כלא הנשים- אתגר לאור

כלא הנשים- אתגר לאור

אניגמטית​(שולטת) • 8 ביוני 2005

(מי שלא מבין את האתגר מוזמן לשרשור ביטול הקומזיץ)

הקדמה:

חצות בכלא הנשים. רק אור בודד מאיר את קצה המסדרון - חדר הסוהרות. בחדרים נמות זו לצד זו פושעות. נשים שלתשוקתן אין מקום ואין זמן. נשים בודדות שמשהו בחייהן גרם להן למעוד ואת התשוקה הזאת, המבוזבזת, העצומה, ניתן להריח באוויר, בין המדים הכתומים הדהויים, בין מיטות הקומותיים לסורגים.

שתי סוהרות נותרו ערות במשמרת הלילה. דבי, בוטצ'ית כריזמתית, יצירתית וקשוחה ונילי, סוהרת פאמית עם מוח קרימינלי. כל כך הרבה נשים נתונות לפיקוחן ולהשגחתן הישירה ותסמכו עליהן שהן מתכוונות לנצל את זה.

לאחר שגמרו לענג אחת את השנייה, לדבי צץ רעיון זדוני : "תגידי נילי, לא הגיע הזמן שנאמץ לנו איזה שפחה שתשרת אותנו כאן?"

נילי לא היתה זקוקה להרבה כדי להתעורר מהצעתה של דבי "ממממ... רעיון נהדר. יש מישהי מסויימת שנראה לך שתמלא את התפקיד כמו שאנחנו אוהבות?"

"לא אהובתי, אבל למה שלא נעשה מבחנים ושהכי טובה תזכה?", השיבה דבי

"בואי נבחן אחת אחת, יקירתי ונבדוק מי הזנזונת הכי מעולה בכלא הזה, מישהי שבאמת שווה לחנך אותה ולהשקיע בה. אחת כזאת שתהיה הכלבה האישית שלנו וממי, נדמה לי שיש לי את המועמדת המושלמת. זוכרת את ענת? אסירה מספר 65437? שמואשמת בגניבה שלכולם ברור שהיא לא יכולה לגנוב אפילו מוחק מעיפרון? יש משהו בה שמדליק אותי. אני רוצה שנתחיל בה".

"מתאים לי יקירתי.", ענתה דבי, " יש לה משהו בעיניים שנראה לי שבשנייה היא הופכת מהילדה הטובה שהיא מציגה את עצמה לשרמוטה אמיתית. בואי נמציא סיבה טובה ונעמיד אותה למשפט ונשאיר לה ברירה אחת - להתמסר או שהדיון שלה יבוטל. מה את אומרת?"

"אני אומרת שאני חרמנית ואני רוצה שפחה עכשיו!", ענתה נילי בחיוך ענק.

ענת שכבה בחדרה, מתהפכת במיטה ומנסה לחשוב בפעם המיליון איך תוכיח את חפותה, איך תסביר לשופטים בדיון שיתקיים עוד שלושה חודשים, שהיא באמת לא גנבה את היהלום מחנות התכשיטים. המחשבות לא נתנו לה מנוח. לפתע אור פנס שהגיע מחוץ לסורגים האיר את פניה....


המשך יבוא.
(אור? מממ... איך את ממשיכה מכאן? )

התחלתי ולכן אמשיך

אניגמטית​(שולטת) • 8 ביוני 2005

(ובמילים אחרות- אור עסוקה עד מחר ואני לא יודעת לדחות סיפוקים)

ענת כיסתה את עינייה. האור היה מסנוור וצורב. מה קרה שמעירים אותה באמצע הלילה? אולי קרה משהו לאחד מבני משפחתה?

צליל מתכתי נשמע ודלת התא נפתחה. דבי ניגשה לענת ולחשה "אסירה, את באה איתנו".
נילי ודבי אחזו כל אחת ביד אחרת של ענת והוליכו אותה לחדרן. שתיהן התישבו על כורסאות מאחורי השולחן והותירו את ענת לעמוד בצידו השני של השולחן.

דבי ציקצקה בלשונה : "חבל ענת, בחיי שחבל מה שאת עושה לעצמך. שמעתי שלפני שנכנסת לכאן היית אשת עסקים מצליחה ותראי לאן הדרדרת. לא מספיק שגנבת, עכשיו את גם עושה צרות בכלא".

"אני???", נדהמה ענת, "אני האסירה הכי טובה בכל הכלא הזה".

"תעמדי דום, ידיים מאחורי הגב", ציוותה דבי, " את לא בלונה פארק, את בשימוע"

ענת נמתחה לדום כפי שצוותה.

"כן, כן, שמענו עלייך", אמרה נילי, "אנחנו מקבלות עלייך תלונות כל יום. אומרים לנו שאת סוחרת בסמים בכלא, שאת מרביצה לאסירות אחרות, שיש לך סכין מוחבא בתא. החלטנו להעמיד אותך למשפט ואני יכולה כבר לרמוז לך שאת נכנסת לצינוק, מה שאומר שהדיון שלך לא יתקייים ואת יכולה לשכוח משחרור מוקדם בשלוש השנים הקרובות".

"אבל לא עשיתי כלום, בחיי!", צעקה ענת, נדהמת.

"תשמעי מותק", אמרה דבי, "יש לך מזל שנפלת עלינו. שתי סוהרות עם לב רך ורחום, אולי נשקול לוותר לך על המשפט הפנימי, אם את תשקלי לשפר את התנהגותך ולהפוך לאסירה צייתנית".

"בב...בבב..בסדר", גימגמה ענת, "אני אעשה הכל, רק תנו לי את הדיון הזה. החיים שלי נהרסים כאן".

"הכל?", חייכה נילי בשביעות רצון, "את בטוחה שתעשי ה-כ-ל?"

"אני מבטיחה לעשות הכל רק תתנו לי להשתחרר מכאן לעזעזל"

"לעזעזל? כך מדברת מי שרוצ להיות צייתנית?" שאלה דבי בקשיחות

"סליחה..לא התכוונתי"

"תגידי סליחה המפקדת מעכשיו", אמרה נילי "ואת באמת תעשי הכל. למעשה, יש לך שתי ברירות מעכשיו או לציית לשתינו בכל מה שנגיד וזה אומר בהכל. זה אומר להיות המשרתת האישית שלנו, השפחה הפרטית שלנו, הכלבה שלנו אם נרצה, הזונה הקטנה הפרטית שלנו, או להכנס לצינוק עם תלונה חמורה שנכתוב שתינו ולהפסיד את הדיון החוזר שלך".

ענת שנאה אותן, אבל ידעה שאין לה ברירה. היא תצטרך לציית לשתי הסוהרות הנוראיות האלה
"בסדר, אני מוכנה", השיבה בלחש.

"מצויין", חייכה דבי, "אז תזכירי לנו - מה את מעכשיו?"

"אני המשרתת האישית של שתיכן, המפקדות", השיבה ענת בקושי רב

"רק משרתת?", שאלה נילי בכעס

"לא", השיבה ענת, "גם השפחה שלכן, הזונה שלכן, הכלבה שלכן, כל מה שתרצו".

"נכון מותק ואת תלמדי לאהוב את זה, אנחנו נלמד אותך להיות הכלבה הכי מאולפת בעולם", השיבה דבי.

ענת נשבעה לעצמה שהיא תשנא כל רגע, שהיא תקלל כל שנייה עם שתי הפסיכיות האלה, שהיא תסבול מכל מגע של שתי הלסביות האלה, שהיא לעולם לא תכנע באמת. היא לא ידעה שהעתיד צופן לה חוויות שונות לחלוטין.

"תתפשטי אסירה, בואי נראה מה את שווה", ציוותה נילי וענת קפאה לרגע.

(ועכשיו יקירתי, הכדור בידיים שלך או התפוז או מה שתבחרי )

השולט אור​(שולט) • 8 ביוני 2005

"למה את מחכה, לא הבנת את הפקודה שפחה?" שאלה נילי בחיוך קפוא, והניחה את רגליה על השולחן נשענת לאחר בכסאה.

ידיה של ענת נשלחו אל כפתורי חולצתה מגששות לפתוח את הראשון בהם.

"לא ככה" עצרה דבי את תנועת אצבעותיה, "תתחילי לזוז כלבה קטנה, את מתפשטת לכבוד הגברות שלך, וכדאי שתעשי את זה בצורה סקסית. אחרת..."

דבי ונילי פרצו יחד בצחוק מרושע.
"נחכה שהיא תטעה או שנעניש מראש ונמנע טעויות?" שאלה נילי מתפקעת מצחוק.
"הלילה עוד צעיר" ענתה דבי צוחקת, "היא תענש, אני בוטחת בכישורים שלה".

ענת עמדה קפואה מביטה בשתי הסוהרות צוחקות על חשבונה בעונג כזה. השנאה חנקה את גרונה.

"אנחנו נחכה עוד הרבה זמן?" שאלה נילי בקול חד לאחר שהפסיקה לצחוק בפתאומיות.
"ל... לא, סליחה" ענתה ענת.
"סליחה מה? לא שמעתי" חזרה אחריה נילי.
"סליחה המפקדת" אמרה ענת והשפילה את מבטה.
"זה יותר טוב" אמרה דבי, "ועכשיו תתחילי להתנועע".

נילי קמה והפעילה את המערכת שעמדה בקצה השולחן. מוזיקת טראנס נשפכה אל תוך החדר.
"שלא תגידי שלא סיפקנו לך אווירה" אמרה דבי בלעג.

ענת החלה להניע את אגנה מצד לצד, קדימה ולאחור. גופה הקפוא מפחד סירב לנוע בחינניות בה כבשה בעבר את רחבות הריקודים.
"לזה את קוראת ריקוד?" שאלה נילי בכעס, "אחותי בת השש מזיזה את התחת יותר טוב ממך. תתחילי להשקיע כי אני ממש מאבדת את הסבלנות"

ענת עצמה את עיניה. דמיינה שהיא בווקס רוקדת עם החבר האחרון שהיה לה. אטמה את עצמה לחדר, ולסוהרות המביטות בה, והחלה לנוע בחושניות לכבודו.

ידיה ליטפו את שערה ואת פניה, יורדות לאיטן אל הפטמות שהזדקרו כשנזכרה בלילם האחרון. מתעלמת מנוכחות דבי ונילי החלה ללטף באצבעותיה את השדיים הכבדים, מחדירה אותן אל בין הכפתורים, מניחה להן ללטף את הפטמות מבעד לבד החזייה הדק.

בתנועה חדה קרעה את חולצתה, אגנה נע לכל הכיוונים, ואנחה של געגוע וחרמנות פרצה ממנה כשהרגישה את אוויר החדר הקריר על שדיה.

בעיניים עצומות וכשהיא מחוברת למוזיקה, לא שמעה ענת את נילי קמה ממקומה וניגשת אליה. גופה קפא לרגע כשיד נשית אחזה במותניה והצמידה אותה לאגן שהחל לנוע מול אגנה בתיאום מוחלט.

"ככה אני רוצה אותך זנזונת" לחשה נילי לאזנה כשאגנה הנע מאצץ את אגנה של ענת לנוע כנגדו, "בדיוק ככה, מתמסרת למוזיקה ולכל מה שנעשה בך"

דבי התקרבה ונעמדה מולה, מניעה את אגנה כנגד שתיהן. ידה הושטה אל פניה אל ענת שמיהרה להסיט את ראשה.

היד אחזה בשערה בעוצמה, מאלצת אותה להיישיר את מבטה אל הסוהרת השנואה, בשעה שנילי החלה ללטף את שדיה מבעד לבד החזייה.

מלטפת, צובטת את הפטמות, ממוללת אותן, מסובבת, עדינה וקשוחה במגעה, גרמה נילי לענת לגנוח כנגד רצונה.

"הזונה שלנו מתחילה להיכנס לאווירה" אמרה דבי לנילי, ושלפה סכין חד מחגור הסוהרת שלה.

ענת קפאה כשהסכין החלה לנוע על עורה. ידיה של לנילי שהמשיכו לטפל בשדיה גרמו לה בעל כורחה לסחרחורת של תשוקה, והסכין לקפאון של פחד.

הסכין הגיע אל שדיה, עובר עליהם ברכות. ענת לא העיזה לנשום, מרגישה את הלהב מלטף ומאיים כל כך.

בתנועה חדה תחבה דבי את הסכין אל בין שדיה של ענת וחתכה את החזייה. אנקת הפחד של ענת לא נשמעה כמעט מבעד למצהלותיה של נילי שמיהרה לאחוז בשדיים שהשתחררו במפתיע מכלאם...

(וזה יקירתי היה הפרק השלישי בסאגה שלנו. את מוזמנת להמשיך... )

טוב די אנ'לא יכולה לא להמשיך כרגע... מדליק לי :)

השולט אור​(שולט) • 8 ביוני 2005

ענת קפאה על מקומה בעוד נילי מתענגת על פטמותיה הזקורות.

"בחרנו זנזונת מיוחמת להלילה" אמרה דבי לנילי והנמיכה את ראשה לכיוון שדה הימני. שפתיה החלו ללטף את הפטמה הזקורה, לשונה מלקקת. גניחתה של ענת התחלפה במפתיע בזעקת כאב כששינייה של דבי סגרו על הפטמה בחזקה. היא ניסתה להירתע לאחור ולהימלט מהכאב, אבל השתיים אחזו בה לא מניחות לה לנוע.

"את מנסה להגיד לנו משהו?" שאלה נילי בעודה מותחת את פטמתה השמאלית בין שתי אצבעות.

ענת לא יכלה לענות. היא חשבה שבעוד רגע הפטמות יתתלשו ממקומן. פיה נפתח לזעקת כאב נוספת כשבתיאום מושלם הרפו השתיים את הכאב. אצבעותיה של נילי החלו ללטף שוב בחושניות, ולשונה של דבי עברה על הפטמה הדואבת, מרגיעה בלשון חמימה את השרפה.

"תמשיכי לרקוד" הורתה לה נילי בקול צרוד, "את עוד לבושה מדי, אני לא מכירה הרבה זונות שנשארות לבושות בכל כך הרבה"
"ואת בטח מכירה הרבה זונות" העיזה ענת לענות.

סטירה עזה הסיטה את פניה לימין, ומיד הגיעה סטירה נוספת, ועוד אחת.
"רצית לומר משהו זונה?" שאלה דבי בקול אדיש, "נדמה לי ששמעתי טון מחוצף במילים שלך, את לא חושבת כך יקירתי?" שאלה פונה אל נילי.
"בהחלט טון חצוף, ושוב היא שכחה להוסיף את התואר "המפקדת" למשפט" ענתה נילי, "נדמה לי שהגיע הזמן לאלף קצת את הכלבה שלנו."

היא הרפתה מגופה של ענת שכשלה לרגע לאחור. סטירה כבדה נוספת מידה של דבי העיפה אותה אל הרצפה.

"יש לך חמש עשרה שניות לעמוד מולנו ערומה" אמרה דבי, "על כל שניית איחור, תשלמי".


(מממממ אהובתי, אני מתחילה להתחמם פה. אבל נדמה לי שאשמח להפקיד אותך על התחלת אילופה של הכלבונת שלנו... מה דעתך?)

אילי​(מתחלפת) • 8 ביוני 2005

נו בנות תמשיכו
אהבתי את הכיוון שלכן

אניגמטית​(שולטת) • 9 ביוני 2005

ענת החלה להתפשט במהירות, מבינה שאם לא תעמוד בלוח הזמנים שהוקצב לה, תענש קשות.
ידייה הסתבכו בגומי המכנסיים, רעדו בהורדת התחתונים ולבסוף, באיחור של שלושים שניות, עמדה ערומה ומבויישת מול שתי הסוהרות.

"איחור של שלושים שניות, כלבה", פסקה דבי בקול קר, "את תענשי".

"תראי מה זה, הזונה שלנו לא מגולחת", אמרה נילי בתדהמה, "ממתי זונות הולכות עם כוס לא מגולח? לפני שנתחיל בכלל לאלף אותך, צריך לגלח אותך. קדימה, תשכבי על השולחן, פנים למעלה ותפתחי רגליים, כלבה".

דבי ונילי חייכו אחת לשנייה. הלילה הזה עומד להיות משעשע וכמה טוב שחדר הסוהרות מצוייד
לשהות ארוכה. הן ניגשו לחדר הצדדי, אירגנו קצף גילוח, סכין ומגבת וגם כמה חבלים שהיו שם תמיד, לשעת הצורך.

דבי כפתה את ידייה של ענת לרגלי השולחן, נילי כפתה את רגליה. ענת רעדה. היא הרגישה כמו חפץ ששתי הנשים הסדיסטיות האלה משתמשות בו לעינוגן, אבל לא העזה לומר מילה.

"קודם נכין את הכוס שלך לשרת אותנו ואחר כך נשתמש בו", הבהירה לה דבי, כשנילי החלה למרוח קצף על שערות ערוותה. נילי מרחה את הקצף על השערות, מחדירה מדי פעם אצבע לדגדגן, כמו מבלי משים.

ענת הרגישה את האצבעות וניסתה להתנתק מהסיטואציה, לומר לעצמה שזה רק חלום רע ושעוד מעט הן ישחררו אותה והיא רק צריכה להיות אמיצה, לתת להן לשחק בה קצת והיא תוכל לחזור לתא שלה. אבל בכל פעם שנילי נגעה בדגדגן הרעב שלה, היא לא יכלה שלא להתרגש, גופה קפץ לרגע ונעצר. היא הרגישה את הרטיבות שמתחילה לזרום בה וקיללה את גופה הבוגדני.

הסכין עבר על שערות הערווה, מתיר קבוצת שערות נוספת על הריצפה. לבסוף משולש השיער היה חלק וכעת נותר רק לגלח את שפתי הכוס. ענת רעדה מפחד.

"יקירתי, בואי אעזור לך", אמרה דבי וניגשה לרגלייה של ענת. היא פתחה את שפתי הכוס בחוזקה, כך שנילי יכלה לגלח ללא הפרעה. שתיהן הביטו בריכוז בכוס של ענת, לבסוף העבודה הושלמה.

"הדגדגן שלה נפוח והיא רטובה לחלוטין", אמרה דבי, "תראי מה זה, הכלבה שלנו כבר מתרטבת"

"מחרמן אותך שהגבירות שלך מגלחות אותך, זונה?", שאלה נילי בקול משועשע.

"לאאא המפקדת", אמרה ענת, מסרבת להודות במה שהשתיים עושות לגופה שלא זכר כבר מגע אדם זר.

"שקרנית קטנה", צחקה דבי, "הגוף שלך מספר לנו דברים אחרים לחלוטין".

"למה להתווכח, אפשר לבדוק", אמרה נילי בחיוך סדיסטי ודחפה בבת אחת אצבע עמוק לתוך ענת.
ענת צרחה מתדהמה, אבל רק התרטבה עוד יותר.

דבי נצמדה לנילי והחדירה אצבע משלה לתוך הכוס של ענת. כעת שתיהן היו בתוכה והחלו להניע את אצבעותיהן ביחד, בקצב אחיד, קבוע, דופקני.

ענת החלה לגנוח, להתפתל. הגניחות שלה הפכו לגניחות של עונג. דבי ונילי הביטו וחייכו "אמרתי לך, זונה בנשמה", אמרה נילי לדבי. "תראי כמה הזונה שלנו מרטיבה בשבילנו", אמרה דבי, "צדקת יקירתי, היא תהיה כלבה טובה".

ענת כבר לא שמעה את המילים. גופה החל לנוע באקסטזה משתי האצבעות שחפרו בה. היא נזכרה בחבר שלה וכמה אהבה לשכב איתו, היא נזכרה כמה הגוף שלה התענג פעם על חדירות וכמה זמן לא גמרה אלא מאצבעותיה שלה. היא לא יכלה יותר, היא רצתה להתפוצץ להן בידיים.

"לא כל כך מהר, כלבה", אמרה נילי בחיוך מרושע, "אנחנו אוהבות את הכלבות שלנו רעבות"

"ומעכשיו, זונה, אם את בכלל גומרת, את גומרת רק אחרי שאת מבקשת רשות ומקבלת אותה", אמרה דבי והוציאה את אצבעה מענת. נילי הצטרפה אליה וענת הרגישה פתאם כל כך ריקה.

"אנחנו נאלף אותך מותק ואת תהיי כלבה צייתנית ואת תגמרי שנגיד לך ואת לא תמיד תגמרי", אמרה דבי והחלה להתיר את החבלים.

"אבל תמיד, לפני העונג, יבוא העונש", הסבירה נילי, כשהיא מתירה את החבלים בצד השני.

"קדימה זונה, קומי מהשולחן ורדי לריצפה, תעמדי על 4. מעכשיו זאת התנוחה שבה את עומדת מולנו", ציוותה דבי וקרצה לנילי.

ענת הרגישה את רגליה כושלות, את הכוס שלה רטוב ורעב. היא כל כך רצתה לגמור. היא כל כך לא רצתה לתת להן את זה. מה לעזעזל הן הולכות לעשות לה עכשיו?

לאט נעמדה על 4, ראשה מושפל, שדיה סמוקים, עיניה דומעות.

(אהובה, היא כבר מגולחת ועל 4, עשי בה כרצונך )

יקירתי, מסוכן לתת לי שפחה מורעבת במצב כזה :)

השולט אור​(שולט) • 9 ביוני 2005

מביטה באסירה הכורעת לפניה, חסרת אונים ומגורה, הרגישה דבי מוכרעת כמעט על ידי תשוקתה. מבטה הרעב נאחז בזה של נילי, הרעב לא פחות, והשתיים החלו להתנשק בנשיקות סוחפות, עמוקות, מוטרפות, כשלרגליהן שפחתן החדשה.

ענת הביטה במתרחש בעודה כורעת. מרגישה את הבערה בגופה ומהצד השני את ההשפלה העמוקה. מייחלת לכך שהשתיים יניחו לה ויתפנו האחת אל השניה, או אולי לא?...

נילי ניתקה מדבי ושלחה את ידה אל שערותיה של ענת.
"קיבלת רשות להסתכל כלבה?" שאלה בקול חד, "המבט שלך מושפל מעכשיו, ואת לא מעיזה להרים אותו אלינו. את לא ראויה להביט בנו. ברור כלבה?"
"ברור המפקדת" אמרה ענת, ומיהרה להשפיל את מבטה אל הרצפה.

"היינו בעניין העונש" אמרה דבי.
"העונש... מממ..." המהמה נילי, "איזה עונש יתאים לאילופה של הכלבה החדשה שלנו?"
"נדמה לי שלפני הכל כדאי להטעים אותה קצת בטעם השוט" השיבה דבי, "ומשם נתקדם".
"תתחילי עם השוט" צחקה נילי, "אני אעבד בינתיים את המשך העונש".

דבי פתחה את מגירת השולחן, והוציאה מתוכה שוט רכיבה שחור. היא הניפה אותו מספר פעמים, מתענגת על תנועת פרק היד שלה. ענת הצטמררה כששמעה את השוט חותך את האוויר באיוושה מאיימת.

"הראש לרצפה, הישבן מורם" פקדה דבי.
"בבקשה המפקדת, אני אספיק בזמן בפעם הבאה, בבקשה, אני מבקשת סליחה" יבבה ענת.
"מתוקה שלי, בסליחה תזכי לאחר שתענשי. את הרי באמת רוצה שנסלח נכון?" ענתה לה נילי.

דבי הניחה את קצה השוט על ישבנה של ענת והחלה לחמם את המקום בהצלפות קלות וקצובות.
"איזה ישבן יפה יהיה לך עוד מעט" אמרה דבי "אדום, בדיוק כמו שאני אוהבת".
ענת רעדה מפחד. כורעת בין שתי הסוהרות הבינה עד כמה היא נתונה לחסדיהן.
"בבקשה המפקדת, בבקשה... בבקשה גברתי" היאוש והפחד גרמו לדמעות לשטוף את פניה.

דבי לא ענתה. היא המשיכה להכין את ישבנה של ענת בתנועות קצובות ומהירות, ואז החלה להצליף.
"אהההה" צרחה ענת כשנחת השוט על ישבנה.
"יש לנו שפחה עדינה" צחקה נילי, "תרגעי כלבה, זה רק החימום. תתחילי להתרגל אליו, ותתחילי לספור את ההצלפות שאת מקבלת. אחרי כל הצלפה את אומרת את מספרה ומודה למפקדת. ברור?".

ענת הבוכה לא יכלה לענות. נילי כרעה לידה, הניחה את ידה מתחת לסנטרה, והרימה את ראשה אליה.
"שאלתי אם ברור כלבה?" חזרה.
מבטה היה משועשע ומאיים.
"ברור המפקדת" אמרה ענת.
"זונה טובה" אמרה נילי. אצבעותיה ליטפו את שפתיה של ענת, "תמצצי" פקדה והחדירה אותן לפיה.

החדירה הפולשת הזו לפיה גרמה לענת לגירוי ולהשפלה. היא החלה למצוץ את האצבעות.
"כן זונה שלי, תראי לי כמה את נלהבת" גנחה נילי.
לשונה של ענת עברה על האצבעות וביניהן, שפתיה מוצצות, רעבות למגע. ואז ברגע נשלפו מפיה האצבעות, והיא נותרה שוב מרוקנת ומושפלת, לא מבינה מה קרה לה לפני רגע.

ומיד הצלפה.
האש פשטה בישבנה. היא ייבבה, ומיד נזכרה "אחת, תודה המפקדת" יבבה.
הצלפה, "שתיים תודה המפקדת".
הצפלה, "שלוש, תודה המפקדת"
הצלפה, גופה של ענת רעד מעוצמת הכאב, היא קרסה על הרצפה בוכה "ארבע, תודה המ..מפקדת"

דבי כרעה לצדה, מלטפת את ישבנה האדום והכואב, והחלה למרוח עליו קרם.
"זה בסדר כלבונת שלנו, עמדת יפה בחלקו הראשון של העונש שלך" אמרה לה, ופנתה אל נילי, "אז מה אהובתי, עיבדת עונש המשך?"

נילי עמדה שעונה על השולחן, מקפיצה בידה תפוז.
"כן יקירתי, נדמה לי שמצאתי בדיוק את העונש שיתאים לאילופה של כלבתנו החדשה" ענתה.

(הפרק הבא עומד כולו לרשותך אהובתי הסוהרת הנחשקת )

אילנה 78​(מתחלפת) • 9 ביוני 2005

אני אוהבת את הסיפור
תמשיכוווווווווווווווווווו

(הסוהרת בקריזה - נראה מה יצא מזה)

אניגמטית​(שולטת) • 9 ביוני 2005

"למעשה, זה לא סתם עונש", אמרה נילי במבט מרוכז, "זה יותר אימון כושר. העונש יגיע אחר כך, אם הכלבה תכשל באימון".

"מה זממת כבר אהובתי?", שאלה דבי במבט ממזרי

"זה הולך כך. את ואני זקוקות להתעמלות הערב שלנו וגם הכלבה, אז נשחק לנו במסירות עם התפוז ואם הוא יפול לכיוון הריצפה, הכלבה תצטרך לתפוס אותו. אם היא תצליח, נוותר לה על עונש, אבל אם היא תכשל, יתווסף לה עונש. את במצב רוח לשעת כושר, יקירתי?"

"לכזה כושר? תמיד!" צחקה דבי.

הן התייצבו בשני קצות החדר והחלו לזרוק את התפוז. בתחילה עוד השתדלו לתפוס אותו, לאחר דקות ספורות החליטו בעיניהן בלבד להפוך את המשחק למעניין באמת. כאילו היו שתי פוזלות ביום רע, התפוז החל לעוף לכל כיוון אפשרי פרט לידיים של בת זוגן. ענת החלה לרוץ על 4 מצד לצד, מנסה לתפוס את התפוז, אך לשווא. שוב ושוב הוא נפל לריצפה ומספר העונשים שלה עלה והתעצם, דבי ונילי התפקעו מצחוק.

"הכלבה שלנו לא בכושר", אמרה דבי. "צברת חמישה עשר עונשים, כלבה, את ממש בקטע של להרגיז אותנו? את יודעת כמה זמן ייקח לך לשלם את החוב הזה?"

ענת הבינה שהסתבכה בצרות. "לא גבירותיי, סליחה גבירותיי", השיבה, מנסה לומר את המילים בכוונה מלאה שאולי תשכנע אותן לסלוח לה.

"התעייפתי", אמרה דבי, "בואי ננוח קצת"

נילי ודבי התישבו חזרה בכורסאות הצמודות שלהן מאחורי השולחן. ענת ידעה שאין סיכוי שגם היא תנוח.

"בואי הנה כלבונת, הרגליים שלנו עייפות, טפלי בהן", אמרה נילי וחלצה נעליים. דבי חלצה גם היא את נעליה וארבעה כפות רגליים הונחו זו לצד זו. זוג אחד עם אצבעות מרוחות בלק בורדו כהה, זוג אחד מטופח וחזק. ענת החלה לזחול אליהן על 4.

"ליקקת פעם רגליים?", שאלה נילי, "או שצריך ללמד אותך הכל מאפס?"

"ל..לל..א ליקקתי אף פעם", ענתה ענת, מנסה להתגבר על ההשפלה.

"אל תדאגי, כלבה, את תלמדי ללקק הכי טוב שאפשר. ועכשיו, קדימה, תוציאי לשון ארוכה החוצה ותתחילי לשרת את גבירותייך"

ענת שלפה את לשונה, מנסה להתגבר על הבחילה שחשה והחלה ללקק פעם את רגליה של דבי ופעם את רגליה של נילי. לשונה פעלה בהתאם להוראות שנזרקו לה מלמעלה "יותר לשון, כלבה", "תמצצי אצבע אצבע, כלבה, תכניסי את כל האצבעות לפה שלך זנזונת.."

"הרגליים שלי נרגעו יקירתי, אז אני מציעה שהכלבה תשאר לטפל לך ברגליים, בזמן שאני אבדוק את החור שלנו", אמרה נילי, מלאה בתשוקה לאחר שלשונה של השפחה החדשה שלהן עוררה בה גלי חרמנות. "תמשיכי, כלבה ושלא תעזי להפסיק עד שתקבלי פקודה חדשה", ציוותה.

היא ניגשה לאחוריה של ענת פיסקה את שפתי הכוס שלה מאחור וצחקה. "את לא מאמינה, יקירתי, הכלבה מרטיבה מללקק לך את הרגליים. היא פשוט כשרון מולד".

אצבעה חדרה אל בין רגליה של ענת והחלה לדפוק אותה. לאחר שחשה את אצבעה מוצפת ממיציה של ענת, הוסיפה עוד אצבע והחלה לדפוק אותה בחוזקה. ענת ליקקה את רגלה של דבי בעוצמה גוברת, בקצב בו נילי דפקה אותה. נילי עסקה במחקר מעמיק, אצבע נוספה לאצבע עד שכל אגרופה חדר לענת והיא החלה לדפוק אותה בעוצמה, מסובבת את האגרוף בתוך הכוס הרטוב של ענת.

ענת החלה צורחת וגונחת. היא הפסיקה ללקק את דבי ועסקה בצרחותיה בלבד. דבי התרגזה והחלה לסטור לה : "מישהו הרשה לך להפסיק ללקק זונה?"

ענת לא הצליחה לענות. היא היתה רק חור עכשיו. חור של שתי המפקדות שלה. לתדהמתה הסטירות רק חירמנו אותה יותר. "בבקשהההההה תרשו לי לגמוררררררר המפקדותתתתת", צרחה.

"יש לך מזל שאנחנו טובות לב", השיבה דבי, "את יכולה לגמור, אבל בתנאי שבגמירה תצרחי שאת הכלבה שלנו"

נילי המשיכה לדפוק את ענת בעוצמה. דבי המשיכה לסטור לה. ענת ניסתה להתאפק כדי שלא תצטרך לצרוח את המילה הנוראית ההיא. לבסוף לא יכלה יותר וכמו מהמקום הכי עמוק, הכי אמיתי,
הכי כבול והכי משוחרר שיש, צרחה "אני הכלבההההההההההההה שלכןןןןןןןן" ומיד אחר כך נשמעה צרחה נוראית של עונג וסבל, צרחה שהעירה את כל הפושעות בכלא. צריחת הגמירה הראשונה שלה עם גבירותיה החדשות.

"כמה רעש עושה הכלבה המיוחמת הזאת", צחקה נילי. "אם ככה היא צורחת מפיסטינג בכוס, מי יודע איך היא תצרח מדברים אחרים"

לדבי היה כבר רעיון לאיזה דברים אחרים הן עומדות לעולל לשפחה שלהן. אחרי הכל, הגיעו לה למעלה מחמישה עשר עונשים.

(זהו, כבר לא בקריזה. נרגעתי. אז מה הן עומדות לעולל לה יקירתי?)

הגרסה של ענת

קלייר​(נשלטת) • 9 ביוני 2005

אני שוכבת על הרצפה ולא קולטת שכרגע גמרתי מאגרוף בכוס. ועוד מהאגרוף של נילי?!

מהרגע שהגעתי לכלא רעדתי מדבי ונילי. הסיפורים שרצו עליהן, נשמעו לפעמים כמו פנטזיות מטורפות שלקוחות מספרות פורנוגרפית זולה. תיאורים של אורגיות עם סוהרות, ובעיקר תיאורי ההתעללויות שלהן באסירות. השמועות אמרו שבכל פעם הן בחרו באסירה אחרת, פעם במנהיגות במטרה לשבור את רוחנו, ופעם באסירה חדשה שרק הגיעה. בשר טרי.

פחדתי מהן, נשמרתי. אין לי חברות בין האסירות, אני שונה מהן. הן יודעות שלא גנבתי, שלא הייתה לי סיבה לגנוב עם משכורת של חמש ספרות. אין לי על מה לדבר איתן, ורוב הזמן אני עסוקה בהתכתבויות ובלימודים. מאז שהגעתי לכלא מצאתי זמן לכתוב את התזה שלי, והיא מעבירה לי את הזמן.

ועכשיו היה בתוכי האגרוף של נילי. וגמרתי.

הישבן שלי עוד לוהט מההצלפות של דבי. הכוס כואב לי מהחדירה הזו של חמש האצבעות של נילי, ואני מושפלת ואני שונאת אותן על איך שהן תיזזו אותי עם התפוז. אז למה לעזאזל אני רטובה כל כך?

אני זוכרת שאלכס החבר שלי קשר אותי פעם למיטה. שיחקנו בסוהר ואסירה, מי היה מאמין שאגיע פעם לסיטואציה האמיתית. ונרטבתי נורא, גמרתי כמו מטורפת, אבל זה קרה כי הייתי מטורפת עליו. ואותן אני שונאת.

דבי מדברת אליי, כדאי שאשים לב.

הרגליים שלה שיגעו אותי. האצבעות שלה בפה שלי... הרגשתי איך היא משתלטת לי על הנשמה עם האצבעות האלה. ושנאתי את זה, ורציתי. אני לא רוצה, על מה אני מדברת, הן רוצות שאהיה השפחה שלהן, אני חייבת להתנגד. זהו, מעכשיו אני מסרבת פקודה.

"בואי הנה שפחה" אני שומעת את דבי קוראת לי.
אני קמה לאט, הרגליים שלי עוד רועדות.
"בואי הנה כלבה קטנה" דבי מחייכת אליי. נדמה לי שיש רוך בחיוך שלה. מי היא שתקרא לי כלבה?
"אני לא הכלבה שלך" אני אומרת, "אני לא. קוראים לי ענת, ההשכלה שלי מכניסה את שתיכן לכיס הקטן. מי אתן שתתייחסו אליי ככה? מחר אני פונה למנהלת הכלא, אתן עוד תהיו אסירות כאן אחרי שאתן עדות."

הן פורצות בצחוק משועשע. הצחוק שלהן מפחיד לי. ומיד סטירה, ועוד אחת. האצבעות שהיו בתוכי כאגרוף, סוטרות לי עכשיו.
"לפני רגע ידעת לצעוק היטב את עובדת היותך הכלבה שלנו" אומרת לי נילי, וממשיכה לסטור, "כבר שכחת כלבה קטנה? אני מבינה שנצטרך להשקיע קצת יותר באילוף שלך".

שתפסיק לסטור לי, זה משפיל, זה כואב, זונה אחת, זה נעים לי. אני שונאת את עצמי עכשיו, אני רוצה שהיא תמשיך לסטור, ושתחדור אליי, שתזיין אותי חסרת ההשכלה הזו.

"ובקשר להשכלתנו שאני מבינה שהיא הכרחית כדי שתוכלי להתמסר" ממשיכה נילי לדבר ולסטור לי, "שתינו בעלות תואר שני, את מבינה, אנחנו כאן כחלק מההכשרה שאנחנו מקבלות בדרך לניהול הכלא הזה. אבל לדבי תואר שני בפדגוגיה, ולי יקירתי, תארים בקרימונולוגיה ובפסיכולוגיה. שתינו כאן כחלק מתהליך שנקבע מראש, בעוד שנה אני אנהל את הכלא הזה, ודבי תהיה הסגנית שלי".

הסטירה האחרונה של נילי מעיפה אותי לרצפה. המילים שלה עושות לי יאוש. אם הן מיועדות להנהלה, אין לי בפני מי להתלונן עליהן. אני אבודה.

"נדמה לי שהתמזמזנו מספיק" אומרת דבי, "הגיע הזמן להעניש את הכלבה הזו ברצינות"
במילה כלבה היא מתייחסת אליי.

"את תזחלי עכשיו על גחונך מול הגבירות שלך, אל השולחן." פוקדת נילי, "תפתחי את המגירה, תוציאי ממנה את הסטרפאון, תכניסי אותו לפה, ותזחלי בחזרה עד לדבי".

אני לא מסוגלת לזוז. בעיטה עזה בירכי גורמת לי להתכווץ ביבבה. "עכשיו כלבה" פוקדת נילי, "אל תגרמי לי לחזור על הפקודה שלי שוב".

השולחן מרוחק ממני רק שלושה מטרים, אבל הזחילה אליו נמשכת שעות. כך זה לפחות מרגיש. אני מרימה פעם אחת את ראשי, ורגלה היחפה של דבי דוחפת אותו בחזרה אל הרצפה. מגיעה אל השולחן, פותחת את המגירה. זין אימתני מציץ מתוכה.

מכניסה אותו בין שפתי, אוחזת היטב בשיניים שלא ייפול. הזין הזה עומד להיכנס לתוכי, אלוהים, הוא גדול מדי. זוחלת בחזרה עד לדבי. מרכינה את ראשי בפניה כשהזין בפי.

"תלבישי לי אותו" אומרת דבי בשקט מפחיד.
הידיים שלי רועדות, 20 ס"מ של גומי קשיח מטפסים לאט במעלה ירכיה.
"ועכשיו, את תקומי, תגשי לשולחן, תשעיני את מרפקייך עליו, רגליים פתוחות, וחכי לי" ממשיכה דבי בקול השקט והמפחיד שלה.

אני מציצה אל עיניה, אין שם את האמפתיה שהייתה קודם, רק קור פוקד. אני יודעת שאבוד לי. הן הולכות לאנוס אותי, אני השפחה שלהן, וכדי לצאת מהכלא הזה, אני מוכרחה לשתף פעולה.

אבל למה לעזאזל הגוף הזה היה חייב לגמור? ולמה אני רטובה?

(מקווה שאהבתן את ההמשך, מצפה בקוצר רוח ובעונג רב לשלכן. ותודה שהרשתן).