צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

וידויה של סאבית ושאלה..

בצלמו
לפני 19 שנים • 18 באפר׳ 2005

וידויה של סאבית ושאלה..

בצלמו • 18 באפר׳ 2005
בהמשך לשירשור שפתחתי לפני מס' ימים קיבלתי תגובות רבות, רובן חמות ותומכות במקביל לשאלות רבות שעלו כאן לגבי סיבת הישארותי עם הדום שלי. התגובות גרמו לי לחשוב ולא הייתי אדישה להם כפי שחלק מהמגיבים חשב.
בעקבות כך החלטתי להיפתח, לחשוף מעט ממני ולשאול אותכן סאביות/דומיות אבל גם אתכם הדומים ועבדיים מה דעתכם.
אז כך...
במשך 30 שנה הייתי כבוייה. כבוייה מינית, רגשית, לא אהבתי את עצמי, את גופי, לא הרגשתי.
מזה כשנה, מאז שאני עם הדום שלי אני פורחת. השתניתי.למדתי לאהוב את עצמי, את מי שאני את גופי, למדתי את צפונותיו, להנות מסקס וכמובן במקביל גיליתי את עולם הבדס"מ שממלא אותי ומחבר אותי לעצמי במובנים רבים.
מעבר לכך שחשתי שאני רוצה לשתף אתכם בזה בעקבות ההודעות והתגובות שקיבלתי רציתי לשאול שאלה.
אני אוהבת סיכונים וללכת על הקצה, את זה כבר אתם יודעים, אבל לא עדיף לחיות חיים קצרים מלאי ריגושים, הרפתקאות, אדרנלין, סקס וסשנים מטורפים על גבול הסכנה מאשר חיים בטוחים ארוכים אבל משעממים. בלי גילויים, עניין, ריגוש, סכנה ולו המינורית ביותר?
האם לא הייתם רוצים לדעת שעשיתם בחיים כל מה שאתם חושקים, כל דבר חדש, גילוי, גם אם הוא מסוכן ואף מסכן את חייכם אבל ללכת איתו עד הסוף?
האם האושר הפנימי שמציף אותי לא שווה את הסיכון שיכול להיות ממעשי?

אשמח לשמוע את תגובותיכם/ן

בצלמו.
הוא​(שולט)
לפני 19 שנים • 18 באפר׳ 2005

זה בערך כמו לשאול

הוא​(שולט) • 18 באפר׳ 2005
האם לא שוה העונג בעישון סיגריה מסרטנת , המיסטול הנעים שבשכרות תוך כדי נהיגה
התשובה היא במחיר שאת מוכנה לשלם עבור התענוג
אישית אני מאמין שניתן להנות מבדסמ ומאד אפילו, בלי סיכונים מיותרים והליכה על הקצה
יש המון אפור טוב ומהנה בין השחור והלבן שהצגת בשאלה
הוא​(שולט)
לפני 19 שנים • 18 באפר׳ 2005

זה בערך כמו לשאול

הוא​(שולט) • 18 באפר׳ 2005
האם לא שוה העונג בעישון סיגריה מסרטנת , המיסטול הנעים שבשכרות תוך כדי נהיגה
התשובה היא במחיר שאת מוכנה לשלם עבור התענוג
אישית אני מאמין שניתן להנות מבדסמ ומאד אפילו, בלי סיכונים מיותרים והליכה על הקצה
יש המון אפור טוב ומהנה בין השחור והלבן שהצגת בשאלה
Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ}
לפני 19 שנים • 18 באפר׳ 2005

הו, ההתרגשות של הגילוי!!!

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 18 באפר׳ 2005
ההתרגשות של הגילוי והשיכרון, לדעתי מוכרים לכל אחד ואחת כאן.

מה שאני קראתי ברוב התגובות שכתבו לך בשרשור הקודם (למעט המתלהמים של "התגובה שלי יותר גדולה מהתגובה שלך") היה דאגה.

דאגה לשלומך, בצלמו.

דאגה שמודעת עד כמה השיכרון הזה עלול לסנוור ולהסתיר בעיות עד שהן פוגעות ופוגעות קשה.

דאגה משום שכבר ראינו כיצד ישנםן מי שמנצלים את ההתלהבות והרצון של סאביות כדי לנצל, להשתמש ולזרוק אותן.

דאגה משום שכבר ראינו אנשים שנפגעו, שננטשו על ידי מי שהבטיח "לפרק ולבנות אותך מחדש", וברגע הראשון שנתקלו בבעיה משמעותית, בלא הראשון, בשימוש הראשון במילת בטיחות - התאדו ונעלמו אל אותה אפלה שממנה באו.

ייתכן וכולנו טועים.

ומה אם לא?

האם לדבר על גבולות, על מה רוצים ומה מעונינים לעשות, לתאם מילת ביטחון שתאפשר לעצור סשן במקרה של בעיה עם השותף שלך - האם כל אלו הם מה שישבור מערכת יחסים, או פעילויות שיש בהן פוטנציאל לבנות ולהעשיר את מה שיש לשניכם?

ןלדעתי, ככל שיש יותר תקשורת ואמון - אפשר להגיע למוקות הרבה יותר רחוקים, מרגשים וקשים...

אני מאחל לך המשך טיסה בטוחה ומהנה בנתיבי אנדורפין ואדרנלין.
אנה דוט קום
לפני 19 שנים • 18 באפר׳ 2005

אוטסדרה ל...

אנה דוט קום • 18 באפר׳ 2005
שקוראים את דבריך,אפשר להזדהות ואפילו להבין,לחיות את הרגע,לנצל את החיים עד תומם
ללכת עד הסוף,בלי עכבות,בלי מחשבות,לתת לזה לזרום עד הקצה,להביט למטה ולקפוץ.
מה יכול להיות יותר מספק מזה בחיים,זה באמת נשמע מושלם.
איך אמר ג'ימס דין "חייה מהר מות צעיר" (וזה מה שקרה לו). אבל...
החיים קצרים גם בלי לסיים אותם מוקדם מהצפוי,למה לא לנצל כל שניה מהם ולהאריך אותם עד כמה שניתן.
לדעתי החיים ניתנו לנו כמתנה,ומתנה לא מבזבזים ככה סתם בשביל אושר ריגעי.
הרי היום את מרגישה מסופקת מאקט זה ומחר זה יקרה מאחר.זה שגילית את האושר בבדס'מ
זה לא אומר שלא תמצאי אותו גם בעולמות אחרים.
מה שגילית זה שאת עדיין מסוגלת להנות מהחיים ולהרגיש טוב עם עצמך,זה התגלה פה
וטוב שכך,אבל לא צריך להשליך את מה שקורה לך בבדס'מ על החיים בכלל !
אז עיצה לי אליך,להנות אפשר גם בלי לקחת סיכונים מיותרים
לחיות על הקצה זה אפשרי,אבל בלי לעבור אותו כי לא תמיד אפשר לחזור משם.
icon_rolleyes.gif
פייה{O}
לפני 19 שנים • 18 באפר׳ 2005

Re: וידויה של סאבית ושאלה..

פייה{O} • 18 באפר׳ 2005
בצלמו כתב/ה:
...אבל לא עדיף לחיות חיים קצרים מלאי ריגושים, הרפתקאות, אדרנלין, סקס וסשנים מטורפים על גבול הסכנה מאשר חיים בטוחים ארוכים אבל משעממים. בלי גילויים, עניין, ריגוש, סכנה ולו המינורית ביותר?
האם לא הייתם רוצים לדעת שעשיתם בחיים כל מה שאתם חושקים, כל דבר חדש, גילוי, גם אם הוא מסוכן ואף מסכן את חייכם אבל ללכת איתו עד הסוף?
האם האושר הפנימי שמציף אותי לא שווה את הסיכון שיכול להיות ממעשי?

האמת, הכי טוב לחיות חיים ארוכים ובטוחים מלאי ריגושים, הרפתקאות, אדרנלין, סקס וסשנים מטורפים.
אבל אני מאמינה שאפשר לעשות את זה גם בלי לקחת הרואין למשל, או לחילופין להיות עם בן זוג מטורף שהקיק שלו זה לסכן את חיי.
אם הדרך היחידה שלך להשיג אושר היא להיות כל הזמן בסיכון ועל הקצה, אולי את צריכה לברר למה זה.
ולעניין הללכת עד הסוף - אין שום סיבה שהליכה עד הסוף תהיה מלווה בסיכון חייך, אם את הולכת בכיוון טוב.
T O M​(שולט)
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005
T O M​(שולט) • 19 באפר׳ 2005
שלום בצלמו.
אני אענה לך על שאלותייך בדוגמא:

את בוודאי מכירה את ספורט האקסטרים (EXTREME SPORTS).
ספורט אתגרי.
מדובר במספר מקצועות ספורט הנחשבים לא שגרתיים ומסוכנים.
צניחה חופשית בסגנון חופשי, רמפות (סקטבורד או אופניים על רמפות עם מגוון תרגילים) ויש עוד למכביר...
הוא נקרא ספורט אתגרי כי גם לצופה וגם לעוסק בספורט זה נראה כאילו הם קוראים תיגר על הסכנה.
אבל זה עדיין לא נקרא ספורט התאבדותי. icon_biggrin.gif

אנשים האוהבים אקסטרים ספורט מתים על הריגוש והסיכון שבזה.
זה מגביר את האדרנלין וגם נותן תחושה של "לחיות על הקצה", בגלל היותם מקצועות בעלי
סיכון פציעה גבוה יחסית משאר המקצועות הרגילים.
פציעה בספורט כזה בד"כ הרבה יותר משמעותית וכואבת.
לרוב זה יותר מסתם תחביב עבורם והם רואים בזה סוג של תרפיה.


בהסתכלות ראשונית על האקסטרים נראה כי החבר'ה המקצוענים שעוסקים בזה הם מטורפים ברמות גבוהות וחסרי אחריות כלל. איזה בן אדם שפוי יסכן את עצמו שוב ושוב וכל פעם ילך עוד רחוק ויעיז לבצע עוד תעלול מסוכן יותר מקודמו?

אבל כשמתעניינים יותר רואים כי אותם חבר'ה הם לא מטורפים. אלה אנשים שמכורים לריגוש אבל לא מאבדים את הצפון ושומרים טוב טוב על עצמם כמיטב יכולתם. הם שמים מקדמי בטיחות ולבוש שיגן על עצמם. על זה הם לא מוותרים אף פעם. מבחינתם זה הדבר הבסיסי שאיתו מתחילים ואי אפשר בלעדיו. ההתמכרות לריגוש לא מעוורת את ההגיון שלהם והם יודעים בכל שלב ובכל רגע שלמרות הריגוש הגבוה שהם מתים לקבל, הם יעשו זאת תוך כדי זה שהם מבטחים את עצמם מפני פגיעות פיזיות.
בלעדי הבטיחות הזאת, אין ספק שהריגוש יהיה הרבה יותר גבוה אבל זה לא שווה את זה.
לא שווה להם להגדיל את הריגוש עד כדי כך כי בלי הבטיחות הזאת זה סיכון פגיעה כל כך גבוה עד כדי ודאות פגיעה ברמה שבה במקרה הטוב לא יוכלו שוב לעסוק בשום ספורט אתגרי יותר, במקרה הבינוני יהיו מוגבלים פיזית בחייהם ובמקרה הרע לא יצאו ממנה חיים.
למרות הטירוף והכיף שבלחיות עד הקצה הם מציבים גבולות לעצמם.
בהצבת הגבולות האלה הם מבטיחים לעצמם הזדמנויות וחוויות נוספות של "הליכה על הקצה".
עוד נסיונות וריגושים אקסטרימיים.
כשאת שומעת לפעמים על פציעות חמורות בתחום, זה אחרי ששמו מקדמי בטיחות.
תארי לך מה היה קורה לאותם אנשים אם לא היו שמים זאת כלל.

לחיות על הקצה אין פירושו לוותר על החיים ולהיות משוחרר ללא גבולות.
(את תגלי מהר מאוד שאי אפשר ליישם זאת לאורך זמן רב והתוצאות יכולות להיות גם הרסניות לגבייך)
זה כן אומר להסתכן ולהעיז קצת יותר.
ויש הבדל גדול בין הדברים.

אנשים לוקחים סיכונים.
אבל הם גם נזהרים תוך כדי.

בהצלחה.

עקשנית​(נשלטת)
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005
עקשנית​(נשלטת) • 19 באפר׳ 2005
אני חושבת אחרת בצלמו ...

לדעתי, חוסר איכפתיות וחוסר דאגה לסאבית לא מתגלה ביום אחד, במעשה אחד זהו דפוס התנהגות קבוע.

אם לא איכפת לו ממך והוא מסכן אותך זה לא רק בפעם ההיא בים.

כמה פעמים שמענו דברים על מעשים קיצונים שנראו לנו רע מהמון דומים "הפופולרים" פה?
כמה פעמים? כמה פעמים דומים שנחשבים שיא הבטיחות נתקלו במצבים שהסאבית נמצאה במצב שהיא רוצה להפסיק? במצב מסוכן אפילו?

סה"כ לדעתי, אם זה חד פעמי, אם הוא דואג לך, מכבד אותך, אוהב אותך אפילו, את מרגישה טוב איתו והוא החליק הפעם ובד"כ זה ממש לא אופייני לו... לא הייתי רצה לפרק. צריך לדבר וכל זה...להבהיר נקודות... לנסות דרכים אחרות לרענן...

וזה רק בהנחה שזה לא תמיד ככה, את היחידה שיודעת עם מי את נמצאת. צריך להסתכל על התמונה בגדול ולא לקחת נקודה ולנתח בעזרתה את הקשר

בהצלחה!
.
בצלמו
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005

הבהרה

בצלמו • 19 באפר׳ 2005
לאחר קריאת התגובות גם פה וגם הפוסט הקודם נראה לי שהמושגים גבולות וסיכונים נלקחו והובנו במובן הצר של המילה.
הלוא ברור שאין בכוונתי שיכרתו לי רגל או יד וגם לא, תתפלאו, לקפוץ ממגדל שלום. כשאני כותבת בלי גבולות הכוונה שאני אינני מציבה אותם אלא הדום שלי ומאחר ואני סומכת עליו, הוא לא יבקש ממני לקפוץ וכאלה.
מה שכן בכל מה שקשור לבדס"מ, לעוצמות ולכאב שבו אני לא מציבה גבולות כלל, ונכון יש בזה סיכון, אבל לא סיכון שיכול להביא למוות.
אני לא יודעת למה אני צריכה את הסיכונים האלה כדי להתמלא? מדוע אני חייבת ללכת על הקצה וכמה הצלפות לא מספיקות? האם חייבים תמיד את השונה, האקסטרים, הריגוש כדי להתמלא? ולמה האהבה עצמה אינה ממלאת בפני עצמה אלא בליווי הכאב והסיכון? האם חייבים את הסיכון והכאב בשביל להרגיש?


בצלמו.