רגע.

רגע.

ד--פנה • 7 ביוני 2005

הייתי עם דום אמיתי.

הסכיתו ושמעו בנות הכלוב.

*********************************************************************

וידוי 1:
_____

אני לא מכירה כמעט אף אחד מכאן.



האצבעות מתקתקות מעת מעת, מהר, בבולמוס.

משפטים נערמים להם, בצרורות , מתגבשים לידי זיכרון של רגע שהייתי בו.

מאז ומעולם כתבתי. אותן התנועות של הילדה הצנומה, משעינה ראש על כף יד אחת,

בוהה לעבר כל דבר שנמצא במטר הקרוב, קו ישר לעיניים, החיוך הסלחני לגבי עצמה כשכותבת,

נשיכת השפה, העיניים שמתמלאות דוק כל פעם שהבינה משהו , עצימת עיניים לרגעים, חיוך

דבילי וכיווץ אף ברגע של מבוכה, של מפגש עם עצמה. הכל נשאר...

הכל נשאר חוץ מאוסף המילים. הכל הושמד.

לעיתים מיד, לעיתים ברגע של חימה עצמית. לעיתים ברגעים של שמחה, קריעה של העדות

לרגעים שהיו לפני.


הרגע עצמו, זה העכשווי , תמיד במילא קשה מספיק, לעיכול ופענוח, ונדמה שיכלתי לשאת רק אותו

בלי להוסיף עלי את שלל הרגעים שהיו לפני, את העדויות המרשיעות להם.


כל זה עד לתקופה האחרונה, שבה יש רגעים בהם אני כותבת לכאן, לוחצת על "שלח"

והנה המילים נשארות, חקוקות על מסך שחור, מותרות לעיניים זרות.



**************************************************************************************************

וידוי 2
_____

טבעי שאחת כמוני, תכיר כאן בנים , תנבור במטרה למצוא אוצרות חבויים .

טבעי, טבעי... אבל זה לא מה שקרה. את האור והעניין מצאתי דוקא אצלכן, הבנות.



כי מתקבצות פה בודדות, כמהות ומעניינות.

תמיד חיבבתי זאבים בודדים. אבל אתן, זאבות בודדות, המפגש איתכן יוצר תחושה של אהדה

אחרת לגמרי. היללה שלכן אל תוך הלילה , אינה אותה היללה שאתה שומע בתוך חשכת ביתך

ומחייך עם חדירתה לעור התוף שלך, יודע כי קיבלת זה עתה דרישת שלום מאחד שמכריז

תיגר על הלילה.

היללה שלכן, מחמיצה את ליבי, גורמת לי לרצות לשעוט יחפה אליכן, שתראו צללית חולפת

ובקרן האור שתפול לרגע , תגלו את חיוכה אלכן.

אין בי יוהרה או טיפשות לחשוב שאוכל להיות נחמה לאחת מכן. ובכל זאת , אני יודעת שברגעים

שבהם נשימתי שלי נעתקת מרוב כאב, צללית כזאת , נעלמת במשעולי לילה , היתה מהווה סוג

של תזכורת לזה שצריך ואפשר לשאוף אוויר עוד פעם.


***************************************************************************************************\

וידוי 3
_____

אתמול, כשאחד גרם לי לצחוק צחוק חי ופרוע, עברתן במחשבתי. ידעתי שגם אתן הייתם

מתרוננות למראהו ותנועתו.



הוא היה חופשי. חופשי מכבלים , חופשי מגינונים מכל סוג. לא הייתם מוצאים בו גם את

גינוני ה"אדון" שרבים פה נוטים לנקוט בהם.

הוא היה כולו חוצפן בהוויתו , שלא יכולתי שלא לחייך כל הזמן.

הוא נגע בי בצורה שבה נוגעים ילדים שנוגעים בלי פחד, אלו המכוסים תמיד חבורות על גופם,

וחיוך זדוני על פניהם.


אל תתפתו להתמכר לאלו המראים לכן את מיחושיכם, את המאווים הלא ממומשים שבכן.

כשמישהו פורט בך , ואת מרגישה את כל העצבות שבך מתנגנת, זה הוא לא האחד בשבילך.

אז מה אם הוא גורם להרגיש משהו בבהירות ? נכון, זה הרבה כשלעצמו, אבל זה גם גורם להרגיש

טעם חלול.

זה שמרטיט את נימי יצר החיים שבך, מעיר את הפראות והחיה שבך , הוא זה שתיתני לו

לעגון אצלך, ועליך ובתוכך.

אולי לא תרגישי את ההקלה, את השחרור מעצמך, אבל את תרצי להיות את כולך, על כל המשתמע.


מה אני מנסה לומר?

אני מאמינה שרוב רובם של הדומים, אלא השועטים , לא נמצאים כאן.

הם לא מתעסקים בהגדרות וכינויים .

וגם סביר להניח שהן לא יכרכו אותן בחבלים , לאחר שתמחו ולמדו אומנות קשירה,

הם גם לא יתלו אותכן הפוך. כשימאס להם הם לא ישלחו אותכן לפינה, כנראה שהם סתם יגידו

לכן ללכת לעזאזל.

אבל הם מפחידים , מציעים חוויה גדולה מכל חווית סשן שיציעו לכן.

הם מציעים את עצמם בר, והם מציעים לך- לקפוץ איתם לתוך פשטות קיום בסיסית-

סוערים ונלחמים לחיות, עד סוף הרגע, מיצוי הזמן.

nerissa​(אחרת) • 7 ביוני 2005

אני אהבתי את הוידויים האלה. תודה.
ו..את צודקת

galia​(לא בעסק) • 7 ביוני 2005

דפנה את גדולה.

en1 • 7 ביוני 2005

אהבתי את כל מה שכתבת.
ואני אפילו קצת מקנאה בבנות האלה שכל כך הרשימו אותך...

ו"אני מאמינה שרוב רובם של הדומים, אלא השועטים, לא נמצאים כאן.

הם לא מתעסקים בהגדרות וכינויים."

כל כך מסכימה.