משהו לך...

גלתיאה • 24 באפר׳ 2005

תתפלא, אין לי, ולא הייתה לי שום בעיה עם שליטה טוטאלית. ואני בהחלט מסכימה איתך ששליטה טוטאלית היא משהו שגם לחלק מהאנשים כאן יש קושי להבין אותו. אבל אתה מתבלבל, להשאיר אישה ערומה לבד, בחוף הים, קשורה, חצי שעה לבד, זו לא שליטה טוטאלית. זה רחוק מאוד משם.
אני מבינה שאתה מתחבר לקטע של ללכת עם מישהו עד הסוף, נתינה טוטאלית בשלמותה, השאלה היא אחרת- האם אותו אדם ששולט בך, תמיד נמצא שם כדי לדאוג לבטחונך, ולא מפקיר אותך. ברגע שזה לא קורה, ברגע שהוא נעלם, ומשאיר אותה במצב שמסכן אותה באמת, זה ניצול.
ואם חווית שליטה טוטאלית, אתה יודע שהרמות של הבטחון והאמון בשולט הן כל כך גבוהות, שמגוחך להגיד שבצלמו נמצאת שם ביחס לאותו אדם.

משהו לו...

שרוניתלי(האה) • 24 באפר׳ 2005

כתיבה נפלאה, חותכת ונוגעת בפנים הנפש.
ובאשר לוויכוח כאן - קטונתי.
נראה לי כי עצם העלאת ספיקות ומחשבות,
הדיבור אליו מכאן, מוכיחים שהיא דווקא עושה
חשבון נפש ובודקת את עצמה כל הזמן.
יש דברים שהם בינה לבינו כנראה, ואין לנו
גישה אליהם, ויש לכבד.

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 25 באפר׳ 2005

אני עוקב אחרי השירשור ויש לי מספר דברים לומר בעיקר לך, "בצלמו", ודווקא בהבנה.

לפני כן אני רוצה להביע את ההערכה שלי למילים החמות, הדואגות, הכנות והעמוקות שלך, לורן.
אני יודע ומבין מאיזה עומק של הלב את מדברת, וכמה טובה נשמתך.
אני יודע כמה גבוהה הזעקה שלך להושיט אליה יד שאותה היא ממאנת לקחת, מתוך ראייה מסויימת שלה.
אני יודע כמה היית רוצה לעזור לה, מתוך אמונה אמיתית שהיא אכן זקוקה לעזרה. גם אני חושב כך.
אני מרגיש מאותו מקום, לורן, אבל יד מושטת צריך להבין ולדעת לקבל.
גם את ציינת שאת יודעת שמילותייך נשפכות לריק, וכאן את צודקת, אבל "בצלמו" איננה אשמה.

מאזוכיזם הינו מושג מעורפל ולא תמיד לגמרי ברור גם לגורמים מקצועיים.
המקום שממנו את באת, לורן, והמקום שממנו אני בא, איננו המקום שממנו מגיעה אלינו "בצלמו".
היא מגיעה ממקום אחר, לצערי מתוך כאב, שנובע מהמקום שלה.

אביא רק קטע קטן ממאמר שכתבתי בנושא :

"סאדו מאזוכיזם מהווה לעיתים בריחה מתוך המציאות.
כמו אלכוהול אליו בורחים אנשים כדי לא לראות את המציאות, משמש הסאדו מאזו דרך בריחה אחרת.
היא יכולה לשכוח את עצמה, את המציאות שיש סביבה, כל זאת כאשר היא נמצאת בתוך החוויה המאזוכיסטית.
בתוך החוויה המינית היא מאבדת במעט את העצמיות הפנימית שלה,
ועל יד כך מתחברת למקומות אחרים..

..

תאורייה אחרת אומרת כי אם הילדה הורגלה להרגיש בושה בגופה ויצריה המיניים
הרי שעם התמשכות הזמן היא תפתח רגש של ניתוק מדברים אלה,
הרגשת ניתוק מגופה והרגשת ניתוק מיצריה (ההתייחסות לנקבה ולא לזכר הוא בגוף המאמר).
אפילו בהתבגרותה, עם קבלת ניסיון מיני, היא עדיין תחוש צורך בניתוק זה.
הסאדו מאזוכיזם משמש במקרה זה כגשר.
בשכבה ערומה לחלוטין על המיטה, קשורה וכבולה היא נלקחת כאילו בכח אל מערכת החוויות המיניות.
הגבלת תנועות הגוף, חוסר התכלית שבמאבק כנגד הכבלים והקשירות, הכאב, דברי המאסטר
שהיא שפחה כה נאה בהיותה כבולה, כל אלה מאפשרים לגופה להתחבר שוב אל החוויה המינית,
בדרך שהיא איננה אפשרית בעת קיום מגע מיני מסורתי רגיל.

..

לעיתים הדבר מהווה הרבה יותר מאשר ריגוש מיני, לעיתים יש בכך חוויה אמוציונאלית
משחררת שהיא גבוהה הרבה יותר מהריגוש המיני המסורתי.
למרות שאנשים מדווחים כי בהמשך לחוויה כזו, הריגוש של קיום יחסי מין הוא הרבה
מעבר לריגוש הרגיל, מטרת החוויה איננה דווקא יחסי מין, אלא שחרור, קאטארזיס אמיתי."

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=345499

אני מבין את מקומה של "בצלמו" מתוך ההיבט של כאב שאותו היא צריכה לפתור ולהבין בעצמה.

נקודה נוספת היא הניתוק שמרגישה בצלמו בין ההגיון לבין עומק ההרגשה שטוב לה שם, בניגוד
למה שאני מאמין וגם את לורן, שרע לה שם.
גם זה מובן, אני מציע לקרוא מאמר אחר שכתבתי בנושא השתלטות הרגשות על האדם.

"מדוע האהבה עיוורת"

http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=349173

מדוע לעיתים כל כך קרובות אנו יודעים שאסור לנו לעשות את זה,
אבל אנחנו לא יכולים להמנע מללכת לשם ?

מדוע לעיתים אנו נתקלים במקרה שבו אנו, המתבוננים מהצד יודעים ורואים עד כמה
לא בהירה מחשבתה של העומדת בתוך הבועה, אך כוחנו לא יועיל ולא יחדור לראשה ?
אנו סבורים שהיא טועה והיא במקומה עומדת.
"אתם חושבים שרע לי, אבל אני יודעת שטוב לי. ככה אני מרגישה"

אני מבין את הסיטואציה. גם שלך, "בצלמו", וגם את המקום שממנו את באה, לורן.
יחד עם זאת, הפתרון צריך לבוא ממנה, מתוך פנימיות נפשה של "בצלמו". רק משם.

nerissa​(אחרת) • 25 באפר׳ 2005

מבלבל.

גם אני עקבתי אחר הדברים של "בצלמו".

אני מסכימה עם הרבה דברים של לורן אבל באותה מידה אני קוראת את "בצלמו" ונהנית מסימני השאלה.

לורן - אני מאמינה שסימני שאלה ותהיות כמו שבצלמו מעלה כאן הן חשובות מאוד. הכרחיות. בלעדיהם היא באמת היתה עיוורת וטוטאלית מעבר לגבולות השפיות וההגיון.

התהיות והשאלות שיש בה רק מצביעות על כך שהיא לא איבדה עצמה בתוך הקשר.

אם לא היו בך שאלות, בצלמו - הייתי דואגת.
הקול הזה שלורן מדברת עליו חשוב והכרחי בכל שלב במערכת היחסים. גם אחרי שבוע, גם אחרי שנה, גם אחרי עשר שנים יחד.
זה הקול ששומר על עצמאותך כאדם ושפיותך ומאפשר לך לוותר על "עצמאותך ושפיותך" (במרכאות כפולות) בסיטואציות מסויימות ומוגדרות =- כשפחה. ועדיין "לחזור בשלום הביתה".

ובכל זאת - רק לתת לתהיות ולשאלות קול - זו לא חוכמה. החוכמה היא גם להקשיב לקול הפנימי הזה וללמוד ממנו.
יש בך שאלות לגיטימיות. הקשיבי להן. תני להן תשובה.
ולא - לא תמיד אפשר לתת להן תשובה לבד..

והכי חשוב - שזה שאיתך גם הוא יקשיב לקול הפנימי הזה שלך כי הוא המגדלור שלו. חלקי זאת איתו מבלי להסס. מתוך הקולות האלה היוצאים ממך הוא ידע איך להמשיך ועד כמה.

הספקות שעולים בך, לדעתי האישית, מראות חוסן נפשי והן חשובות. זה לא אומר בהכרח שמשהו רע קורה במערכת היחסים וצריך לחתוך אותה, אלא שקורה משהו שלא ממש מתאים לך למרות האהבה והצורך לתת מעצמך עד הסוף.

אתם צריכים, לדעתי, לתאם ציפיות. מחדש. למרות שאתם כבר הרבה זמן יחד.

ריענון ציפיות הדדיות תמיד חשוב. תמיד נכון.
הזמן עושה את שלו וה.."קצוות" לעיתים מתקהים. כך גם חדותם של גבולות. גם אצלך וגם אצל אדונך.
שניכם זקוקים לריענון מידי פעם אחרת השאלות והקולות הפנימיים האלה מצטברים למשקעים שרק יזיקו בטווח הרחוק.


בהצלחה

וגם אליו

Dan_Kap​(שולט){f,yt,D,תכ} • 25 באפר׳ 2005

[ מיועד לאדון של בצלמו (וגם לכל מי שמענין אותם השרשור...) ]

נריסה כתבה:


ואני בהחלט מתחבר לדגשים של נריסה.

ייתכן שפניות כמו אלו שמדברים עליהן כאן מרגישות לך מוזר, בתור דום/מאסטר/שולט.

ייתכן שזה יישמע לך כאילו שהסאבית/שפחה/נשלטת מנסה להכתיב לך מה לעשות.

כדאי לך להקשיב למה שיש לה לומר.

לי לפחות, בכל מקום שבו הקשבתי לשותפה שלי מצאתי מכרה זהב קטן.

לקשיים ולגבולות יש מקום וצורך במערכת יחסים בדסמית. יש להם משמעות, לפחות בעיניה של השותפה שלך - ואם כך, יש להם גם משמעות עבורך.

ישנם קשיים שהסאבית רוצה ומעונינת להתגבר עליהם, ישנם כאלו שהיא רק רוצה שתהיה מודע להם ותנהל את הסשנים תוך מודעות לקושי, וישנם כאלו שהם גבולות חדים וברורים, שאין לעבור עליהם.

שיחה כנה, גלויה בגובה העיניים כשני בני אדם בוגרים, החופשיים לבחור להם את הגדרת מערכת היחסים והאירוטיקה המתאימה לשניהם יכולה להניב פירות מדהימים.

ממה שאני קורא כאן, היא מחפשת ומעונינת לעבור את המדרגה של הקשיים הנוכחיים, ובעיני זהו אחד התפקידים של דום - לבנות את התשתית שמאפשר בניה ותחזוקה של אמון ותקשורת בין השותפים.

נסה ותיהנה!

[ ולבצלמו - כדאי לנהל שיחה שכזו, כך שכל משפט שלך מתחיל במילה "אני":-
- אני מרגישה...
- אני חושבת...
- אני חוששת...
- אני מפחדת...
- אני צריכה...

בצורה כזו, השיחה מתמקדת בתחושות, במחשבות, בחרדות ובצרכים שלך, במקום להפוך לפינג-פונג של ביקורת בסגנון של "אתה לא X"-"את לא Y" ]

רפאל • 25 באפר׳ 2005

בצלמו,

מה שכתבת כולו רגש לדעתי. כולו רגש מפני שהוא מתאר רגשות כפי שהם באמת: עצומים, סוחפים, מלהיבים ומבהילים. רגשות בלא תוספים ובלא צנזורה. דווקא מפני שאין ניסיון לנקות את הרגש מן הבלבול שנספח לו - הוא מרגיש נקי, מדוייק ואמיתי. אין בו מאמץ לקלוע לדעה הרווחות, ואין בו התנסחות מסרסת המבקשת למצוא חן בעיני הקורא הממוצע או להצטדק לפניו. ובעיני זה יפה.

בהצלחה.

לגלתיאה - לא כצעקתה

דורון גונן • 26 באפר׳ 2005

אני רוצה קצת לצנן את הזעם שלך. לאחר ככלות הכל לא היית במקום ולא ראית שהדום נעלם ממש.
עשיתי מעשה דומה, אני במקרה הזה מגן קצת על עצמי...
זה היה לא על שפת הים אלא ביער, אחד מאלה שמפוזרים בין ת"א לירושלים. נעלמתי ל-20 דקות. אבל, ב-20 הדקות האלה נעלמתי רק "כאילו". הייתי בסביבה, מסתכל כל הזמן, דואג מאוד ובכוננות קפיצית, מצוייד באקדח (ברשיון), בסלולרי מכוון על התקשרות חרום, הרכב מוסתר שלא יתגלה מבחוץ אבל מופנה לכיוון היציאה, ויידעתי מישהו מחברי מראש היכן אהיה.
זה הכל.

Re: לגלתיאה - לא כצעקתה

גלתיאה • 26 באפר׳ 2005

חה! באמת? אני המומה! איך העזת???

עובדה!

דורון גונן • 26 באפר׳ 2005

שאלה ישירה - תשובה ישירה...

עובדה!

דורון גונן • 26 באפר׳ 2005

שאלה ישירה - תשובה ישירה...