דו מימד

דו מימד

אדם אחד​(שולט) • 30 במאי 2005

בצד החדר, על שולחן פשוט, עם פורמייקה בצבע ירוק בהיר-מונח אובייקט. אני מתבונן בו היטב. פרופ´ אהרוני כידוע, לא ´לוקח שבויים´ . "מה בדיוק אתה רואה על השולחן?- שאל וכרגע, אני דיי בטוח שהתשובה שלי לא תמצא חן בעיניו.


אני מסתכל על החפץ, הוא נראה בדיוק כמו כדור ים צבעוני ומנופח.

הילדים והחול מצטרפים לבד. ריח ים, קצף משברים וטעם ארטיק.



אולי? זה בכלל לא כדור. הרי אני רואה רק כיפה כחולה, עם קצה אחד ירוק והשני צהוב. יתכן שהאובייקט משוכלל? אני חושב שעליתי עליו. הוא רוצה שאפריד חוש ממוח, -עניתי.



"מצוין.



עכשיו תסתובב ותתבונן על האובייקט השני ממול"- מורה לי.



אני מסתכל בתיבת העץ העתיקה, היא נראית בדיוק כמו תיבת אוצרות.

מטבעות הזהב מצלצלים לבד. ריח דם, עשן משברים וטעם חלומות.



מה בדיוק עיני רואות? ומה המוח משלים?



חזית מקושטת בפיתוחים, מכסה עם סוגר נחושת. שני צדדים משישה- לא רע.

אובייקטיבית אני רואה רק שני צדדים. המוח מתרגם לי צלליות, לעומק תמונה משוחזרת.



פתאום אני נזכר בתזה של דקארט, זאת ששיגעה אותו בסוף ואני מבין.

המוח שלי!- יכול לחיות במיכל. ישות נפרדת ממני ומחושי המצומצמים.



"השיעור נגמר."



מחצית קדמית נכנסת למסדרון והשנייה יוצאת מחדר ההרצאות..



חש בחזי את תנועת האוויר הקרירה. גווי מאחור נהנה מחמימות דחוסה.

ריח טוב ועוטף מגרה לי את בלוטות הטעם, מצייר לי שלוש לחמניות טריות על מגש עץ.



שאון הרחוב לא ממוקד מספיק בשבילו, אז הוא לא מספק תמונות מקור. במקומן הוא מעלה סרט ישן ומשומש. יש לו מאגר זיכרונות יותר גדול מאימג´ בנק.



הוא מבין שתפסתי. חוכך בדעתו. בינתיים, הוא לא טורח לזייף. דמויות דו-מימד חולפות ברחוב.



אני מתחיל לחשוד שהוא מנסה להשתלט, כאשר אני ניצל בנס, מהתנגשות בחזית של רכב מסחרי.



אתה לא תצליח לשרוד בלעדי הוא עוזר לי לחשוב ביחד.



מפויס במקצת אני מגיע לבית שהוא קורא שלנו. הוא נראה בדיוק כתפאורה מסרט.

אני נכנס ויוצא, יוצא ונכנס. אשתי השטוחה שוטפת כלים שטוחים באוויר. הקול לא מסנכרן.

הילד שלי משחק בסלון בצעצועים רדודים. בהפתעה אני רואה שהוא עדיין מחובר למוחו כיחידה אחת.

הוא צעיר. העומק שלו מושך אותי ואני שוקע בו.



שמח, הוא משדר לי חלומות מושקעים באבסטרקט רגשי. "לך תנוח- מחר יום חדש"- הוא מציע.

כנוע, אני משלים והולך איתו לישון.

תרופות

ראשתן​(אחר) • 30 במאי 2005

אני חושב שיש לזה טיפול תרופתי
אני כמעט בטוח

גלתיאה • 30 במאי 2005

אבל לחוסר דמיון ולמעוף- אין תרופה, כמה חבל.

אתה אדם שעוסק בציור, אדם?

ידע. • 30 במאי 2005

אשליות זה מצרך עונתי.
רובנו זקוקים להן כל הזמן.
להיות מסוגל להסיר את הקופסה
ולראות ממש
איך תדע ש ז ו אינה אשליה ?