אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

יום הזיכרון שלי

G-O-L-D​(שולט)
לפני 19 שנים • 11 במאי 2005

יום הזיכרון שלי

G-O-L-D​(שולט) • 11 במאי 2005
יום הזיכרון זה היום הכי עצוב שיש לחיים האלה להציע.
זה נכון שהוא יום שיוחד לזכר חללי צה"ל או לזכר לנפגעי פעולות האיבה, אבל יום הזיכרון הוא יום שבו הכאבים, על כל נסיבותם, צפים ועולים.
לכל אחד יש כאב, לכל אחד. זה לא ממש משנה מה הסיבה לקיומו, אבל לכל אחד יש אי שם, בין חדריו הכמוסים של לבו, סוג של כאב שקשור באדם כזה או אחר שכבר לא איתנו. זה יכול אח שנהרג על אופנוע, אבא שאבד אי שם, אמא שנפלה למחלה, הורים שנהרגו בתאונה, סב שפשוט פרש בשיבה, בת דוד שנרצחה, בן דוד שהתאבד או כל דרך אחרת. הכאב, לכל אותם אלו שנשארו מאחור לחוות אותו, הוא אותו כאב.


*

יום הזיכרון הוא יום קשה בשבילי.
אני לא ממש אוהב לדבר עליו, אבל אתמול אני והקטנה הגענו למקום שבו המילים הקשות על לבנו, יצאו החוצה בסוג של שיתוף. מסוג אותם השותפויות שאתה שנים מייחל להן, וכשהן באמת מופיעות, אתה נרעד מפחד למימושן.
אני הייתי הכי קרבי שיש בשירות הצבאי. יותר קרבי ממה שאני הייתי יש רק בסרטים וגם שם את רוב מה שהם ממציאים, הם ממציאים בעצתנו. אני הייתי מהקרביים שאתה יכול לצרוח לשמים את מה שהיית או את שם היחידה ואף אחד לא יאמין לך, גם לא קצין שלישות הכי בכיר שיש שלא יודע על קיומה של היחידה הזו כי אתה בכלל מסופח ליחידה אחרת וכמו איזה רוח רפאים על מדים מסתובב ומבלבל את המוח. אני הייתי מהקרביים שאתה כל כך קרבי, שאתה כבר לא חושב קרבי, אלא טבעי. אני הייתי כל כך קרבי, שאמא שלי היתה תמיד מתמלאת גאווה כשהיא "לא היתה יכולה לספר" מה הבן שלה עושה בשיירותו. אני הייתי מהקרביים שהיחס שהם העניקו לחיים, או ליתר דיוק הערך, היה שווה להוויתם ותו לו. הם טובים, נחייה, הם לא טובים, נמות.
למעשה, המוות, המוות היה אולי החבר הכי טוב שלי בשירות. היתה בי אמונה כזו, שהוא, הוא ודווקא הוא, שומר עלי שלא אגיע למחוזותיו ובעצם כך מעניק לי את הכוח האין סופי שרק עמו ניתן -באמת- לחוות את החיים ללא פחד. אבל כמו כל ילד שחושב דברים ומגלה את המציאות כך גם אני גילית שהמוות, הוא לא חבר של אף אחד. ההפך.
את השירות שלי אני לא סיימתי. למעשה כמעט ואיבדתי בו את מאור עיניי ועד היום, לישון בחושך זה משהו שקשה לי נפשית.
אני עד היום יכול להריח את הריח ההוא, הריח הזה שלא עוזב אותי ותמיד ביום הזיכרון לכשאני מתעורר, בו ברגע שאני מכיר בכך שהנה, היום הזה הגיע, אותו ריח מציף אותי ועולה בנחירי. זה ריח רע הריח הזה. זה ריח של בוץ רטוב, זיעה, אבק שריפה, בשר חרוך וטעם של דם בחלל הפה. אחר כך עולה ובאה התחושה של הכאב ההוא... הצעקות, ואז החושך והפחד מהידיעה, שאתה עיוור, אתה על הקרקע, אין לך את היכולת לנוע, ואיפה אמא...
אחר כך עולים צרחות החברה מסביבך ואחרי זמן שלא ניתן להסביר עד כמה הוא נדמה כנצח, אתה מרגיש שנושאים אותך ואז אתה צועק: "אני לא רואה, אריק תשמור עלי, אני לא רואה", יד על החזה שלך מנחמת וקול אומר לך: "גולדי יהיה בסדר, יהיה בסדר גולדי".
אחר כך תמיד עולים זיכרונות השיקום, הריחות, והטעם ההוא...
את אריק שצעקתי לו, לא הצליחו להוציא משם, גם לא את שטרודל או פלג. הם נשארו שם, הם נשארו ורק הגופה שלהם הובאה לקבורה.
זה יום זיכרון. זה מה שהוא עושה. הוא מנת ייתר למחשבות ולתהיות.
יום הזיכרון הוא לא לנו, אלו שכואבים יומיום וסוחבים על עצמם יום יום את אותן המחשבות.
יום הזיכרון הוא לעם ישראל, שיעצור רגע בכדי לחשוב, לאן, איך, ולמה.
לאן הוא רוצה להגיע.
איך הוא רוצה להגיע לשם.
ולמה...
למה הוא כמו שהוא,
ולמה הוא מנסה להתהוות....


*

היא יושבת מולי הקטנה, מאזינה לי, והעיניים שלה נפוחות מבכי.
אחר כך היא מתחילה לספר לי את הסיפור שלה ואת הכאב שלה.
גם היא לבד, גם היא כואבת.
בת 25 על גבול השש, יתומה כבר ארבע וחצי שנים מהורים שהלכו בתאונת דרכים. אין לה דודים בארץ אלא בחו"ל, סבא או סבתא כבר לא פה, לפחות לא בסטייט אוף מיינד... אח אחד גדול שהסתובב כנראה מכל המקרה ולא מחזיק איתה בקשר וזהו, כל מה שיש לה, זו קריירה...
אני מחבק אותה ולראשונה מרגיש, שאם יש משהו שהאל העניק לי השנה, זה אולי את הדבר הכי יקר וחשוב שהוא אי פעם יכול היה להעניק לי.
לחבוק במישהי שחובקת בך חזרה כששניכם עומדים ומנסים להחזיק מול הרוח הנושבת שרגע, רק עוד רגע, ותניף אתכם לכל עבר.אבל בחיבוק הזה, לראשונה, הרגשנו גם אני גם היא, קרקע.


*

הבוקר, לא ממש רציתי להתעורר לצפירה של אחת עשרה.
השנה גם החלטתי שלא ללכת לכל אותם טקסים, או לבקר את את אמא של אריק שאותה אני מבקר בכל חג וכל יום זיכרון.
לא יודע למה, הבוקר לא ממש רציתי לצאת מהמיטה. אבל היא, הקטנה, ביקשה ממני לעמוד איתה בצפירה אז עמדנו.
עמדנו מחזיקים יד ביד את כל הדקה הראשונה ואחר כך היא חבקה אותי למשך תומה של הצפירה.
"אתה יודע בייבי", היא משכה באפה כששידורי הרדיו חוזרים ברקע, "אני הכי רוצה, אבל הכי מפחדת, להיות אמא".
"ספרי לי על זה", חייכתי.
"כן..." היא נאנחה.
אחר כך אני נשכבתי על המיטה ובהיתי בתקרה כשהיא נעלמה למטבח.
שלמה ארצי שר ברדיו על זה שעכשיו את שיר ואני חשבתי על זה שבן אדם שהופך לשיר, כנראה עשה משהו בחיים שלו כי רוב בני האדם הופכים למודעה קטנה בעיתון במקרה הטוב, אם לא לסתם חתיכת נייר במסגרת שחורה התלויה בכניסה לבית האבלים.
אחר כך הקטנה נכנסה לחדר ונשכבה עלי.
"אתה יודע מה חסר לי כאן?" היא אמרה ובחנה את המיטה שסביבנו.
"מה?" ליטפתי את שערות ראשה.
"ילדים..." היא המהמה בכבדות.
"כן הא, ילדים..." אמרתי וזרקתי מבט אל עבר חלקיה החשופים של המיטה. משהו בי לראשונה באמת הצטער שאין מהם בסביבה. כנראה שאני מתבגר, או מזדקן או אולי, פשוט, הצלקות מתחילות להגליד כי אחרי הכול, כנראה שגם חתיכת נייר במסגרת שחורה על קירות בית האבלים, זה לא דבר טריוויאלי.


*

"לחיים יש את הכוח להחיות את עצמם, כשם שלהשמיד, תבחרו",
רב סרן אריק ****** ז"ל.