השירשור שלי

השירשור שלי

DearPrudence • 20 במאי 2005

הכל שורף וכואב
לא לקרוא בשמה כי אז תבואנה אלף קריאות
היא לא אוהבת יותר, את לא מבינה?
אני מבינה, אז מה
אז תפסיקי עם זה, את לא ילדה
אבל אני אוהבת אותה, אני תמיד מחכה
אבל היא אף פעם לא באה
אז מה
צריך רק פעם אחת שתבוא, רק פעם אחת
תגידי את דפוקה? את סתומה?
היא עזבה לנצח, האהבה נגמרה. די, תמשיכי הלאה
אז מה.
עוד כמה זמן תתאבלי? לא חבל?
אבל השם שלה קורא לי מכל פינה, מכל מילה שמנוסחת כמו המילים שלה
אם הייתי ילדונת שלה למה היא כל כך שכחה?
זה משחק! משחק, חתיכת מפגרת. את באמת חשבת שאת ילדה שלה?
כן. בגלל זה כל כך אהבתי את הציצי שלה. בגלל זה אמרתי את כל הדברים שאסור להגיד ליתר האנשים כי אחרת הם עוזבים. והיא עזבה וזה כבר לא ממש שיר. אבל ללב לא אכפת אם זה אמור להיות שיר. לפעמים כבר לא אכפת מכלום.
ועכשיו אני כבר לא שבורה כמו פעם. אני כבר לא שולחת לה מכתבים ולא אס אמ אסים ולא כלום. אפילו מנסה למצוא אהבה חדשה, להשתנות כדי שאוהב את עצמי יותר. וזה עדיין כל כך קשה לוותר על ההמתנה. אז אני מחכה בשקט. ולפעמים כמו עכשיו צריך להתאפק נורא ולכתוב במקומות אחרים. ואיפה המקום שלי לכתוב? לא רוצה לכתוב במגרות אפילות או ביומן שאיש לא יקרא. לא ממש רוצה חיבוק של אף אחד. היא בטח מתביישת שהייתי השפחה שלה. אבל תדאגי, אני תמיד אומרת שאני לשעבר ותמיד אומרת שיודעת שאת כבר לא אוהבת ותמיד אומרת שאני קצת דפוקה, אובססיסיבת כזאת. עוד מעט תעבור שנה מאז שהחזרת אותי פעם שניה. פאטתי שאני זוכרת תאריכים כאלה. אבל לתאריכים יש משמעות כי היו כל כך הרבה חוקים. כי איתי צריך חוקים וגבולות. ככה אמרת. אז מה, אני עושה לך בושות. אל תדאגי, כל אחד יכול לראות פה שאני דפוקה, ושאם הייתי איתי אז בטח עשית לי טובה גדולה. ועובדה שעד שאת הגעת לא היה לי אף אחד. אז אני באמת דפוקה. ורק בן אדם דפוק יכול לחשוף את עצמו כך. אני לא באמת רוצה שכולם יקראו, רק את. אבל כבר אין לך מה לאמר כי אמרת הכל. ואני כבר לא בלב שלך.
ואומרים שהזמן מרפא את הכל אבל לפעמים כמו עכשיו הכאב כל כך טרי.
אלו סתם שורות לא ערוכות, קצת מבולבלות. זה מקום שאפשר לכתוב בלי להטריד אותה.
לא מצפה לתגובות. חוץ מזה שיש לי עכשיו דלקת גרון ואסור להתקרב אליי.

שלגי • 20 במאי 2005

ככה זה. אהבות מתחילות ולפעמים מסתיימות - ובדר"כ הסינכרון של הסוף מתפקשש בניגוד להתחלה כשאז הכל מתואם.

מתישהוא זה יעבור ואז כמו צלקת ישנה זה אולי יכאב קצת בלילות קרים במיוחד, אבל לא יותר.

קחי אוויר, תנשמי עמוק וקודם כל (קיטשי אך נכון), תלמדי לאהוב את עצמך.

שרק תהיי בריאה ובלי כאביי גרון

השולט אור​(שולט) • 20 במאי 2005

השאלה היא לא כמה את עוד אוהבת, האהבה היא הדבר הכי לגיטימי בעולם. השאלה היא כמה כאב הפרידה ההיא שולט לך בחיים.

כל פרידה קשה, ובמיוחד אם הרגשות עוד שם. אבל בשלב מסוים צריך להתנער מהאבל ולחזור לחיים.

לחכות לנצח זה רעיון ספרותי נאצל, אבל בחיים זה רעיון שמקפיא את החיים בנקודת זמן - עבר, ולא מניח לך להתפתח הלאה כאדם.

אני לא נכנסת לשיפוטיות כזו או אחרת. הקשר ביניכן התקיים כל זמן שזה היה נכון לשני הצדדים, וכמו כל קשר הוא הסתיים כשזה לא היה נכון יותר לצד אחד - במקרה זה לגבירה שלך.

כמו בכל דבר בחיים יש את הבחירה - להמשיך להתפלש בכאב או לקום, להתנער, להבין שזה נגמר, לקבל את זה שזהו, אין בשביל מה לחכות יותר. שיכול להיות שאת מלאה בטענות ושכולן הכי צודקות. וזה לא משנה יותר, כי זה נגמר. ואת צריכה להתחיל לוותר.

אם יש בך אהבה תני אותה לאישה/גבר שיכולים בנקודת ההווה או העתיד לגרום לך להרגיש נאהבת ולא רק כואבת.

ואני יודעת שזה קשה, ולפעמים מרגיש הכי בלתי אפשרי. איך אפשר להתנער כשעוד אוהבים? שוב, כמו כל דבר בחיים זה עניין של להבין באמת שדי, אין סיכוי, היה, אולי היה נהדר, אולי היה נורא, אבל נגמר.

יצא לי לדבר לפני זמן לא רב עם צעירה שמגיעה לבניין שלי כל שבוע לטפל בסבתא. גם היא לסבית, גם היא נפרדה לפני שנה, גם היא מחכה. כששאלתי אותה אם יש סיכוי שהן יחזרו היא אמרה שלא, אבל שזה לא משנה, היא כבר התרגלה לחכות, התרגלה לחוסר השמחה בחייה, וההרגל עוטף אותה ובטוח לה. בחורה שוויתרה על הזכות להיות מאושרת כדי להשביע את האובססיה שברמות מסויימות מזינה אותה. יש לה במה להתעסק כל היום, היא אובססיבית, היא חושבת כל היום על האקסית.

אני לא רומזת שאת דומה לה. אני רק אומרת, יש לכאב נטייה להפוך למשמעותי מדי בחיים שלנו, ברמות שמשתלטות עליהם והופכות אותו לעיקר.

infinite​(נשלטת) • 20 במאי 2005

אני בשוק אני בהלם...אל תשאלי למה אני לא יכולה לכתוב את זה פה
סתם בוקר כזה וסתם נכנסתי לדפדף קצת אחרי שסתם סיימתי עבודה ענקית שאני צריכה להגיש ולפני שאני יוצאת לחכות לאוטובוס שעתיים ושליש וסתם...ודווקא להודעה הזו נכנסתי אלוהים וזה הביא לי את הבום...עכשיו התעוררתי כאילו שתיתי עשרים כוסות קפה...

דלקת בגרון

Belisana​(שולטת) • 20 במאי 2005

נגרמת מכל הדברים שלא אמרת. אז תגידי, כאן ולעצמך ואולי תכתבי בבלוג או במקום אחר, אבל לחכות אין טעם. חיים בהולד הם חיים של החמצה. וכן, הקלישאה הכי גדולה נכונה - הזמן מרפא. אני יודעת שזה לא מנחם כרגע ומקווה בשבילך שתמצאי אהבה חדשה.

DearPrudence • 21 במאי 2005

כתבתי פה כדי לשחרר כאב. העובדה שאני כואבת אינה אומרת שאיני מתקדמת הלאה. הכאב כיום, למרות מה שאני כותבת, אינו משמעותי כפי שהיה בעבר הלא רחוק בחיי.
אני מעריכה מאד את מי שטרח להגיב. אני מבינה שהדברים שאני כותבת מעוררים צורך לייעץ.
חשוב לי לציין שאת הדרך שלי אני יודעת, גם כשאני מחכה.


שילגה - תודה על התובנות. הן ידועות לי אך תודה שטרחת להגיב.

השליטה - אני לא יודעת אם אני אוהבת, אחרי הכל היא כבר מזמן אינה אוהבת אותי. קשה לאהוב מישהו שלא אוהב אותך. הכאב יותר קשור בתחושת עלבון, מהאופן הצורם שבו הסתיים הקשר, מהפתאומיות בה הוא נגמר. הוא כואב כי הורדתי את כל ההגנות שהיו בי, כי התחננתי, כי השפלתי את עצמי, כי הפכתי את עצמי לסמרטוט עד שלא יכלה לזהות את מי שאולי אהבה פעם.
הכאב הוא כי היא נעלמה לגמרי. הכאב הוא כי איבדתי את דאגתה. הכאב הוא בגלל שאם היא הייתה קוראת את דבריי פה, סביר להניח שהיתה אומרת לי להמשיך הלאה. זה קשה אבל אני עושה את זה. הכאב הוא כי נתתי את כל מה שיכולתי לתת וזה לא היה מספיק.
הכאב הוא בגלל כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לשתף.

אינפי - לא יודעת מה עוררתי אבל תודה שלא נשארת אדישה.


בליסנה - אני בטוחה שהיא הייתה מסכימה איתך. תודה על תגובתך.

lain • 21 במאי 2005

"אני לא יודעת אם אני אוהבת, אחרי הכל היא כבר מזמן אינה אוהבת אותי. קשה לאהוב מישהו שלא אוהב אותך. הכאב יותר קשור בתחושת עלבון, מהאופן הצורם שבו הסתיים הקשר, מהפתאומיות בה הוא נגמר. הוא כואב כי הורדתי את כל ההגנות שהיו בי, כי התחננתי, כי השפלתי את עצמי, כי הפכתי את עצמי לסמרטוט עד שלא יכלה לזהות את מי שאולי אהבה פעם.
הכאב הוא כי היא נעלמה לגמרי. הכאב הוא כי איבדתי את דאגתה. הכאב הוא בגלל שאם היא הייתה קוראת את דבריי פה, סביר להניח שהיתה אומרת לי להמשיך הלאה. זה קשה אבל אני עושה את זה. הכאב הוא כי נתתי את כל מה שיכולתי לתת וזה לא היה מספיק.
הכאב הוא בגלל כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לשתף."

לא יכלתי לתאר את שעברתי בצורה טובה יותר
איתך בכאבך
למזלי הרב זה קרה לפני שלוש שנים, ומאז הצלחתי להרים עצמי מגובה השטיח להביט למעלה ולהמשיך הלאה, עם מסקנות ותובנות חדשות
אבל עדיין מפעפעת בי הצריבה הזו
צריבת העלבון הנוצרת מתוך הרצון לשלוח אין סוף גלים של חום ואהבה לאדם אשר לא חפץ בכך
עכשיו כשרחוקה מזה יכולה לומר לך בוודאות כי לא כולם יכולים לקבל את כמות האהבה שאת רוצה לתת והחכמה היא להתכוונן על מי שכן, כי מי שלא - מן הסתם מלכתחילה לא היה ראוי לה
אני מזדהה.