...

anaphasa(מתחלפת)

לפני 19 שנים • 29 במרץ 2005

He ain't heavy, he's my brother

לפני 19 שנים • 29 במרץ 2005

גולד, תודה שהבאת.
מי שראה מוות לומד לשתוק. מי שחווה את המוות כך, שוכח איך מדברים.
ואת זה אמרה לי סבתא, בהקשר אחר לגמרי, כשחזרתי מהמסע לפולין.

כמה חזקים אנשים יכולים להיות.

creamy	creamy לפני 19 שנים • 30 במרץ 2005 לפני 19 שנים • 30 במרץ 2005 creamy • 30 במרץ 2005 וואוו, גולדי. אני פשוט יושבת כאן ובוכה. כל כך שמחה שאיזי חוזר לחיים שאיזי חוזר לדבר. תמסור נשיקות. (גם אני חזרתי לחיים - בגלל זה אני מתרגשת. תודה.)