נמש
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
עוד מעט שלושים שנה למלחמה כתב: באֵרי צימרמן
עוֹד מְעַט שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה לַמִּלְחָמָה הָהִיא - זְמַן רַב. מִי שֶׁחַי מַמְשִׁיךְ לַשֵּׂאת אֶת אֲהוּבָיו מַלְבִּין וּמִתְקַמֵּט כְּבֵדָה הָאֲלֻנְקָה עַל כִּתְפֵי הָחַי הַנּוֹשֵׂא אֶת חַיֵּי הַמֵּת. עוֹד מְעַט שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה וְהָרְגָבִים מַמְשִׁיכִים לִנְשׁוֹר אֶל אֲרוֹנוֹת הָעֵץ בְּטִפְטוּף מַחֲלִיא שֶׁל סוֹף עוֹלָם וְהָעוֹלָם נוֹלָד מֵחָדָשׁ בְּתִינוֹקוֹת וַאֲהָבוֹת וְאַתֶּם כְּבַר לֹא. מָה רַבּוּ מֵתֵינוּ אַחֲרֵיכֶם, אִישׁ אִישׁ בְּדַרְכּוֹ אֶל דַּרְכְּכֶם רָצִים מַהֵר לְבַל יְאַחֲרוּ אֶתְכֶם, יוֹצְאִים שַׁבָּת נִצְחִית אֲלֵיכֶם בְּעוֹד נַפְשֵׁנוּ יוֹצֵאת אֶל זִכְרְכֶם בְּעוֹד אֲנַחְנוּ כָּאן וְאַתֶּם אֵינְכֶם. אָז מָה אִם לֹא שָׁכַחְנוּ, מָה זֶה אוֹמֵר? זֶה הוֹלֵךְ וְזֶה בָּא וְזֶה מְזַמֵּר כֹּל שָׁנָה שְׁלוֹשָׁה יְמֵי חֶנֶק בַּגָּרוֹן: יוֹם הָהֻלֶּדֶת, וְיוֹם הַשָּׁנָה, וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן אָז לֹא שָׁכַחְנוּ, אָז מָה? אֲנַחְנוּ כָּאן וְאַתֶּם בָּאֲדָמָה לְפָחוֹת אֵין לָכֶם רִגְשֵׁי אַשְׁמָה מֻנָּחִים עַל אֶדֶן הַלֵּב כְּמוֹ עָצִיץ שְׁקֵטִים וּמְחַכִּים לְמֵי זִכְרוֹנֵנוּ הַזּוֹרְמִים שֶׁיְפַכּוּ בְּגִבְעוֹלְכֶם הַמֵּת לְרַחֲמִים לְהַעֲלוֹת נִצַּן מוּעָקָה, עָלֶה שֶׁל גַּעְגּוּעַ, לְהַחֲיוֹת מֵתִים. אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ כִּי לֹא פַּעַם שָׁכַחְנוּ בָּכִינוּ וְלֹא רַק בִּגְלַלְכֶם צָחַקְנוּ וְלֹא רַק לַמְרוֹתְכֶם אָהַבְנוּ וְהוֹלַדְנוּ וְמַתְנוּ וְחֲיִינוּ לָנוּ בַּבֵּינְתַיִם שֶׁל הַחַיִּים וְעַכְשָׁיו עוֹד מְעַט שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ וְחוֹרֵק מַנְגִּינָה "הֵן אֶפְשָׁר וּבַגִּ'יפ שֶׁעָבַר שָׁאַגוּ בַּחוּרִים שֶׁנִּגְמַר" וְלֹא נִגְמַר וְשׁוּב לֹא נִגְמַר וַעֲדַיִן אֲנַחְנוּ פֹּה עִם הָרִיק שֶׁלָּכֶם שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם שׁוֹמְעִים בַּפַּעַם הָאֶלֶף אֶת "מִי שֶׁחָלַם" וְאַתֶּם בַּחֲלוֹמֵנוּ וּבְיוֹמֵנוּ וּבְלֵילֵנוּ וּבִזְמַנֵּנוּ הַמִּתְמָעֵט כִּי מִי שֶׁחַי מַמְשִׁיךְ לָשֵׂאת אֶת אֲהוּבָיו מַלְבִּין וּמִתְקַמֵּט כְּבֵדָה הָאֲלֻנְקָה עַל כִּתְפֵי הָחַי הַנּוֹשֵׂא אֶת חַיֵּי הַמֵּת. |
|
|
|
נמש
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
ועוד.....
ההחמצה/ יאיר לפיד
הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים. הם לא יגידו "אני אוהב אותך" למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון, בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון. הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן, "מאה שנות בדידות" יישאר פתוח הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן. לובשים את מדי האבן עומדים תמיד בדום המחלקה תעבור לנוח היא לא הולכת לשום מקום כשהם מתים אנחנו זוכרים את מי שהם היו אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו, לא ייוולד להם אף פעם שום ילד ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא ואל תשאירו להם שום דבר לאכול. הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר, הכסף מספיק, ולא צריך כלום. מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד... הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה ולא בפקולטה של החיים למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת, בעיקר על עצמם... אנחנו זוכרים את מי שהם היו אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו. |
|
|
Dan_Kap(שולט){f,yt,D,תכ}
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
ומדור אחר
יהודה עמיחי
אלוהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם, ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט, כדי להגיע לתחנת האסוף והם שותתי דם. אולי על האוהבים באמת יתן רחמים ויחוס ויצל כאילן על הישן בספסל שבשדרה הצבורית. אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא, כדי שאשרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים. |
|
|
| קייל(לא בעסק) |
לפני 19 שנים •
11 במאי 2005
משנה לשנה זה נהיה יותר קשה.
ולא, אין לי קרובי משפחה שנהרגו במלחמות או ב"פעולות האיבה" (שזה שם פוליטיקלי קורקט לטרור). גם חברים אין לי, למזלי הטוב, שנפגעו, וכמובן שלא הייתי קרבי אז לא היית רע-לנשק של הנופלים. אבל משנה לשנה זה נהיה יותר קשה. אולי אני מתבגר ומבין יותר. אולי אני נעשה רגיש עוד יותר לרגשות האחרים. אולי זה נהיה יותר עצוב. לשמוע את סיפורי המשפחות על היקירים שנפלו, כמה הם היו מופלאים וטובים ויפים - הלב נקרע. פעם חשבתי בציניות: "איך זה יכול להיות שכל הנופלים היו כאלה? בטח אומרים את זה עליהם כי הם נפלו וצריך להגיד משהו יפה". והיום אני יודע שלא. הרי מי הוא הראשון ליפול אם לא ההולך בראש, המנהיג, המפקד? ומי הוא הנפגע מכדורי האויב אם לא זה שחש להציל את חבריו שנפגעו כבר? ומי התנדב ליחידות הכי מסוכנות אם לא אלה שאהבת המולדת ותחושת המחוייבות בערה בעצמותיו? אז, כן. כולם היו טובי בנינו ובנותינו. ולכן קשה יותר לקבל את מותם ולהבין את האופן בו הקרובים להם מתמודדים עם האובדן. לא נותר אלא לשמוע את סיפורם, לפתוח את הלב, להזיל דמעה ולחבקם. ובאותה הזדמנות נכון גם לזכור את כל אלה ש"רק" נפצעו. מי שאיבדו יד, רגל, מאור-עיניים או שפיות הנפש. תמיד אני מרגיש ששכחנו אותם ביום הזה. כי הם לא "הקריבו את הקורבן האולטימטיבי". מי שקרא את "ג'וני שב משדה הקרב" יודע שהקורבן האולטימטיבי לפעמים הוא לחיות עם המגבלות ולא למות. ומי שלא קרא - בור ועם הארץ. לפעמים אני תוהה אם הספר הזה לא היה צריך להיות ספר חובה בבגרות בספרות. לבטח הוא רלבנטי יותר מ"אבא גוריו". ומצד שני, אם היה - ספק אם היינו מצליחים לגייס את בוגרי התיכון לשירות קרבי. אז זה הזמן לחבק גם את הפצועים, הנכים, הלומי הקרב. לנחמם על פציעתם ולנחמם על התחושה שלפעמים מפעמת בהם, שהם לא תרמו די או שחבל ששרדו את המלחמה כשחבריהם מתו. כל שנה אחרי חג הפסח התקופה הזאת של יום השואה ויום הזיכרון ואחריו יום העצמאות. מעין שילוש קדוש ומקולל. יום השואה, שבגללה לא נשכח ואנו מחוייבים להקים מדינה בכל מחיר כדי שלא יקרה לנו שוב, יום הזיכרון המזכיר לנו את המחיר הנורא שאנחנו משלמים כל שנה בשביל המדינה ויום העצמאות. תמיד הרגשתי מוזר שאחרי היגון של יום הזיכרון, בהינף זיקוקי דינור, בשעה 8:00 בערב, עוזבים את העצבות וקופצים על השמחה. אני יודע שהסמיכות נועדה להזכיר לנו את הקשר בין אלה ש"ציוו לנו את החיים" ונתנו לנו את המדינה, אבל בבקשה, אנא, הלב שלי הוא לא דגל שמורידים לחצי התורן בערב יום הזיכרון ומעלים לתורן וחצי בפתח יום העצמאות. הלוואי שיפרידו את הימים האלה ויתנו לנו את הכבוד של הזיכרון ואת היכולת לשמוח באמת. לי אישית קשה לשמוע ביום הזיכרון ברכות של "חג שמח". |
|
|