G-O-L-D(שולט)
|
לפני 19 שנים •
21 במאי 2005
רופאים מהגיהנום
הרופאים טוענים שנולד לי ילד מפגר. 'נכה' הם קראו לו, 'הוא לא ילך לעולם', 'הוא לא יהיה עצמאי לעולם', 'הוא לא יצליח לשרוד', 'אין טעם להשקיע בו', 'עזוב אותו במוסד והבא חדש', 'הוא יגזול ממך את כל מה שיש בך', 'שחרר אותו', 'הוא לא מחובר נכון', 'לא ניתן להבין אותו', 'אנחנו לא לוקחים אחריות ולא מוכנים לטפל בו'.
כן, זה מה שהם אמרו. לא עזרה לי מערכת המשפט הכובלת אותם לחוזה ולחוק טיפול בסיסי. לא עזרה לי היועצת המשפטית שלי. כלום, פשוט כלום. 'הילד שלך לוקה בפיגור', היתה חוות דעתם שנשלחה אל היועצת שלי והועברה אלי. והיא, היועצת, היא כולה לב, אין דבר בעולם שמעציב אותה יותר מילד נכה, ולשמוע אותי בטלפון מקבל ממנה את הבשרה, עשה לה רצון לנער את המ-כ-ערכת. אבל מה היא יכולה לעשות, היא רק יועצת ואם הרופאים אומרים אז הם פוסקים. כן, הילד שלי נכה. הוא איטי, הוא לא מקפץ, הוא "לא אומר את כל הדברים הפשוטים" שמבקשים שהוא יגיד, הוא לא נראה כלפי חוץ באופן המוכר והנכון, אבל הוא הילד שלי. שלי ורק שלי ואני יודע, פשוט יודע, שהילד הזה, אומנם קצת איטי, אבל כשהוא יגיע לגיל חמש האיכויות שבו ייצאו החוצה. כן, הילד הזה יכול להיות הכול, ולסגור אותו באיזה מחסן מוסדי שכוח, זה יהיה עוול. פשוט ככה, עוול. בילד הזה יש תוכן, יש עומק, יש אמרה שחבויה וצריך למצוא. כן, הוא לא ילד פראייר שישר אומר לך את כל מה שאתה רוצה שהוא יגיד. הילד הזה הוא ילד אחר שבא ומביט בך בשתיקה. הוא, הוא זה זה שבוחן אותך, הוא זה זה ששואל את עצמו האם "אתה ראוי לו", הוא זה זה שמנהל עם עצמו חשיבה עמוקה וייסודית בכל הקשור -אליך-. אבל הרופאים, הרופאים רוצים ילד מקפץ, ילד שכשאתה מכה לו על כף הרגל הוא ישר צורח ואז יודעים שהוא בסדר. הילד שלי שונה. כשאתה מכה לו על כף הרגל הוא מפנים. הוא לוקח פנימה, הוא שואל את עצמו למהות המכה. הוא מחשב... כן, הילד שלי בכלל גאון. אבל הרופאים לא חשבו ככה. הם וויתרו עליו. אז עכשיו נשארנו אני והוא. אני רואה איך הוא מביט בי בחרטה. אומר לי "אני מצטער אבא, אני מצטער שאני מיוחד". אני רואה איך הוא מפחד שגם אני, אזנח אותו. אני רואה את זה. אבל הוא לא יודע שבגלל שאני אבא שלו, אני יודע בדיוק מי הוא ומה הוא שווה. אבא גם יודע שהילד שלו לא יידע אותו עד לגיל שבו פתאום ידע... ובגלל שהוא אבא, הוא מחייך ודווקא בגלל שהוא אבא הוא אוהב את זה... וככה אני מביט בו, יושב על המדף לצד אחיו המקפצים והחזקים וכולו חולשה ועצב. גם הם, אחיו, לא מקלים עליו. אני שומע אותם בלילה מצחקקים לעברו בבוז. אני שומע איך דפיו מצטמקים בצער, איך הוא נחבא אל כריכתו, אל המילים שבו, אל מי שהוא. אני מריח את ה"פחדפים" שמרשרשים שבו, אני מביט בו, מחייך אליו ואומר לו: "אל דאגה ילד שלי, אתה לא לבד בעולם, אבא איתך". אחר כך אני מחבק אותו בחום לבי ומלטף אותו עד שהוא נרדם. כן, אני אלך ואבקש בחוות דעת של רופאים אחרים. אני אעבור רופא רופא ואם לא אמצא רופא שיבין שהילד שלי לא נכה או מפגר, אלא פשוט "אחר" וקצת איטי רק בגלל שהוא מלא תוכן ועומק, אני אלמד רפואה בעצמי. אני אלמד רפואה ואתמחה בתחום הנכון בכדי לעזור לבני. ואם גם זה לא יעזור אני אקים מוסד רפואי משלי, מוסד רפואי לילדים חלשים וקטנים בפריצתם, אך עמוקים ומלאי תוכן. תוכן שיפרוץ אותם בבוא הזמן. כן, הילד שלי לא נכה, ההפך, הוא גיבור, הוא למד כבר בינקותו לקבל את העולם על פגמיו ולא לצעוק או לקפץ בכדי לקבל תשומת הלב שבלעדיה הוא לא ישרוד. הוא ילד שרדן, לוחם, הוא מופנם ושקט המהלך לבדו בעולם ולא מפחד מכולם. * לפעמים, כשאני שוכב איתו במיטה וחובק בו בכדי שירגע מפרץ הדיו השוטף את דפיו, אני אומר לו: "ילד, מופנמות, עומק, תמימות ורוך, הן לא תכונות של חולשה, אנחנו עוד נסביר את זה ל-כ-ו-ל-ם". |
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
21 במאי 2005
'' טובי הרופאים לגיהנם....''
נוגע עד כאב
נוגע בכאב,עמוק בכאב. חולשה שהיא כוח. שבירות שהיא עוצמה. כרגיל, הצלחת לגעת בכתיבתך, גולדי, בנבכי הנפש. תודה. |
|
|
ד--פנה
|
לפני 19 שנים •
21 במאי 2005
הבייבי שלך
בהצלחה עם הספר
|
|
|
|
purple butterfly{ׁ(S)}
|
לפני 19 שנים •
22 במאי 2005
מה שאף רופא לא יודע או יכול לומר לך .....
זה שהילד המיוחד הזה הוא שלך , כל כולו ונכון , אולי הליכתו תהיה שונה , ודיבורו היה אחר ואף רופא לא יהיה מוכן לקחת אחראיות על עתידו והקשיים הצפויים לו בהמשך ואין ספק שהוא יגזול ממך את כל הלב , הנשמה וקצת יותר והוא לא "יתן לרופאים " את מה שהם תמיד מחפשים אבל כשאתה תביט לו בעיניים אתה תבין את מה שהוא יאמר לך ואת החיבוק והליטוף שהוא יעניק לך באותם רגעים ספורים אף אחד בעולם לא יוכל לקחת ממך אין ספק שהדרך קשה אבל מי מאיתנו יכול לומר מה"כדאי" או לא כדאי , מה נכון או לא נכון רק אתה תדע והוא |
|
|
| יולי |
לפני 19 שנים •
22 במאי 2005
יש כאלה שכותבים במחברת
ויש כאלה שבמחשב.
והכי חשוב - ששטף הדיו לא ייגמר לעולם. |
|
|
|
sera
|
לפני 19 שנים •
22 במאי 2005
אחד הקטעים החזקים שקראתי .
פשוט משאיר את הפה פעור ונכנס כמו סכין בבטן. פותח את עיני הנפש.. לוקח את העיניים ומסובב אותם 180 מעלות... תמיד אמרו שלכל מטבע יש שני צדדים |
|
|
|
Dan_Kap(שולט){f,yt,D,תכ}
|
לפני 19 שנים •
26 במאי 2005
הוא שלך!
ואיש לא מכיר אותו יותר טוב ממך, את האיכויות והמיוחדות שלו.
ומדי פעם לא מזיק ליצור ג'אנר שמתחיל באיש אחד... מי יודע, אולי מחר כולם, כולל הרופאים והמומחים יצטרפו למועדון שהקמת? 
|
|
|
SexyRed(שולטת){Woody}
|
לפני 19 שנים •
26 במאי 2005
עצוב לי..
זה אחד הקטעים היותר עמוקים ומרגשים שקראתי.. הכאב נשמע דרך כל מילה כתובה שלך. |
|
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 19 שנים •
26 במאי 2005
והילד הזה, הילד הזה, הילד הזה הוא אני.
נוגע, גולדי.
והפעם, בדרך נפתלת כלשהי, מצאתי קשר לבדס"ם.. |
|
|
|
G-O-L-D(שולט)
|
לפני 19 שנים •
26 במאי 2005
גברת בכוח המוח היקרה,
שמעי,
בכל פוסט שאני כותב, אבל בכל אחד ואחד מהם, קיים המונח בדס"מ. או לפחות ה-ב או ה-ד. אני לא ממש מבין איך -את- לא רואה את זה, אבל חשבת על זה שבכל פעם שאני מפרסם פוסט "שלא קשור" בבדס"מ, קם או קמה לה חנטרישית שבדרך כזו אחרת, "מנסה להכניע או להוריד", ע"י השאלה המטופשת: "איך זה קשור לבדס"מ?" שמטרתה במילים אחרות להגיד: "רד, זחל, אתה לא ממש קשור, אתה לא ממש שווה, אתה לא ממש שייך בלה בלה בלה". זה שקוף כמו למצוא את כלבך מכונס בעצמו כשאתה שב לביתך אחרי יום עבודה. זה הרי ברור שהוא עשה פיפי/קקי/אכל/שבר משהו איפשהו. עכשיו הבנת את הקשר לבדס"מ? יופי כפרה. הנה ליטוף אחרי הנו נו נו, עכשיו תני לאבא לשבת ולראות קצת טלוויזיה, היה לו יום ארוך. |
|
|