ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

וידויה של סאבית ושאלה..

fuxia
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005

בצלמו,

fuxia • 19 באפר׳ 2005
מה שאני רואה אצלך זה שאת עכשיו נמצאת בשלב הגילוי, ההתלהבות מהעולם שגילית, מהאפשרות להתרגש, להנות עד קצה היכולת
ובזמנים כאלה אנחנו לא חושבים בבהירות
הרגש גובר על ההגיון ואנחנו בטוחים שאנחנו הולכים עם עצמנו ועם הדבר הנכון.
אני חושבת שהשלב הזה יעבור מתישהו.
את תמשיכי להנות מכל הדברים שציינת, אבל במתינות ובבטחה.
מה יקרה אם תגיעי לשלב המתינות לאחר שגרמת לעצמך נזק (גופני / נפשי) בזמן ההתלהבות?
את תצאי ריקה מכאן ומכאן ותמשיכי לחיות את שארית חייך הארוכים בהרגשה מאוד לא חיובית...

לכן אני מציעה לך שתהני מהתקופה הזו שאת נמצאת בה.
היא תקופה מדהימה שכדאי שתשאיר לך רק זכרונות טובים !
תשמרי על עצמך ותהני עם נקיטת כל אמצעי הזהירות האפשריים.

מאחלת לך רק טוב !
והצלחה !
icon_smile.gif
fuxia
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005
fuxia • 19 באפר׳ 2005
אחרי שפרסמתי תגובה קראתי את התגובה הנוספת שלך icon_smile.gif

בקשר לאהבה- כנראה שנפגעת מהאהבה ואת מחפשת עצמת רגשות שתגיע ממקומות אחרים ע"מ לכפר על האכזבה שהיתה לך מהאהבה?

אבל הרצון לאהבה יחזור.
הוא יחזור אחרי שתגיעי למסקנה ששום דבר אחר לא יכול למלות אותך לגמרי .
גם לא כאב וסיכון .
BrutallDom
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005

Re: הבהרה

BrutallDom • 19 באפר׳ 2005
בצלמו כתב/ה:


אני לא יודעת למה אני צריכה את הסיכונים האלה כדי להתמלא? מדוע אני חייבת ללכת על הקצה וכמה הצלפות לא מספיקות? האם חייבים תמיד את השונה, האקסטרים, הריגוש כדי להתמלא? ולמה האהבה עצמה אינה ממלאת בפני עצמה אלא בליווי הכאב והסיכון? האם חייבים את הסיכון והכאב בשביל להרגיש?


בצלמו.


כשמנסים להתמלא מהדבר הלא נכון, שלא נועד למלא אותך, שלא אותו את צריכה.
לא מתמלאים.
כשלא מתמלאים, ולא מכירים שום דרך מילוי אחרת, מנסים שוב ושוב מהדבר שלא עובד,
ומנסים כל פעם טיפה יותר, טיפה יותר חזק, טיפה יותר כואב, טיפה יותר בקצה, טיפה יותר אקטרים וכו.

אני חושב שבמשפטים האלה ההתחלה למילוי האמיתי שלך.
בהכרה שה BDSM לא ממלא אותך, ובחיפוש מה כן ממלא אותך.
אחרי שתמצאי מה כן, מן הסתם תחזרי ל BDSM אבל במינונים הרבה יותר נמוכים,
והרבה פחות נרקומנית לאקסטרים.

בהצלחה

.
תבונת אש​(שולטת)
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005

"חייבים את הכאב והסיכון כדי להרגיש?"

תבונת אש​(שולטת) • 19 באפר׳ 2005
שאלת שאלה שממנה בוקע קולו של ריק.

ריק ענקי, שנפער בנשמה לאחר שנים של צעקה חסרת קול.
שומדבר ואף אחד לא מספיק כדי למלא. גם אם נורא מתעקשים. גם אם הולכים על האקסטרים של האקסטרים.
זה חור שרק את יכולה למלא. לא דום, לא בעל, לא חבר.

במקרה שלי, כדי למלא את החור הזה יצאתי מהארון, התקרבתי אל עצמי והתחלתי גילוי של מה הביא אותי למצב החוסר הזה בו כלום לא מהנה לחלוטין, בו אין אבדן שליטה גם בשיא ההצלפות וההשפלה.

כאב וסיכון. את מספרת כאן, בקול קטן קטן ושקט שקט שכדי להרגיש משהו, את זקוקה לסכנה ולכאב עמוק. משמע, יתר הזמן את מרגישה מעט. משמע, קר לך מאוד בפנים, וקפוא. תשומת לב שלא צולפת בעורך מגיעה אלייך במעומעם.
משהו הביא אותך לעוצמות הנמוכות האלה. משהו גרם לך לרצות לא להרגיש כלום, כי הכאב היה נורא מדי. ייתכן והיתה זו טראומה מינית או זוגית, ייתכן והמדובר בכלל במאורע טראומטי מהילדות. משהו בך חסם את הכאב של הפגיעה ההיא עד הקיפאון הנוכחי.
את מעריכה אהבה רק אם היא כואבת, אולי כי זה יותר אמיתי. אולי כי זה עובר את סף הקהות שלך.

ואיך מרגיש לך חיבוק? והאם מילה חמה מגיעה אלייך פנימה?
מה קפא בך והותיר את המקום הרגשי החסר הזה, שמנסה בכוח להתמלא באדרנלין.
אדרנלין לא יכול להחליף רגש. רק משתתמלאי רגש וחום ותרשי לעצמך לחוש כל נים תחת עורך פנימה, תוכלי לוותר על האקסטרים.
נדמה לי שזה יהיה חכם עכשיו, כי השאלות שלך וההשתתפות שלך כאן באות מתוך זה שכפי הנראה, האקסטרים התחיל לפגוע. לאדרנלין יש סוף, כמו לכל סם אחר. גם אנדורפינים נגמרים.
ברגע שזה מתפוגג נשאר החור בפנים. אחרת לא היית כאן לשאול. אחרת לא היית כאן להצדיק את ה"אין גבולות". בעצם ההצדקה יש שכנוע עצמי. אם זקוקה את לשכנוע (מה שלא נצרך שנה) כנראה שזה פוגע בך.

יש לך חוסר ברגש. אקסטרים מכל סוג שהוא לא ימלאו זאת.
רק התמכרויות משיגים כך.
Miu​(מתחלפת){היצור}
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005
Miu​(מתחלפת){היצור} • 19 באפר׳ 2005
ציטוט: הלוא ברור שאין בכוונתי שיכרתו לי רגל או יד וגם לא, תתפלאו, לקפוץ ממגדל שלום. כשאני כותבת בלי גבולות הכוונה שאני אינני מציבה אותם אלא הדום שלי ומאחר ואני סומכת עליו, הוא לא יבקש ממני לקפוץ וכאלה.
מה שכן בכל מה שקשור לבדס"מ, לעוצמות ולכאב שבו אני לא מציבה גבולות כלל, ונכון יש בזה סיכון, אבל לא סיכון שיכול להביא למוות.


לכל דבר יש מחיר, וככל הנראה הוא משתנה מאדם לאדם.
אני אישית הייתי מעדיפה לחיות בלי יד או רגל או אפילו למות - ולא להאנס.

בדס"מ יכול להיות משחק מסוכן ויכול להרוג בקלות, גם בלי כוונה.
הבעיה היא לא במוות,
(אם חיים חיים קצרים ומרגשים ופשוט מתים, את המחיר משלמים הסובבים אותך ולא את),
אלא בפציעה חמורה שגוררת נזקים בלתי הפיכים,
(דבר שיכול לקרות אפילו בגלל "סתם" קיין שנחת על העמוד שידרה בטעות)
אז המחיר על האדרנלין הוא גבוה מאוד, ולא בטוח ששווה את זה.
שווה לך להיות על כיסא גלגלים לשארית חייך בשביל ריגוש זמני?

אני האחרונה שתצא נגד התנסויות/ ריגוש אבל כמו שאמרו לפני,
זה לא חייב להיות עם תווית מחיר מפלצתית.

ציטוט: האם חייבים תמיד את השונה, האקסטרים, הריגוש כדי להתמלא? ולמה האהבה עצמה אינה ממלאת בפני עצמה אלא בליווי הכאב והסיכון? האם חייבים את הסיכון והכאב בשביל להרגיש?


כנראה שאף אחד לא יכול לענות לך על זה, אם את לא יכולה.
אולי פסיכולוג/ פסיכיאטר.
אני יכולה בקושי לענות לגבי עצמי -
אני צריכה קצת סערות בשביל להרגיש,
קצת כאב, קצת סיכון מדי פעם, אבל לא בדרגות שאת מדברת עליהן.
אם להיות כנה, הדבר שהכי יעזור לי בחיים כרגע, ויגרום לי להרגיש, הוא זמן,
אבל זה ענין אינדיבידואלי ונסיבתי.
fuxia
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005

Re: "חייבים את הכאב והסיכון כדי להרגיש?"

fuxia • 19 באפר׳ 2005
תבונת אש כתב/ה:
שאלת שאלה שממנה בוקע קולו של ריק.

ריק ענקי, שנפער בנשמה לאחר שנים של צעקה חסרת קול.
שומדבר ואף אחד לא מספיק כדי למלא. גם אם נורא מתעקשים. גם אם הולכים על האקסטרים של האקסטרים.
זה חור שרק את יכולה למלא. לא דום, לא בעל, לא חבר.

במקרה שלי, כדי למלא את החור הזה יצאתי מהארון, התקרבתי אל עצמי והתחלתי גילוי של מה הביא אותי למצב החוסר הזה בו כלום לא מהנה לחלוטין, בו אין אבדן שליטה גם בשיא ההצלפות וההשפלה.

כאב וסיכון. את מספרת כאן, בקול קטן קטן ושקט שקט שכדי להרגיש משהו, את זקוקה לסכנה ולכאב עמוק. משמע, יתר הזמן את מרגישה מעט. משמע, קר לך מאוד בפנים, וקפוא. תשומת לב שלא צולפת בעורך מגיעה אלייך במעומעם.
משהו הביא אותך לעוצמות הנמוכות האלה. משהו גרם לך לרצות לא להרגיש כלום, כי הכאב היה נורא מדי. ייתכן והיתה זו טראומה מינית או זוגית, ייתכן והמדובר בכלל במאורע טראומטי מהילדות. משהו בך חסם את הכאב של הפגיעה ההיא עד הקיפאון הנוכחי.
את מעריכה אהבה רק אם היא כואבת, אולי כי זה יותר אמיתי. אולי כי זה עובר את סף הקהות שלך.

ואיך מרגיש לך חיבוק? והאם מילה חמה מגיעה אלייך פנימה?
מה קפא בך והותיר את המקום הרגשי החסר הזה, שמנסה בכוח להתמלא באדרנלין.
אדרנלין לא יכול להחליף רגש. רק משתתמלאי רגש וחום ותרשי לעצמך לחוש כל נים תחת עורך פנימה, תוכלי לוותר על האקסטרים.
נדמה לי שזה יהיה חכם עכשיו, כי השאלות שלך וההשתתפות שלך כאן באות מתוך זה שכפי הנראה, האקסטרים התחיל לפגוע. לאדרנלין יש סוף, כמו לכל סם אחר. גם אנדורפינים נגמרים.
ברגע שזה מתפוגג נשאר החור בפנים. אחרת לא היית כאן לשאול. אחרת לא היית כאן להצדיק את ה"אין גבולות". בעצם ההצדקה יש שכנוע עצמי. אם זקוקה את לשכנוע (מה שלא נצרך שנה) כנראה שזה פוגע בך.

יש לך חוסר ברגש. אקסטרים מכל סוג שהוא לא ימלאו זאת.
רק התמכרויות משיגים כך.


כל הכבוד!
הייתי חייבת להעתיק את זה שוב.

אני חושבת שזה יכול להיות ממוען לכל אחד ואחד מהקהילה.
yes.gif
nerissa​(אחרת)
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005

Re: "חייבים את הכאב והסיכון כדי להרגיש?"

nerissa​(אחרת) • 19 באפר׳ 2005
תבונת אש כתב/ה:
שאלת שאלה שממנה בוקע קולו של ריק.

ריק ענקי, שנפער בנשמה לאחר שנים של צעקה חסרת קול.
שומדבר ואף אחד לא מספיק כדי למלא. גם אם נורא מתעקשים. גם אם הולכים על האקסטרים של האקסטרים.
זה חור שרק את יכולה למלא. לא דום, לא בעל, לא חבר.

במקרה שלי, כדי למלא את החור הזה יצאתי מהארון, התקרבתי אל עצמי והתחלתי גילוי של מה הביא אותי למצב החוסר הזה בו כלום לא מהנה לחלוטין, בו אין אבדן שליטה גם בשיא ההצלפות וההשפלה.

כאב וסיכון. את מספרת כאן, בקול קטן קטן ושקט שקט שכדי להרגיש משהו, את זקוקה לסכנה ולכאב עמוק. משמע, יתר הזמן את מרגישה מעט. משמע, קר לך מאוד בפנים, וקפוא. תשומת לב שלא צולפת בעורך מגיעה אלייך במעומעם.
משהו הביא אותך לעוצמות הנמוכות האלה. משהו גרם לך לרצות לא להרגיש כלום, כי הכאב היה נורא מדי. ייתכן והיתה זו טראומה מינית או זוגית, ייתכן והמדובר בכלל במאורע טראומטי מהילדות. משהו בך חסם את הכאב של הפגיעה ההיא עד הקיפאון הנוכחי.
את מעריכה אהבה רק אם היא כואבת, אולי כי זה יותר אמיתי. אולי כי זה עובר את סף הקהות שלך.

ואיך מרגיש לך חיבוק? והאם מילה חמה מגיעה אלייך פנימה?
מה קפא בך והותיר את המקום הרגשי החסר הזה, שמנסה בכוח להתמלא באדרנלין.
אדרנלין לא יכול להחליף רגש. רק משתתמלאי רגש וחום ותרשי לעצמך לחוש כל נים תחת עורך פנימה, תוכלי לוותר על האקסטרים.
נדמה לי שזה יהיה חכם עכשיו, כי השאלות שלך וההשתתפות שלך כאן באות מתוך זה שכפי הנראה, האקסטרים התחיל לפגוע. לאדרנלין יש סוף, כמו לכל סם אחר. גם אנדורפינים נגמרים.
ברגע שזה מתפוגג נשאר החור בפנים. אחרת לא היית כאן לשאול. אחרת לא היית כאן להצדיק את ה"אין גבולות". בעצם ההצדקה יש שכנוע עצמי. אם זקוקה את לשכנוע (מה שלא נצרך שנה) כנראה שזה פוגע בך.

יש לך חוסר ברגש. אקסטרים מכל סוג שהוא לא ימלאו זאת.
רק התמכרויות משיגים כך.


והנה אני מעתיקה שוב.. כי זה בדיוק מה שצרם לי בכל ההודעות שלך, בצלמו.
ניסיון עקר למלא חללים עמוקים שהבדסמ על כל שלוחותיו (כאב, שליטה ושות') אין מקומו למלא. לא לדעתי בכל אופן.

את משדרת מצוקה עמוקה אחרת ומחפשת תשובות במקום שלא תקבלי אותן.

תבונת אש (עם הראש המדהים שאני מתחילה להעריץ) אמרה את הכל. פשוט הכל.
שוטרת*
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005
שוטרת* • 19 באפר׳ 2005
tom. כתב/ה:
שלום בצלמו.
אני אענה לך על שאלותייך בדוגמא:

את בוודאי מכירה את ספורט האקסטרים (EXTREME SPORTS).
ספורט אתגרי.
מדובר במספר מקצועות ספורט הנחשבים לא שגרתיים ומסוכנים.
צניחה חופשית בסגנון חופשי, רמפות (סקטבורד או אופניים על רמפות עם מגוון תרגילים) ויש עוד למכביר...
הוא נקרא ספורט אתגרי כי גם לצופה וגם לעוסק בספורט זה נראה כאילו הם קוראים תיגר על הסכנה.
אבל זה עדיין לא נקרא ספורט התאבדותי. icon_biggrin.gif

אנשים האוהבים אקסטרים ספורט מתים על הריגוש והסיכון שבזה.
זה מגביר את האדרנלין וגם נותן תחושה של "לחיות על הקצה", בגלל היותם מקצועות בעלי
סיכון פציעה גבוה יחסית משאר המקצועות הרגילים.
פציעה בספורט כזה בד"כ הרבה יותר משמעותית וכואבת.
לרוב זה יותר מסתם תחביב עבורם והם רואים בזה סוג של תרפיה.


בהסתכלות ראשונית על האקסטרים נראה כי החבר'ה המקצוענים שעוסקים בזה הם מטורפים ברמות גבוהות וחסרי אחריות כלל. איזה בן אדם שפוי יסכן את עצמו שוב ושוב וכל פעם ילך עוד רחוק ויעיז לבצע עוד תעלול מסוכן יותר מקודמו?

אבל כשמתעניינים יותר רואים כי אותם חבר'ה הם לא מטורפים. אלה אנשים שמכורים לריגוש אבל לא מאבדים את הצפון ושומרים טוב טוב על עצמם כמיטב יכולתם. הם שמים מקדמי בטיחות ולבוש שיגן על עצמם. על זה הם לא מוותרים אף פעם. מבחינתם זה הדבר הבסיסי שאיתו מתחילים ואי אפשר בלעדיו. ההתמכרות לריגוש לא מעוורת את ההגיון שלהם והם יודעים בכל שלב ובכל רגע שלמרות הריגוש הגבוה שהם מתים לקבל, הם יעשו זאת תוך כדי זה שהם מבטחים את עצמם מפני פגיעות פיזיות.
בלעדי הבטיחות הזאת, אין ספק שהריגוש יהיה הרבה יותר גבוה אבל זה לא שווה את זה.
לא שווה להם להגדיל את הריגוש עד כדי כך כי בלי הבטיחות הזאת זה סיכון פגיעה כל כך גבוה עד כדי ודאות פגיעה ברמה שבה במקרה הטוב לא יוכלו שוב לעסוק בשום ספורט אתגרי יותר, במקרה הבינוני יהיו מוגבלים פיזית בחייהם ובמקרה הרע לא יצאו ממנה חיים.
למרות הטירוף והכיף שבלחיות עד הקצה הם מציבים גבולות לעצמם.
בהצבת הגבולות האלה הם מבטיחים לעצמם הזדמנויות וחוויות נוספות של "הליכה על הקצה".
עוד נסיונות וריגושים אקסטרימיים.
כשאת שומעת לפעמים על פציעות חמורות בתחום, זה אחרי ששמו מקדמי בטיחות.
תארי לך מה היה קורה לאותם אנשים אם לא היו שמים זאת כלל.

לחיות על הקצה אין פירושו לוותר על החיים ולהיות משוחרר ללא גבולות.
(את תגלי מהר מאוד שאי אפשר ליישם זאת לאורך זמן רב והתוצאות יכולות להיות גם הרסניות לגבייך)
זה כן אומר להסתכן ולהעיז קצת יותר.
ויש הבדל גדול בין הדברים.

אנשים לוקחים סיכונים.
אבל הם גם נזהרים תוך כדי.

בהצלחה.



ומכיוון שאף אחד כאן לא יעניק לך טיפול פסיכולוגי כזה או אחר ולא יעזור לך למלא את ה"ריק" שיש או אין בך , הייתי מציעה לא להתעסק ב"למה" ולכי על ה"מה עושים עם זה". לכן העתקתי שוב את טומי בוי, עצות חכמות ביותר יש לו . icon_wink.gif
ana
ana
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005

לעניות דעתי

ana • 19 באפר׳ 2005
ממליצה לך לעשות התעמלות רצוי יוגה או משהו אחר המשלב גוף ונפש
ללכת למטפל רוחני כלשהו, לאכול נכון ולישון.

יש ככ הרבה גוונים נוספים של תחושות גופניות, נפשיות, רגשיות ורוחניות שעוד לא חווית מלבד אלו שהתחברת אליהן ב"אקסטרים הבדסמי". מקווה שעם הזמן תהני גם מהן icon_smile.gif בינתיים תהני ממה שאת חווה ומקווה שתצליחי להרגיש מתי להפסיק ולעבור לשלב הבא.

בהצלחה לך וד"ש חם לדום שהצליח להעיר את המפלצת icon_smile.gif
Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ}
לפני 19 שנים • 19 באפר׳ 2005

לא תמיד זדון או אי איכפתיות

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 19 באפר׳ 2005
עקשנית כתבה:
ציטוט:
אני חושבת אחרת בצלמו ...

לדעתי, חוסר איכפתיות וחוסר דאגה לסאבית לא מתגלה ביום אחד, במעשה אחד זהו דפוס התנהגות קבוע.

אם לא איכפת לו ממך והוא מסכן אותך זה לא רק בפעם ההיא בים.

כמה פעמים שמענו דברים על מעשים קיצונים שנראו לנו רע מהמון דומים "הפופולרים" פה?
כמה פעמים? כמה פעמים דומים שנחשבים שיא הבטיחות נתקלו במצבים שהסאבית נמצאה במצב שהיא רוצה להפסיק? במצב מסוכן אפילו?


יש עוד תסריט שבו דומ/ית מסכנים את השותפים שלהם למשחק - חוסר הבנה/ניסיון בבדסמ.

בסיפורי הפנטזיה, בסרטים, ובתמונות לא מספרים על אמצעי הבטיחות שנדרשים להפקת סשן בסגנון של "אני משאיר אותך קושרה וערומה על שפת הים וקופץ להביא בירה לחצי שעה".

וכשאלו הם מקורות המידע של הדומ/ית - תאונה, פציעה, פגיעה או סתם נזק בלתי הפיך הם רק ענין של זמן.

כשאדם קשור חצי שעה, זה זמן מספיק להתכווצויות שרירים ולנזק בלתי הפיך לכלי דם, גידים ועצבים.

כשאני משחק עם חבלים או כל אמצעי קשירה אחרים, אני מתכנן את הסשן כך שלא אצטרך לעזוב את מי שקשרתי לדקה, כך שלא תצטרך לזוז מרחק גדול כשהיא קשורה, דואג להשאיר לה דרך לשחרר את עצמה מהקשירה במקרה חירום, בודק אחת לכמה דקות האם ישנו לחץ חזק מדי על האזור הקשור - לא זכור לי ולו סיפור אחד שמתאר את כל אמצעי הבטיחות הללו...

icon_twisted.gif