כתבה בהארץ על הבליינים ובלייני הדנג'ן

כתבה בהארץ על הבליינים ובלייני הדנג'ן

ממש גרוע​(אחר) • 25 באפר׳ 2005

הכתבה


אזור הדמדומים

מאת גדעון לוי

בסצינת הלילה התל אביבית מתנהלת גלריה עשירה של דמויות: בעלי המועדונים, היחצ"נים, אלה שיוצאים לחפש זיון אקראי, ואלה שיש להם חיים מלאים. ויש את הקלאברים, שהם הזן הכי נמוך. סיבוב ברים ומועדונים בהדרכת משוררת לילית מקומית


קבענו בעשר. היא אמרה ששלישי זה ערב חלש מדי ועשר זה מוקדם מדי. בכל זאת קבענו בעשר. מנרווה, בר של "אשה ואיש, סטרייטים, לסביות, הומואים, קרוסג'נדרים, מולטיסקסואלים וכל השאר", כמו שכתוב על דלת הכניסה בקדמת הבית האפרורי שברחוב סימטת בית השואבה, לא רחוק מרחוב לילינבלום, הרחוב שבו עמדו בילדותנו סוחרי הדולרים של השוק השחור. ספסרי
הכסף האסור הללו, תמיד עם פה מלא שיני זהב, קטני קומה וחובשי קסקט, היו נעלמים עם לקוחותיהם בחצרות הבתים, במה שנראה בעינינו כסצינה הכי אפילה של תל אביב. בעצם, אז עוד לא אמרו "סצינה".

חזרנו הביתה בארבע לפנות בוקר. שני ברים ומועדון סאדו-מאזו אחד, טיסת לילה בשמי הסצינה, למתחילים. יומיים אחר כך נפגשנו שוב. יום חמישי, היא אמרה, זה ערב חזק. לא כמו שישי, אבל גם טוב. בשתיים וחצי לפנות בוקר עוד צרח באוזני הבעלים של האומן 17, הדבר האחרון בעיר, בתוך כל הרעש הגדול הזה: "למה באתם מוקדם כל כך? חכו עוד שעה-שעתיים ותראו מה יהיה פה". זה היה בזמן שכ-1,500 צעירים כבר חוללו ברחבה הענקית שלמרגלותינו. שני לילות, שישה אתרי לילה, טיפה בים הבילויים האינסופי של העיר הגדולה, שלילותיה הם מהסוערים בעולם כולו. אין עוד מקום כזה: העיר שמצטיירת בשעות היום כקרתנית, מכוערת ועצבנית, לא מרתקת במיוחד, משתנה באחת עם רדת הלילה. עיר עם הפסקה, אלא שההפסקה שלה היא בשעות היום. בזמן שגופותינו מוטלות מול "מהיום למחר", מתחילה בה הסצינה האמיתית.

היא הזמינה וודקה קרנבריז להתחלה. כשגמרה עד מהרה את הכוס הראשונה, מיהרה הברמנית להגיש לה עוד כוס עם הנוזל האדמדם והמתקתק: אותה ואת טעמיה מכירים כאן. הברמנית לבשה לגופה רק חזייה ומכנסיים, וממש עד לאחרונה היתה לסבית. עכשיו היא סטרייטית, סיפרה כשהגישה את הקרנבריז השני. בת 21.

אביה בן דוד ניאותה להיות מדריכת התיירים המזדמנת שלנו. דיווה מקומית, בעלת טור על חיי הלילה ומדור אופנה במקומון "תל אביב", סופרת, משוררת, בעלת הוצאת ספרים אלטרנטיווית, "סיטרא אחרא" שמה, מו"לית של כתב עת לאמנות, "03" שמו, דוגמנית הבית של דורין פרנקפורט ואם לשתיים. עכשיו היא כותבת רומן על ערפדים וכבר נפגשה עם אנשים שחושבים שהם ערפדים וביקרה בבר בלונדון, ששותים בו דם. את דירתה במרכז תל אביב היא מתארת כ"מקדש לאוסקר וויילד", גיבורה הספרותי. היא גדלה בשכונת נווה שרת בתל אביב, התחנכה במוסד "בית יעקב" החרדי לבנות, בת 31, מקועקעת בטוב טעם, עם עבר של לא מעט לילות פרועים ועם יכולת לא מבוטלת לתארם. הלכנו אחריה כעיוורים באפילה. גם שפתה, שפת הלילה, חייבה לא מעט ביאורים והסברים: ג'אנגל? קטמין? MDMA? פלאשמורות? כונפות? גותי?

קומץ גברים ונשים יושבים מסביב לבר האפלולי של מנרווה, הרי מוקדם כל כך, חבורות חד-מיניות ובהם גם חובש כיפה סרוגה אחד. המדריכה, בן דוד: "זה בר של הומואים ולסביות שיש בו כל ערב קונצפט אחר. היום הקונצפט יותר בכיוון האלקטרו. יש מוסדות בעיר שקיימים כבר עשר שנים. למשל המינזר (במלעיל), עם גווארדיה מאוד מכובדת של אמנים, סופרים, משוררים ועדיין מלא שם כל ערב. אבל רוב המקומות שנולדים בבום גדול הם טרנדיים מדי ומביאים מהר מאוד את הקהל הלא נכון. מה זה קהל לא נכון? פריפריה. מבלי לפגוע, זה קהל בעייתי. קהל של טרנדים הוא קהל מאוד לא נאמן, שנודד ממקום למקום. ברגע שנפתח הדבר הבא - הם שם. הם מחפשים איפה הם יראו את יעל בר זוהר או את מירי בוהדנה, הם רוצים להרגיש שהם רוקדים באותה משבצת ונושמים את אותו אוויר איתן, וכשהם עוברים, המקום כבר לא אייטם. ה-TLV, למשל, כבר לא אייטם. מקומות של נישה שורדים יותר. ברגע שאתה נישאי - אתה מחזיק מעמד.

"מקומות של פיק-אפ זה דבר מבורך, אבל אתה יוצא משם בדיוק כמו שאתה נכנס. בגפך. יש משפט שאנחנו אוהבות לצטט: 'אין גבר לא יפה, יש רק פחות מדי וודקה רד-בול', אבל בדרך כלל זה נגמר לבד. יש כל מיני אנשים שמתנהלים בתוך הסצינה הזאת: יש את בעלי המקומות, שבתוכם יש היררכיה, בעלי מועדונים, יחצ"נים, פלקטים שחושבים שהם מובילי תרבות, יש את אלה שיוצאים, שמחפשים זיון אקראי, יש אתאלו שיש להם חיים מלאים, ויש את הקלאברים, שזה הזן הכי נמוך: משהו שמתנהל ממסיבה למסיבה, כמה מסיבות בלילה, כולל בקרים. מסיבה, אפטר ואפטר של האפטר. האם הם בודדים? לא יודעת להגיד לך. אני רואה הרבה מקום של מסכנות בתוך זה, רק אתמול הזמנתי אמבולנס לבחורה שראיתי ברחוב ונורא ריחמתי עליה.

"מסיבה טובה נמדדת בסמים שלה. כל תקופה יש לה את הסם שלה, וכל מועדון יש לו את הסם שלו. ידוע שבמסיבות מסוימות מסתובבים דילרים מסוימים ואז רוב האנשים במסיבה משתמשים באותו הדבר. אז יש ווייב, האנרגיה של אותו הדבר, והאפקט חזק מאוד. כל סצינה יש לה את הסמים שלה: יש רטרו לסמים ישנים ויש סמים חדשים. באנדרגראונד יש תמיד סמים זולים, בין הליקוויד אסיד, ג'י אייץ', קטמין שזה סם הרדמה לסוסים, וכמובן מעשנים הרבה, בין לבין. אנשים לא בוחלים. מה שעובר עובר, טריפים, טריפים, אם מישהו רקח משהו בבית ומביא בקבוק קנקל של ליטר וחצי שבו נוזל מפוקפק, כולם ישתו.

"בברים יותר אקסקלוסיוויים הולך יותר הקוק. אלה שקרובים לבר לקחו קוק, ואלו שיותר רחוקים לקחו אקסטזי. אפשר לזהות לפי הפרצופים ולפי ההתקהלות. אקסטזי זה משהו המוני בתוך הרחבה, מי שליד הבר הוא בקוק. אם אתה בעניניים, אתה מקבל הרבה הצעות בערב: 'רוצה שורה, רוצה זה?'. יש את הבקבוקונים של ה-MDMA, טיפה אחת על היד ואתה מלקק. זה אקסטזי בלי הספידים. זה נותן תחושה של חיבה מוגזמת לסביבה, יש כאלה שטוענים שזה מעורר אותם מינית, זה סם מאוד סוציאלי. הליקוויד זה יותר הזיות, מכניס אותך לממדים אחרים. לא כל בן אדם בנוי להתמודד עם זה, זה לז'אנר מאוד מסוים של אנשים, צריך לזה הרבה שליטה. זה יכול לקחת אותך לעננים וזה יכול לקחת אותך לגיהנום. אני תמיד ממליצה: ואבן אחד בתיק, כדור הרגעה. לא ככה, אביחי?".

אביחי הוא הדי-ג'יי הערב במנרווה, משורר וסטודנט למחשבים באוניברסיטת תל אביב. הוא תיקלט ואנחנו עברנו לדבר עם בן דוד, איך לא, על מין: "רוב האנשים שאני מסתובבת איתם יש להם זוגיות, אבל זאת זוגיות מאוד נזילה. זה דבר לא כזה שמרני ומעודן. קצת שיכורים - והולכים לשירותים עם מישהו. זה בסדר. מחר שוכחים. למה צריך זוגיות? אפשר להשיג הכל בכל-כך הרבה יותר בזול. יש לך עבודה, חיים, העולם שלך מלא, מה אתה צריך? סקס? יש לך סקס. קרבה? יש לך חברים ומשפחה בשביל זה. אהבה? אז יש לך זוגיות לשבועיים. המושגים של הנצח היטשטשו. עד לא מזמן הייתי בלי זוגיות ולא הרגשתי חסך בשום דבר. אתה יכול לאהוב מישהו ללילה אחד. מי ששואף לזוגיות הוא בבעיה. אני רואה דברים מדהימים: לא מחליפים מלה ותוך שתי דקות מזדיינים על הבר. יש לי בת שנולדה כתוצאה מאירוע כזה. היא בת שלוש. ויש לי עוד בת שנולדה כתוצאה ממערכת יחסים. בת אחת ילדת מועדון, ובת אחת ילדת קשר. היום כבר בונים את השירותים שיהיו יותר נוחים. מתחשבים יותר בלקוחות. רק מגבונים לחים עוד חסרים. יש כבר מראות וטלוויזיות, אם הסקס משעמם".

המוסיקה מתעצמת. אלקטרו מעורבב עם סאונד של אייטיז. בן דוד אמרה שהיא אוהבת די-ג'יים שמנגנים בנסיבות מולטיסקסואליות וגם שג'אנגל הולך טוב עם טכנו. יופייה, נדמה לי, מתעצם בלילה.

הכה / חבט בכל הכוח / קרע בבשרי / אל תחוס / טשטש סימני זיהוי / הטח ראשי בקירות החדר / השחת / גלגל במורד המדרגות / בעט בעוצמה / בגופי המוטל על הארץ / דומם / חסר תנועה. (אביה בן דוד. אהבה, שיטנה וסמים קלים)

נסענו לראות אם פתוח אצל שונייה, אבל אצל שונייה היה סגור. תריסי הברזל מוגפים. יום שלישי הוא יום חלש. שונייה הוא מועדון של רוסים שממוקם במוסך בשיפולי הכרך. ליד כניסה למסעדה חלבית כשרה ביפו העתיקה, ירדנו במדרגות אבן למרתפי ה"דנג'ן", מועדון הסאדו-מאזו של העיר. "מוסיקה מגניבה", לוחשת בן דוד ליד כסא הגינקולוג שניצב במרכז רחבת הריקודים. הכיסא עוד מיותם, כמותו גם הכלובים, השוטים, האטבים, המחטים, הנרות הבוערים ושאר העזרים. רק חצות, הלילה עוד צעיר והערב מתקיים כאן ערב סגור של ה"קהילה".

מכשירי הטלוויזיה פולטים סרטים פורנוגרפיים מסוגננים במיוחד. עמוס לוי שירת 20 שנה בצבא הקבע, באמ"ן ובסיירת מטכ"ל, ועכשיו באזרחות הוא בעליו של המועדון הזה: "הרעיון הוא ללכת על הקצה. הדברים הקשים באמת זה מה שמסתובב לאנשים בראש. מה שיפה במקום הזה שאין כאן מוזרים. פה גבר יכול ללכת בבגדי אשה ויראה נורמלי". אנחנו בשלב המינגלינג, והמקום דומה למסיבת קוקטיל מהוגנת, רק באפלה. שום דבר כמעט עדיין לא רומז על מה שיתחולל כאן עוד מעט.

בני כל הגילים, המינים, המעמדות ואולי גם הדתות - שני גברים עבדקנים, בטי שירט וג'ינס, מקפידים להסתיר את פאותיהם המסולסלות מאחורי אוזניהם - הכל מסתובבים אנה ואנה, משועממים מעט. שני החרדים המוסווים הם היחידים שנראים נבוכים מלבדנו. גבר מחופש לאשה, פיאה זולה וחצאית הדוקה וגבר עם קולר עור שחור לצווארו, שוברים קצת את השגרה. שחור הוא הצבע, ואס-אם הוא הקטע. המוסיקה: גותית-אלקטרונית, בלשון המדריכה בן דוד. צעיר מחלק פליירים של "אתר הכלוב" באינטרנט, "אתר הבית שעונה על צרכי הקהילה".

בת 31, אדריכלית: "אני בקטע הזה. אני סאבית. יש דום ויש סאבית ויש שפחה שזה אותו הדבר. אני סאבית. אני מזוכיסטית, אז כל הקטע מסתדר לי טוב. בימי חמישי יש סשנים. אתה יודע מה זה סשן? זה כולל הצלפות ושעווה. למה באתי היום? כי הדום שלי בא. יש לי דום קבוע". צעיר מטורזן ניגש, מחבקה בחום ומפריד אותנו לנצח מהסאבית שלו. בעל הבית לוי: "המקום באוריינטציה נשית, עושים פה המון כבוד לנשים. כאן בעיקר נשים מכות גברים. גברים מכים נשים יש מספיק ביום-יום שלנו. אבל אשה מכה גבר - יש בזה יופי".

במרחק נגיעה מאיתנו מתפשט גבר עירום וערייה ונצמד לקיר האבן. אשה בשחורים מצליפה בו בשוט מרובה רצועות וקבוצת בליינים יושבת במעגל מסביב וצופה חרש במתרחש. בין הצלפה להצלפה יש גם העלבה. עינוגו של הגבר הולך וגובר, אם לשפוט על פי השינויים בגופו. בפינה אחרת שרוך גבר על הרצפה, ואשה עבת בשר מענגת אותו בנעלי העקב שלה. אין כאן עכבות, הכל לעיני כולם. האשה המכה מפסיקה לפתע: "אתה יכול להתלבש". קרע לא ברור נפער בין השניים. לוי מתגאה שהכל נעשה כאן בהסכמה. המוסיקה הפכה לדארק-אלקטרו, להקת רמשטיין הנודעת מגרמניה. עשרות אנשים מפוזרים בין כל החללים, איש איש ומלאכתו: בפינה אחת עומד גבר קשיש למדי, קירח ועירום כביום היוולדו, כל גופו אטבים אטבים. כל אטב נוסף שהאשה מצמידה לבשרו מעלה על פניו המתכרכמים עווית ענוגה של כאב. בפינה אחרת עומדת קבוצת גברים ומצליפה יחדיו באשה שמנה במיוחד.

"שלום, נעים מאוד, קוראים לי אפס ואני עבד הבית". בתחתוני בוקסר, נעליים וגרביים, על גבו המעורטל סימני הצלפה, גורר מזוודת טרולר כסוכן נוסע ובה הוא טומן את בגדיו ואביזריו, חייכן וחביב. בבוקר הוא ברוקר. זהו עבד הבית. דבר הגרוטסקה: "מה זה עבד הבית? בכל מועדון של סאדו-מאזו יש מושג של עבד הבית. הוא מתעסק עם הנושא של הלוגיסטיקה והבטיחות. אתם פעם ראשונה פה? אם יש סכנה אני עוצר. יש מצבים של מומנטים של סכנה. סכנה בריאותית בלתי הפיכה. נניח שתולים מישהו הפוך, אחרי זמן מסוים אני מפסיק. כל דבר שנראה לי מסוכן - יש לי סמכות להפסיק. יש סשנים מאוד מורכבים מבחינת האביזרים ואני צריך להשגיח. קשירות מיוחדות, חניקות שהולכות לכיוון האקסטרימי, או אלמנט של שעווה רותחת. אם אתה שופך קרוב מדי זה יכול להיות מסוכן. זה נזק בלי הפיך.

"בוא נגיד שהיו לנו שלוש תקופות. התקופה שלפני האינטרנט, אני קורא לזה דור המדבר, הכל היה מאוד דיסקרטי, מטואטא מתחת לשטיח, כולם הסתתרו. אחר כך בא האינטרנט והיו קצת היכרויות ופורומים ואז בא המועדון ועשה מהפכה גדולה. מה שהתחבא אצל אנשים במשך שנים - בא המועדון ופתח לכל נפש. יש לנו את ההופעות שזה הסטרטר שמניע הרבה אנשים לעשות דברים בפינות של המועדון באופו ספונטני ואינטימי. בוא נגיד עוד כמה דברים: אני לא יודע מה האוריינטציה שלך. אל תיבהלו. נפלתם לערב אקסטרימי. בסך הכל אנחנו מתעסקים בסקס". "דו האסט מיש", את שונאת אותי, שר הזמר הגותי-אלקטרוני בגרמנית, כשהאשה משחררת את האטבים מגופו של הקשיש, אטב אחר אטב. לא תישארו להופעה של עבד הבית?

"אין מלים מהלילה הזה / רק תנועה אינטנסיבית / מחלל לחלל מתאורה לתאורה / ממונוטוניות לשמחה מהוהה / מסף ביתי לסף יאוש" (אביה בן דוד. שם)

"באתם בעיתוי הלא נכון. היתה כאן חבורה ענקית של חברים והיה פיין". בר מעוצב עם מראות ברקע, דראם-אנד-בייס ברמקולים, הדי-ג'יי, אופיר ספאק, מוביל ספרים בעסק משפחתי ביום, מצטער שבאנו מאוחר לשסק, הבר שבו תיקלט הערב. יש כאן עכשיו יותר ג'וינטים מאנשים, הריח החריף מתפשט בחלל. די-ג'יי שהובא במיוחד מצרפת מתקלט בווקס, מגה-מועדון ליד הדום, שהוא עוד יותר מגה-מועדון, בשולי התחנה המרכזית הישנה. שגריר צרפת בישראל, ז'ראר ארו, מהחביבים והידענים בשגרירים הזרים כאן, בלבוש ספורטיווי, מכבד את המעמד. "אברקסיס לכונפות, ולווט לפלאשמורות שזה חוב"תים, חולון בת ים", מקטלגת מדריכת הלילה את המועדונים שנקרו בדרכנו. ים אדם בכניסה לדום, מאות צעירים מוציאים בקבוקי אלכוהול מתאי המטען של מכוניותיהם ולוגמים בזול, לפני שיכנסו פנימה, ללגום ביוקר. לרגע נדמה שאנחנו בפארק הירקון ביום העצמאות.

במרתף של קפה ברזילי, מועדון איכותי לא גדול, מופיעה להקת ביקיני, עם הזמרת המופלאה קרני פוסטל והמקום גדוש. עד שתופיע הלהקה משמיעים יפה ירקוני ואילנית כחימום. "כל היונים תעופנה אל השחר, כל השחפים ישובו אל הים", של ירקוני ו"רינגו לי" הנשכח לא פחות של אילנית בדיסק החדש של היונים. בן דוד אומרת שהשירותים כאן מרווחים, "ממש לקבוצות". אבי מוגרבי, קולנוען ופעיל תעאיוש, מספר באוזני את קורות הרעלת הכבשים הנפשעת בכפר טוואנה שבדרום הר חברון, מעשה ידי המתנחלים. שי פולאק מהאנרכיסטים נגד הגדר מספר שאתמול הם שיחקו כדורעף לילי בבילעין, כדי לשגע את הצבא. אחיו, יונתן, נפצע למחרת מאש צה"ל.

רחוב אברבנאל, גם הוא בדרום העיר, סגור לתנועת מכוניות במחסומי ברזל ובשומרים, כמו הרחוב שבו מתגורר ראש הממשלה בירושלים. המעבר רק למיוחסים במרצדסים. האומן 17. הצעקה האחרונה. גדול מועדוני העיר והאופנתי שבהם, עד שייפתח המקום הבא. קלגס חוסם בלא אומר את דרכי פנימה בשרשרת ברזל. לתומי חשבתי שרק בשטחים יש מחסומים ויחס אלים שכזה. הדרך אל קופת הכרטיסים עוברת דרך שורה של שרשראות ברזל וגברתנים, ובצדם יחצ"ניות חורצות דין. בסצינה הזאת חבויה אלימות מפחידה. מי שלא ברשימות, לא נכנס. עשרות צעירים נושאים מבטים מתחננים, כמו במחסום חווארה, אל הבריונים והיחצ"ניות. רובם יישארו הלילה בחוץ.

בפנים האדמה רועדת. כל שרירי הגוף בוויברציות מעוצמת המוסיקה, בראש, בבטן, בגב וברגליים, הכל רועד. אלפי מחוללים ברחבה הענקית המעוצבת, למרגלות עמדת הדי-ג'יים שמורמת מעם, כבדוכן הנואמים בכנסת. שלל פנסים עושים פלאות, עולים ויורדים כבלונה פארק והרעש בלתי נסבל. כאן אין כל אפשרות להחליף משפט. ראובן לובלין, מבעלי המקום, מסביר פנים במיוחד, עם עונש מאסר של 18 חודשים על הראש על עבירות מס, צועק במשך שעה ארוכה משפטים שלמים באוזני, אבל אני לא מצליח לשמוע מלה. מדי פעם אני מהנהן בראשי, שם עצמי שומע. כמה פעמים אפשר לשאול: "מה?!". נדמה לי שהוא אמר שהוא מעריך מאוד את העבודה שלי בשטחים, אבל בתוך כל הרעש הגדול הזה אני לא בטוח שהוא לא אמר את ההיפך. "