לא קורה שלא קורה משהו

לא קורה שלא קורה משהו

Dom_Quixote • 23 ביוני 2005

כשאני מנסה לעודד אנשים בדיכי, אני אומר להם "אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה יקרה מחר". והדברים תמיד כ"כ בלתי צפויים, כ"כ בלתי צפויים - שאי אפשר אפילו לנחש שהם לא עומדים לקרות, מרוב שהם בכלל לא עולים על דעתנו.

אבל כמה שהמחשבה הזו שמחר פתאום יקרה משהו נפלא יש מאין היא בלתי נתפסת, עוד יותר בלתי נתפסת, אם כי אולי יותר 'פופולרית' בקרב בני האדם - היא שיקרה משהו רע יש מאין. ואם הולכים לקנות משחה נגד שפשפת בסופר פארם ופוגשים את אהבת חיינו ליד מחלקת האיפור זה משהו שאנחנו מדברים עליו במובנים של כוח עליון, מה נגיד על מוות שנוחת ככה באמצע החיים, ובעצם אפילו לא באמצע על האדם הכי פחות, במקום הכי פחות צפוי.

לפני יומיים הודיעו בחדשות שתיירת ישראלית נהרגה בהודו, חושבים שנרצחה. אפילו כשהיה חבר שלי בתאילנד בזמן הצונאמי לא עלה בדעתי שמשהו קרה לו, אז בוודאי שמכיוון שאני לא מכיר אף תיירת ישראלית בהודו לא ממש עקבתי אחרי הסיפור. ולפני 10 דקות מצלצלת אלי, חברה ושואלת אותי, "שמעת על עדי?", ועדיין אני לא יודע מה היא רוצה ממני. ופתאום מתברר שבארץ שלנו, לא קורה יום שלא קורה בו כלום. וגם אם לא עלה בדעתי שאני מכיר מישהי שמסתובבת עכשיו בהודו, זה לא משהו שהגורל לא יכול לטפל בו.

היא היתה בחורה חמודה, שמחה, חייכנית כזו, יפה מאוד, עם הרבה קסם אישי ובעיקר הרבה חום אנושי. זה דברים שאומרים פחות או יותר על כל מי שמת, אבל מה לעשות שאצלה זה באמת היה ככה. קשה היה לא לחבב אותה.

הקשר איתה ניתק מאז שסיימה את הלימודים, אבל מדי פעם נפגשנו במקרה ברחוב והתעדכנו. עד לפני קצת פחות משנה היא הזמינה אותי להופעה בהשתתפותה. דיברנו אחרי המופע, שאלתי מה התוכניות שלה, והיא אמרה לי שממש עוד כמה ימים היא ממריאה לטיול במזרח. אמרתי לה שעוד שנה כשהיא תחזור ותתחיל להופיע ברצינות שלא תשכח לקרוא לי.

אין לי פואנטה בפוסט הזה. אני לא אוהב קלישאות נוסח "חיו את החיים" או "תפסו את הרגע" מצד אחד, וגם לא "החיים בזבל" מצד שני. סתם מספר, כי חשבתי שבטח תזדהו עם התחושה הזאת שמשהו נוחת עליך ככה פתאום, בלי שום אזהרה, בלי הכנה, שגם אם היו מבקשים ממני למנות את 1000 הדברים הכי פחות סבירים שיקרו עכשיו לא הייתי מגיע אליו.

ובעיקר אני כותב כי אני לא מכיר את המשפחה שלה, לא בקשר כבר שנים עם חברים שלה, ואני פשוט חייב להגיד למישהו שאני בשוק. שבפעם הראשונה מזה למעלה משנה וחצי שיש לי דמעות בעיניים. שהיא היתה כ"כ יפה, כ"כ מקסימה. ולמרות שלא היינו בקשר רציף, ולמרות שאפילו לא זכרתי שהיא בהודו, המחשבה שלעולם לא ניפגש יותר במקרה ברחוב או נמצא איזו סיבה מקרית להתקשר פעם בכמה זמן, היא משהו שקשה להשלים איתו, קשה לתפוס.

לזכר זה שגם אם נימנע מקלישאות שחוקות, עדיין רצוי שנרים את הראש ונתחיל ולעשות משהו.

ולזכר עדי שקד ז"ל, שעוברת בי צמרמורת שאני כותב את המילה הזו אחרי השם שלה. 1983-2005. תנצב"ה.

קיחוט

Lilu-FemdoM{Pon} • 23 ביוני 2005

משתתפת בצערך קיחוט יקר
וכאן אין מקום לקלישאות , זה הרגע הכי פחות מתאים.
התחושה הכי נוראה היא תחושת ההחמצה(באם והיא ישנה).

חיבוק

לילו.

scorpio king​(שולט) • 23 ביוני 2005

נדמה לי שקראתי משהו קצר בעיתון: "מטיילת נהרגה בהודו" או משהו כזה...... לא ברור אם תאונה לא ברור אם בכוונה תחילה...
מאוד רציתי לקרוא עוד קצת. משהו שיהיה קצת יותר מתיאור יבש ולקוני של מה שקרה שם. משהו שיתאר אותה קצת, יכניס קצת רגש, ועשית את זה כאן עם הרבה רגש.

משהו דומה קרה לי פעם בחיים. מישהו שהיכרתי עוד מהיסודי אפילו שזה היה רק מרחוק ויצא לי לראותו לא פעם בעיר שאני גר בה מת בפעולה צבאית. הנסיבות אומנם לא דומות אבל הזיכרון הזה של מישהו שהיכרת עוד בגיל כה צעיר מת בגיל שאנשים רק מתחילים בו לחיות, הוא פשוט מדכא עד בלי סוף.

קשה שלא להיתלות בקלישאות כמו: חיו את החיים" או תפסו את הרגע" במקרים שכאלו, גם אני לא ממש מחבב אותם, מצד שני יש בהם משהו כל זאת.

אני מאוד מקווה בכל זאת שעדי שקד ז"ל חיה את החיים ותפסה כל רגע למרות שזה לא שזה ישנה את גודל הטרגדיה. זה מה שקורה שהחיים מפגישים אותנו עם הבלתי נתפס.
לא מעט דמעות ושום דבר שיאסוף אותן מלבד קלישאות.

לך תתפוס את הבלתי נתפס......

lori{ע_מ} • 23 ביוני 2005

עצוב..
כל כך מצטערת לשמוע