השולט אור(שולט)
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
יום הזכרון
ביום הזכרון אני עומדת לזכרו של אבי. במלחמת יום הכיפורים הסתלק ממני האב שהכרתי, נפל בקרב נגד ההלם, ושב אל בית החולים סכיזופרן עם גב מרוטש.
אבא שלי נשאר בחיים אחרי הפציעה ההיא, אבל זה כבר לא היה האב שהכרתי. הוא הפך לאיש שצימח זקן אותו הוא מקפיד לטפח עד היום, זקן שמסתיר ממנו את הפנים עליהם הוא פוחד להסתכל במראה. פנים שראו את הזוועה, פנים שמשקפים לו אותה. הוא הפך לאב שמתעורר כמעט מידי לילה בצרחות אימה, מכוסה זיעה קרה, וזקוק ליד שתלטף את מצחו, תרגיע, תחבק, ולפעמים תקים אותו מהמיטה, תדליק את האור בסלון ותושיט לידו שלו עט ונייר בבקשה שיכתוב את הכאב והפחד. הוא אושפז למשך תשעה חודשים לאחר המלחמה. שישה חודשים שכב בבית החולים, מנותח בגבו פעמיים, בניסיון להציל את חייו. ומשם הוא עבר לבית החולים הפסיכיאטרי, הלום קרב. האב השמח שהכרתי נהרג ברמת הגולן, כשפגז פגע באמבולנס בו הסיע חייל אחר שנפצע. החייל ההוא עף על אבי מרוטש ומת, ואבי שכב שם, צורח את הכאב והאימה. ושם הוא מת. מאז הוא צוחק בזכות הכדורים שמאזנים את הפחד עם המציאות. עוד יש את הברק בעיניים, אבל גם יש את הכאב של מי ששרד את התופת. ביום הזיכרון אני עומדת לזכרו של אבי, ולזכרם של עשרות אלפי הלומי הקרב, שגופם פעיל ונשמתם רוסקה. ואני יודעת שהפוסט הזה מתאים יותר לכללי. אבל זה הפורום שלי, כאן אני כותבת. |
|
|
זרה מוכרת
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
יקירתי
אין לי מילים לאמר לך מלבד לאמר לך מילים שלא בטוחה שמנחמות לפחות הוא עוד כאן איתך. אוהבת זרונת |
|
|
DearPrudence
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
מאד ריגשת אותי.
שולחת לך חיבוק חם. |
|
|
| noga |
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
סיוט
יום הזיכרון (כמו יום השואה, בעיניי) הוא סיוט בעל אין ספור פרצופים ווריאציות. כשנדמה שכבר שמענו די, נחשפים עוד ועוד זוועות וכאב שאין להם לא מזור ולמעשה, גם לא הקלה.
הסיוט הפרטי שלך הזכיר לי בזעזוע את המתים החיים הצרובים החרוכים שחיים את הזוועה ללא הפסקה. וגם את בני משפחותיהם וגם את אוהביהם וגם אותנו שחייבים לזכור, לחמול ולפעול. נגה |
|
|
המלכה לירז(שולטת){כ}
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
ריגשת. בעיני הלומי קרב הם ההוכחה הניצחת שהאדם לא נועד למלחמות. מאחלת לך ולאביך שלווה, ולכולנו שלום.
|
|
|
Belisana(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
אין
אין לי מילים שילטפו אותך,
אין לי מילים שיספגו את הדמעות והאובדן. אין מילים שיבכו את היתמות. אבל יש לי רק מילים ולעיתים מילים הן כה חסרות אונים. המילים שלך כה מלאות עוצמה כה מעוררות הזדהות. הייתי מחבקת אותך עכשיו במילים. אני מקווה שאביך, מבעד לצללים, מבין הכדורים ותמונות הזוועה יודע לפחות שיש לו אהבה. |
|
|
משתוממת
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
גם אבא שלי....
שהצליח למרות הכל להשאר האבא הכי מדהים בעולם..... מבינה אותך לגמרי..... את הסיוטים של האדם שאמור להיות הכי חזק בעולם..... ליבי איתך.... רק תדאגי להיות לו לבת ולהיות שם... למרות שאין כל כך מה לעשות..... |
|
|
Tobias(אחר)
|
לפני 19 שנים •
10 במאי 2005
אני יכול להבין מה שאת מתארת
יש לי את רוב התסמינים של הלם קרב למרות שהכדורים עוזרים לאזן את זה. |
|
|
|
השולט אור(שולט)
|
לפני 19 שנים •
11 במאי 2005
אני רוצה להודות
לכל אחד ואחת מכם/ן על המילים המרגשות, על התמיכה.
זרונת יקירתי, את צודקת, לפחות הוא נשאר, ויש בו יופי, ויש בינינו חברות וקשר נדיר שבדרך כלל לא ניתן למצוא בין אב לבתו. DearPrudence- תודה על החיבוק 
noga - בשנים האחרונות נשמעים הקולות שמעיזים להביא את כאב ההלומים שעומד בניגוד גמור כל כך לחזות הצברית שאסרה בזמו להביא כאב והותירה אותם בודדים. המלכה לירז - אני מסכימה איתך לחלוטין. Belisana - תודה לך. החיבוק שלך הורגש היטב במילים, ואבי יודע, הוא תמיד ידע, הוא לנצח יידע. הוא חי בחו"ל אבל תמיד ברגעי משבר הוא ואני מתקשרים, מרגישים גם מבעד למרחק את ההזדקקות, ותמיד שם הוא בשבילי, ואני בשבילו. משתוממת - תודה שהבאת גם את אביך. אני מאחלת גם לך חוזק, אומץ וקשר שיש בו אהבה ואמון עם אביך. tebayes - גם לך אני מודה על החשיפה האישית, ומקווה שאתה לא לבד עם הקושי. לכל הלום יש את היום הספציפי, הרגע הספציפי שחוזר אליו תמיד. אם תרגיש שאתה זקוק לזה, אנא אל תהסס לפנות אליי גם בפרטי. תודה לכולכם/ן, ריגשתם אותי מאוד. כל מה שרציתי היה לפרוק את הכאב האישי שלי, וטוב לפרוק אותו כשמקבלים חיבוק עוטף כל כך מהצד השני של המסך. |
|
|
| alona. |
לפני 19 שנים •
11 במאי 2005
ואני זכיתי להכיר...
איש רגיש, כל כך רגיש שמספיק רק מבט עיניים כדי להבין.. איש מדהים איש מוכשר ביותר איש שהתחושה לצידו..היא להיות בבית. שולחת לך חיבוק גדוללל יקירה }{ |
|
|