סיפורים שלנו

inbar.oren

לפני 19 שנים • 28 ביוני 2005

סיפורים שלנו

לפני 19 שנים • 28 ביוני 2005

סיפורים שלנו

הייתי צריך שינוי בחיי. אחרי תקופת יציבות מסויימת נמכר הסטארט-אפ שניהלתי ואני מצאתי את עצמי עם כמות נכבדה של מזומנים, אך ללא תעסוקה. זאת שחלקה עימי את שעות הפיתוח הרבות מול המסך כמו גם את מיטתי החליטה לצאת למסע סביב העולם. אני החלטתי לחזור חזרה לעיר הולדתי, אל בית הורי. את הדיירים ששכרו את הבית פיציתי בסכום נכבד, והם הסכימו לפנות את הבית תוך שבוע. בטרם יבשה הדיו על הסכם מכירת החברה מצאתי את עצמי שוב באותו בית שעזבתי לפני 15 שנה כשנסעתי ללמוד באוניברסיטה.

הבית בן שתי הקומות ותשעת החדרים עמד עתה כולו לרשותי. הורי נפטרו לפני מספר שנים, ובהיותי בנם יחידם ירשתי לבדי את הבית והמגרש בן שלושת הדונם שסביבו. הקדשתי כחודש ימים לסיור בבית, בחצר, במחסנים הצמודים ובחלקת עצי הפרי שנטע אבי ואשר עמדו עתה גלמודים ומיותמים. הרגשתי חופשי, חופשי מכל עול, חופשי מכל אחריות, חופשי מדאגה. הרגשתי לבד. הייתי צריך שינוי בחיי.

ישבתי על כסא הנדנדה במרפסת, ולצידי כוס משקה צונן. מן הסלון בקעו צליליה של להקת ג'נסיס, והמלים הרכות של פיל קולינס:

[align=left]
I can't see you mama
but I can hardly wait
ooh to touch and to feel you mama
oh I just can't keep away
in the heat and the steam of the city
oh its got me running and I just can't brake
so say you'll help me mama
cos its getting so hard

הרוח דפדפה את דפי אחת החוברות של עיתון השבת ועצרה בדף המרכזי. מודעת פרסום מילאה את שני העמודים, והכריזה על פתיחתו של מועדון חדש. המלה BDSM היתה מרוחה באלכסון באותיות אדומות על רקע שחור. מעולם לא ביקרתי במועדון BDSM - כל מה שידעתי הוא שזה קשור למה שנקרא בדרך כלל 'סאדו', או 'סאדו-מאזו' - התשוקות האפלות ביותר. במוצאי השבת חל יום ההולדת ה-33 שלי. החלטתי ללכת לפתיחה. הייתי צריך שינוי בחיי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

זהו, המבחן האחרון עבר בהצלחה, השנה השנייה שלי באוניברסיטה הייתה סוף סוף מאחוריי, חופשת הקיץ החלה.

נכנסתי הביתה שמחה ומאושרת, הרגשתי שמצפה לי תקופה נהדרת. הדלקתי את המזגן בחדר ונכנסתי להתקלח. בדיוק כשעמדתי לסיים, צלצל הסלולרי שלי. סגרתי את המים, התעטפתי בזריזות במגבת ושלחתי יד אל המכשיר. היבטתי על הצג – מספר מחו"ל. עניתי במהירות, מקווה לשמוע את רוויתי מהצד השני של הקו. זו אכן הייתה היא.

– "בר-בר אני מגיעה מחר ארצה!!!" צעקה בהתרגשות.
– "מה?... למה?... איך?..." גמגמתי...
– "הפתעה מההורים שלי, אני באה רק ליומיים, לא יכולה ליותר. יהיה לך זמן בשבילי? את לא עסוקה?"
– "בטח שיהיה לי מותק. את יודעת, בדיוק תפסת אותי במקלחת, אני עירומה עכשיו, עדיין לחה..." התגריתי בה.
– "די, תפסיקי, את מחרמנת אותי יותר מדי, אני בעבודה עכשיו זה לא לעניין. מה שלום מיכל? היא בבית?"
– "לא, תחזור הביתה רק בעוד שלוש שעות."
– "תודיעי לה, כן?"
– "בטח. נבוא לאסוף אותך מחר, מתי את נוחתת?"
יצאתי אל החדר, לקחתי לי דף ורשמתי את הפרטים שנתנה לי רווית. סיימנו את השיחה וקבענו להיפגש למחרת בבוקר בנתב"ג.

הסרתי את המגבת שלא היה בה צורך יותר ונשכבתי בגבי על המיטה, מחויכת מאוזן לאוזן. החופש שלי לא יכול היה להתחיל טוב יותר. עיניי החלו נעצמות כשצפצף הסלולרי שלי, תזכורת: להתקשר לעבודה. התקשרתי, אחד ממנהלי המשמרת ענה לי, ביקשתי לא לקבל משמרות בשבוע הקרוב. אני צריכה קצת לנוח, הסברתי. הוא קיבל זאת בהבנה, הודיתי לו וחזרתי לנמנם.

התעוררתי כשמיכל עמדה ליד המיטה שלי וכיסתה אותי, בהתחלה רק חייכתי אליה ואז כשנזכרתי בחדשות הטובות קפצתי עליה, חיבקתי אותה וסיפרתי לה. גם היא כמובן הייתה מאושרת למשמע החדשות. מיכל, רווית ואני חברות הכי טובות, פחות או יותר מתקופת הגנון, ועד שרווית עברה לאיטליה, מעולם לא נפרדנו.

הלילה עבר עלי בשינה טרופה. התעוררתי כל שעתיים. רציתי שיבוא כבר הבוקר. בארבע כבר לא חזרתי לישון, והתהלכתי בדירה כמו לביאה בסוגר, מונה את הדקות עד הבוקר. בשש הערתי את מיכל, בשמונה יצאנו לכיוון שדה התעופה לקבל את פני רוויתי שלנו. הפגישה עם רווית הייתה מרגשת, מלאת חיבוקים ונשיקות. בדרך חזרה לדירה התחלנו לחשוב על תוכניות. החלטנו שנגיע לדירה, נחליף בגדים ונרד לים להשתזף. בלילה ניקח את רוויתי לפאב השכונתי שלנו, שתספוג קצת אווירה.

– "ומה עם מוצאי שבת?" שאלה מיכל.
– "בעיתון שקיבלנו במטוס ראיתי מודעה מעניינת", אמרה רווית, כשחיוך ממזרי על פניה. היא לא מיהרה לשום מקום, ובמשך כמה שניות נשמע רק גרגורו של מנוע המכונית. לבסוף, הוציאה את העיתון והעבירה אותו למיכל, "מה אתן אומרות? שנלך לשם?"

אני, שנהגתי, לא יכולתי לקרוא ושאלתי בהתלהבות "מה זה? מה כתוב שם?".

מיכל הקריאה את המודעה, היא הודיעה על פתיחה של מועדון בדס"ם חדש. הרעיון הדליק את כולנו, וסיכמנו שזה מה שנעשה.

הערב היה נפלא. השתכרנו, רקדנו על השולחנות בפאב, התנשקנו והתמזמזנו קצת כמו בימים הטובים. (מכיוון שהכרנו טוב כל כך וסמכנו זו על זו, כשהגענו לגיל בו מתחילים לחקור את המיניות, היה נראה לנו טבעי להיעזר זו בזו ובזו לצורך המחקר הזה...)

למחרת בשבת בבוקר התעוררנו מאוחר, יצאנו לארוחת צהריים בנמל והעברנו כמה שעות טובות במסעדה, בשיחת נפש עמוקה. כשחזרנו לדירה, נחנו קצת ואז התחלנו להתארגן לקראת אירוע הפתיחה הגדול. ככל שהזמן עבר, נהייתי יותר ויותר מרוגשת, הרגשתי שמשהו מסעיר הולך לקרות. הגענו למקום כשעה וחצי לאחר שעת הפתיחה שצוינה במודעה ומצאנו את המקום די הומה. במזל הצלחנו לתפוס לנו שולחן שבדיוק התפנה והתיישבנו בו, מתחילות לסקור את הנוכחים.

הלבוש הקינקי של חלק מהאנשים במקום הצחיק קצת, אבל האווירה הכללית חירמנה אותי. כחצי שעה לאחר שהגענו, התיישבה בשולחן סמוך לנו חבורה קטנה של גברים, שנראו לי כולם בני שלושים ומשהו. אחד מהם הסתכל לכיווני במשך כל הערב וכל מבט שנעץ בי, עשה אותי רטובה יותר. כלפי חוץ נשארתי אדישה כלפיו, בהתחלה הייתה זו תגובה ביישנית אבל מאוחר יותר החלטתי לנסות לשחק איתו קצת, לראות מה יעז לעשות.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

התקשרתי למספר חברים קרובים והזמנתי אותם למסיבת יום ההולדת שלי. השיחה האופיינית התנהלה כך:
– "מחר, במוצאי שבת."
– ...
– "כן, במועדון החדש"
– ...
– "כן, זה מועדון 'סאדו-מאזו'"
– ...
– "אל תעשה את עצמך יותר צדיק ממה שאתה, צריך לנסות כל דבר בחיים לפחות פעם אחת."
– ...
– "אז מחר, בעשר, בכניסה למועדון. ותתלבש בהתאם – זה מועדון סאדו

"
– ...
– "אה, וכן, זה ערב בנים בלבד – תשלח את זוגתך לבקר סוף סוף אצל החמות."

כעין ניגוד להמולה של הערב, החלטתי בשבת בבוקר לצאת לטייל בעיר לבדי. לקראת הצהריים נקלעתי לנמל, והתיישבתי לאכול משהו קל באחת המסעדות. באחד השולחנות היותר רחוקים ממני ישבה חבורה עליזה של שלוש בחורות חמודות. הרהרי ביני לבין עצמי שהיה מעניין להזמין אותן למסיבת יום ההולדת שלי, אבל לא עשיתי עם המחשבה הזאת שום דבר.

בערב, נפגשנו שמונת החברים בכניסה למועדון. הצחוקים והמבוכה למראה פרטי הלבוש שנבחרו חלפו די מהר. בני לבש מכנסיים שחורים וז'קט שחור אותו הסיר בהמשך הערב. מתחת לז'קט לא לבש כלום, מלבד רתמת עור שחור. דניאל התחפש למין דרקולה מודרני כזה. עודד הופיע עם קולר עור חום ענוד לצווארו. משה הביא איתו שוט זנבות. אני הסתפקתי במכנסיים שחורים וחולצת גולף שחורה צמודה לגוף.

כשנכנסנו פנימה למועדון, הבחנתי שוב בשלוש הבחורות שראיתי בצהריים. הן ישבו ליד שולחן עגול קרוב לבמה. לידן היה שולחן מרובע גדול שלידו ישב גבר בודד בגיל העמידה. זה היה מצב שהתאים לארז.

– "אתה רואה את השולחן המרובע הזה שם?" שאלתי את הבחור שהתנוסס לגובה שני מטר וחמישה ומשקלו עבר בהרבה את מאה הקילוגרמים.
– "כן" ענה לי ארז, "אתה רוצה לשבת שם?"
– "אתה יכול לארגן לו פינוי מזורז?"
– "בלי שום בעיה, יותר מהר ממה שאריק פינה את סיני."

חמש דקות אחר כך, ועם חמישים שקל פחות בכיסו של ארז, היתה השמיניה שלנו ישובה סביב השולחן המרובע. הזמנו לנו משקאות וכיבוד קל, ומאחר וההופעה עדין לא החלה, התרכזנו בעיקר בעצמנו. אמרתי 'התרכזנו', אבל הייתי צריך להגיד 'הם התרכזו'. מפני שאני לא יכולתי להסיר את מבטי שהתמגנט על אחת משלוש הבחורות שישבו לידנו בשולחן הסמוך.

החלה ההופעה הראשונה. על הבמה עלו בחור ובחורה. היא בבגדי עור שחור – חצאית מיני הדוקה שממנה הזדקרו כלפי מטה ירכיים מושלמים ורגליים ארוכות, וכן חלק עליון, כעין חזיה, שממנו איימו להתפרץ זוג שדיים בגודל דאבל-די. הוא לבש לגופו רק תחתונים בצבע גוף, ולצווארו היה קולר עור שחור. אל הקולר היתה מחוברת שרשרת שהחזיקה הגברת בידה, ובעזרתה הוליכה את העבד שלה לאורך הבמה. היצור הנ"ל טפף בעקבותיה על ארבע עד שהגיעו למעין צלב איקס גדול, שאליו הוא נקשר בעזרת רצועות עור שהיו מחוברות לצלב.

הדומינה (כפי שלמדתי מאוחר יותר שכך מכנים אותה) שהחזיקה בידה השניה שוט קצר שהיה עשוי ממספר רצועות עור דקות, החלה במחקר מעשי על השפעות השוט הקצר על חלקי הגוף השונים של הנתין שלה. הסתבר שהישבן מאדים בקלות, אבל ההצלפות בירכיים כואבות יותר. לבסוף, לקול תשואות הקהל ירדו השניים מהבמה, ופינו את הדרך לזוג הבא.

– "תגיד, אורן" פנה אלי אבישי בצחוק, "נראה שאתה מתעניין בשולחן הסמוך לנו יותר מאשר במה שקורה על הבמה ...."
– "איך אפשר אחרת?", עניתי לו בשאלה סתומה.
– "רוצה שנזמין אותן להצטרף אלינו?"
– "מממ, תזמין, למה לא?"

אבישי, שהיה דון ז'ואן לא קטן ומיומן למדי בכל הלכות החיזור והפיתוי, הופתע לקבל סירוב מהבנות. הוא ניסה לחדור את הגנתן מכיוונים שונים, אבל נתקל בכל פעם בחומה בצורה. כאילו הן החליטו לעשות לו (או למישהו אחר?) דווקא.

ההופעות על הבמה המשיכו בהרכבים שונים: זוג נשים, זוג גברים, שתי נשים וגבר. זוג אחד הרשים אותי במיוחד. הגבר היה מיומן מאוד בשימוש בחבל, וארג מעשה אומנות סביב גופה המושלם של בת זוגתו.

לקראת חצות הגיע אירוע השיא של הערב. הוכרז על מכירה פומבית של עבדים ושפחות. כל אחד ואחת יכלו (ברשות בעליהם, אם היו משויכים) להעמיד את עצמם למכירה, וההכנסות כולן קודש – תרומה למעון לנשים מוכות. תוקף המכירה היה ל-3 שעות, והנמכרים קבעו לעצמם כל אחד ואחת את גבולות האסור והמותר על הקונים.

החבורה שלנו השקיפה על שורת הנמכרים בחיוך, ובינה לבין עצמה חילקה להן הערות. הימרנו בינינו על הסכום המירבי שבו יירכשו, בהתאם למראה החיצוני שלהם, לאישיות שהקרינו, ולגבולות שקבעו לעצמם.

המועמדת האחרונה נותרה מסתורית עד לסיום המכירה של כל קודמיה. "השפחה האחרונה להערב", הכריז הכרוז. הרגשתי לחץ עז בשלפוחית השתן. קמתי ממקומי והתחלתי לצעוד לכיוון השירותים. מאחור שמעתי את הכרוז ממשיך ומונה:
- "מותרים: קשירות, השפלות מילוליות, והצלפות קלות. נדרשת מלת ביטחון. שני הצדדים מחויבים להיוותר בתחתוניהם במשך כל זמן הסשן. כל השאר – אסור. מחיר הפתיחה, גבירותי ורבותי: 500 שקל."

– "חמש מאות שקל", הכריז קול גברי מאחד השולחנות מאחור.
– "חמש מאות וחמישים", ענה לו קול שהיה נדמה מוכר לי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

"תגידו, מה אתן אומרת עליו?", התפרצתי באמצע השיחה, וניצלתי רגע שבו החתיך שלי התפנה לחבריו והסיר את עיניו ממני. הוא ישב בדיוק מולי, ככה שלבנות לא הייתה בעיה להבין למי התכוונתי. הבנות שישבו כמעט בגבן אליו, הסתובבו וסקרו אותו יחד במבט מהיר, אח"כ הביטו אחת לשנייה בעיניים ואז חייכו חיוך רחב. הוא עבר

.

את הגובה שלו היה קשה לאמוד בעת שישב אבל הוא הצטייר כבעל גובה ממוצע. היו לו כתפיים רחבות וזרועות שריריות. את צבע העיניים שלו לא הצלחתי לקלוט אבל בכל מקרה, הן הפנטו אותי. שיערו נדמה כחום בהיר. שיער חלק, קצר יחסית, אבל ארוך מספיק כדי לעטוף את האצבעות כשמעבירים אותן דרכו. הוא לא חייך הרבה אבל הספקתי לקלוט שיש לו חיוך נפלא.

"כל הערב הוא מסתכל עליי" הסברתי את עצמי, "הוא עושה לי את זה, אבל בא לי לשחק איתו קצת, לראות אותו מתאמץ". ואז, במין רגע של תעוזה, הפניתי את מבטי ונעצתי בו עיניים, (למרות שאמא אמרה לי שאסור). לרגע אחד התנתקתי מכל ההמולה מסביב ושקעתי בו. הוא כנראה חש בזה ושוב בחן אותי. מתוך אינסטינקט ניתקתי את מבטי וחזרתי להתרכז בבנות.

– "אז איך את מתכוונת לשחק איתו בדיוק? לשבת ולדבר איתנו בשולחן זה בכל זאת..."

רווית לא הספיקה להגיע לפואנטה שלה כשקלטנו את אחד הבחורים מהחבורה ניגש אלינו. הוא הציע לנו (בצורה שבאמת היה קשה לסרב לה) להצטרף אליהם לשולחן. רווית, בהתלהבות שניכרה על פניה ולא היה ברור מה מקורה (האם שמחה על ההזדמנות שלי להתחיל לשחק או שתיכננה לה לילה סוער עם הבחור השרמנטי לפני החזרה לאיטליה), עמדה להיענות להזמנה אך אני שלחתי יד אל ירכה מתחת לשולחן ועניתי במקומה.

– "תודה רבה על ההזמנה אבל כיף לנו לצפות על הנוף מפה..."

הישרתי בשנית מבט לעבר השולחן הסמוך, ואל הבחור שלי שצפה במתרחש. מיכל ורווית הבינו את הכיוון שלי וזרמו איתי משם והלאה עד שהאיש לידנו לגמרי התייאש, וחזר אל חבריו בשולחן שלהם. משהלך, הגיע לשולחן המלצר, ואנו הזמנו סיבוב נוסף של משקאות.

בינתיים גיליתי שרווית ומיכל זרמו איתי, למרות שכלל לא הסכימו עם ההחלטה שקיבלתי. היה נדמה להן שזרקתי הזדמנות מעולה לפח. בהתחלה ניסיתי להסביר להן למה סירבתי אבל אז גיליתי שפעלתי בעצם רק על פי תחושת בטן ולא היה לי שום טיעון הגיוני להיעזר בו. שקעתי קצת בהרהורים, בעוד הן המשיכו לטרטר לי בשכל. מתוך ההרהורים עיניי נחו על כרזה גדולה שהייתה תלויה על אחד הקירות, בו ברגע הבנתי הכל.

– "מצאתי", הודעתי להן, "מצאתי את המבחן האולטימטיבי, אני הולכת להרוויח לילה מטורף איתו".
הבנות הפנו אליי מבט תמוה וחיכו להסבר.
– "אני הולכת להציע את עצמי למכירה".
– "מה?!?! – השתגעת?"
– "על מה את פאקינג מדברת??? – מה עובר עלייך???", הן התנפלו עליי מיד.

הפניתי אותן אל הכרזה ופתחתי בהסבר. הייתי זקוקה לזמן רב כדי להרגיע אותן, להסביר להן במה מדובר, שיש לי היכולת להציב גבולות ברורים, שלא משנה איזה מטורף יקנה אותי, אהיה מוגנת. במקרה הרע – זו תהיה חוויה משעשעת לצחוק עליה, ובמקרה הטוב – ערב שבחיים לא אשכח. ובכל מקרה, הכסף הולך למטרה טובה, ככה שזה win/win situation.

– "תראו", הוספתי, "זה נעשה כאן במועדון, בחדר פרטי. תוכלו להשגיח שלא יקרה לי כלום."
האמת, שהדבר שבאמת גרם לי להרגיש בטוחה בכל הסיפור הזה היה התחושה העמוקה שהוא יקנה אותי, שאהיה שלו. הפכה לי את הבטן מרוב התרגשות התחושה הזו. העברתי את הכוס שלי אל הבנות ואמרתי שרצוי שאפסיק לשתות עכשיו.

ידעתי שאני מסתכנת. גם באפשרות להפסיד אותו, וגם באפשרות לעבור לילה עם גבר דוחה בעל סטיות מוזרות. אבל למען התחושה הזו שבבטן (ושבעוד כמה מקומות) הייתי מוכנה לסכן הרבה מאוד.

קמתי אל השירותים להירגע קצת. בדרך חזרה סיכמתי את כל הפרטים עם האחראי על המכירה. לקח לי קצת זמן לשכנע אותו שאמכר אחרונה ושזהותי תשמר עד אז בסוד, אך בסופו של דבר הוא הסכים. חזרתי לשולחן בתחושת ניצחון.

בשובי היה נדמה שמיכל ורווית עברו שינוי בתפיסה וכעת הן היו מלאות התלהבות מהתוכנית הקטנה שלנו. שקענו בשיחה ותכננו יחד את כל הפרטים. מה אעשה על הבמה, מתי אסתכל עליו ואיך, מידת האדישות והציניות שאנהג בהן במידה ואמכר לאדם אחר וכו'. שיחזרנו גם את טכניקות ההגנה העצמית שלמדנו בכיתה ט'. ידענו שאין בהן טעם באמת, אבל הן הקלו מעט את המתח.

המכירות החלו וצפיתי בהן ובו לסירוגין. רוב הנמכרים נראו בטוחים בעצמם, הדבר הקל עליי והחדיר גם בי בטחון שבכל מקרה, אעמוד במצב בכבוד.

הוא והחבורה שלו התייחסו בצחוק לכל העניין, הם לא הפסיקו להתבדח בקשר לנושא (כך לפחות זה נראה מרחוק). לא נלחצתי ועדיין האמנתי שכשיראה אותי על הבמה, ירצין, יתמקח עליי אם יהיה בזה צורך, ובסופו של דבר – לו אמכר.

המלצר שלנו ניגש אלי וקטע את מחשבותיי:
-– "את הבאה בתור", הוא אמר, והוסיף בחיוך – "תתכונני, שפחונת".

"שפחונת", המילה הדהדה במוחי... "שפחונת". ניתן היה לצפות שאחוש מושפלת בשל הכינוי הזה, אך באופן מפתיע הוא דווקא ריגש אותי. גרם לי להרגיש מעט מיוחדת. שוב הרגשתי את הרטיבות בין רגליי, הפרפרים בבטן איימו להתפרץ החוצה.

מיכל נישקה אותי ולאחר מכן לחשה לי 'בהצלחה' לתוך האוזן. את רווית חיבקתי חיבוק ארוך של פרידה. עמדתי להיעלם לשלוש שעות לפחות, והטיסה שלה תוכננה לעוד ארבע. מחינו שתינו דמעה קטנה ובדיוק אז קרא הכרוז בכינוי שמסרתי קודם לכן. בדרך לבמה רעדתי כולי ואת הלב שלי הרגשתי פועם בכל הגוף, אבל ברגע שהייתי עליה, נתמלאתי מעין גאווה מוזרה. נעמדתי לצד הכרוז ואור הזרקורים סינוור אותי כך שלא הצלחתי לראות את הקהל בבירור. הדבר העניק לי מעין הרגשת ביטחון לרגע והסרתי באיטיות את בגדי. קודם החולצה, אח"כ החצאית, בדיוק כפי שתכננו, מדמיינת בינתיים איך ייראה הלילה הנפלא שלי איתו.

המכירה החלה. אני, שהסתגלתי בינתיים אל אור הזרקורים הפניתי את מבטי לעבר השולחן שלהם. נבהלתי. היה זה דווקא אחד מחבריו שנלחם עלי בעקשנות בעוד הוא בכלל לא היה שם. עצמתי עיני לכמה שניות, רציתי להיעלם. כשפתחתי אותן, כבר ראיתי אותו, הוא בדיוק התיישב חזרה לשולחן. לא שמעתי דבר ממה שקרה מסביב, התרכזתי בו, שוב נתמלאתי תקווה, עכשיו בטוח הוא יקנה אותי. ראיתי אותו מחליף כמה מילים עם החבר שהשתתף במכירה. אבל למרות זאת, דבר לא השתנה. הוא נשען לאחור בכסאו, ישב רגוע וצפה במתרחש, בעוד החבר הנלהב המשיך בשלו. כמעט והתמוטטתי, כנראה שלא באמת הייתי מוכנה לאפשרות שלא ירצה אותי. רעדתי ותהיתי אם רואים זאת. הפניתי את עיני אל הבנות בחוסר אונים, הן כנראה היו מופתעות בדיוק כמוני, אך בכל זאת ניסו לשלוח לי מבטים תומכים ומעודדים. זה לא ממש עזר...

בשלב מסוים איבדתי את היכולת לעקוב אחר המתרחש. בסופו של דבר נמכרתי לחבר שלו, אך אפילו את סכום הכסף לא הצלחתי לקלוט. כשהודיע הכרוז שנמכרתי חטפתי סחרחורת, פחדתי שאתמוטט שם לפני כולם. שני אנשים אחזו בי פתאום, תמכו בי והובילו אותי אל חדר קטן ומאובזר מאחורי הבמה ושם אמרו לי לחכות. חיכיתי, עדיין רועדת. בפינת החדר ניצב כיסא. צנחתי עליו בלי כוח.

חלפו דקה או שתיים, והתחלתי להתעשת. ההיגיון חזר אלי. העצב והאכזבה לא נעלמו אבל הפאניקה פחתה. החלטתי לנסות להירגע ולזרום בכל מקרה. בסך הכל, החבר הזה שלו לא נראה נורא כל כך. מי יודע, ניסיתי לשכנע את עצמי, אולי אני אפילו איהנה, למרות הכל.

הדלת נפתחה, נשמתי עמוק ולרגע אחד עצמתי את עיני, מקווה באופן אינסטינקטיבי להיעלם משם. לאחר כמה שניות, כשפתחתי אותן, מצאתי מולי למרבה ההפתעה את המלצר. בידו החזיק מגש ועליו כיסוי עיניים שחור:
– "האדון ביקש שתחבשי את כיסוי העיניים לפני שהוא מגיע"
– "אבל זה לא הוסכם מראש, אני פוחדת ..."
– "דובר על קשירות, שפחה, לא הוצאת כיסוי עיניים מחוץ לגבול. זה עומד בתנאי העסקה. את חייבת".

בלית ברירה לקחתי את כיסוי העיניים מעל המגש, וכיסיתי את עיני. רעד קל עבר בי, בעת שגיליתי שאני בחושך מוחלט.

– "אה, ועוד משהו", הוסיף ואמר המלצר, "יותר מתאים שתמתיני לו כשאת על הרצפה, כורעת על ברכייך."

שמעתי את הדלת נפתחת ואז נסגרת מחדש. כנראה שהמלצר יצא. נשארתי לבדי, אלפי מחשבות התרוצצו במוחי. אך עוד לפני שהספקתי לזרום איתן לאנשהו, מצאתי את עצמי מחליקה מן הכסא עליו ישבתי, וכורעת על ברכי. שוב רעדתי, לא זוכרת אם רציתי לזוז או לא, אך בכל מקרה לא יכולתי. חוסר הידיעה מה קורה סביבי שיתק אותי לגמרי.

למשך שניות ארוכות לא קרה דבר, ואז שוב נפתחה הדלת. מישהו נכנס פנימה. הקונה צעד אל תוך החדר, וסגר אחריו חרישית את הדלת. למשך זמן מה עמד בשקט, ולא הוציא מלה בפיו. אף שלא יכולתי לראותו, ובקושי שמעתי את נשימותיו, חשתי במין אנרגיה קורנת ממנו, ומציפה אותי.

לאחר זמן שנמשך נצח, פתח ואמר:
– "את כנראה הרבה יותר מנוסה בזה ממני."
– "למה", שאלתי בגרון ניחר.
– "כי ידעת להמתין לי ככה, על הברכיים."
– "המלצר אמר לי שככה עדיף", לחשתי.
– "הוא צדק ... כנראה", השיב לי.

קולו היה שונה מעט עכשיו, נמוך יותר, עמוק יותר. הבנתי שקודם, בזמן המכירה, היה נרגש והיה עליו להתגבר בקולו על הרעש מסביב, ואילו עתה כשהיינו שנינו לבדנו בחדר, היה רגוע יותר, שלו כזה. השלווה שלו מילאה אותי בחמימות. הרגשתי שיהיה בסדר, שלא יאונה לי איתו כל רע.

– "אבל עכשיו, אני רוצה שתקומי, ותעמדי", אמר לי.

קולו החם הפנט אותי לגמרי, אלמלא בקשתו המפורשת כי אקום ואעמוד ... האם הייתי מוכנה לכרוע לפניו לנצח? ברגליים רועדות קמתי ונעמדתי כבקשתו. לא ידעתי מה לעשות בידי. הרמתי אותן לחזי, נתתי להן לצנוח מטה, שילבתי את האצבעות ליד הבטן, פרמתי, ולבסוף העברתי את ידי מאחורי גבי, ועמדתי בעמידת נוח.

בצעדים קטנים וחרישים סבב אותי. הרגשתי את עיניו סוקרות את גופי מכף רגל ועד ראש. קיוויתי שהוא אוהב מה שהוא רואה. קיוויתי שאמצא חן בעיניו. קיוויתי שלא יתאכזב ממני וירצה להעניש אותי.

לבסוף נעמד מאחורי, די קרוב אלי, ואמר:
– "שימי את ידיך מאחורי עורפך".
מיהרתי לציית.
– "אם אני זוכר נכון, המגבלות היו, שאסור לאיש מאיתנו להסיר את התחתונים, נכון?"
– "כן", השבתי בשפה רפה, חוככת בדעתי האם להתחרט על התעוזה שלי.
– "מה שאומר שאת החזיה שלך, מותר לי להסיר."
שתקתי.

מגע אצבעותיו על הגב שלי היה נעים. במיומנות פרם את הקרסים, ושחרר את החזה שלי לאווירו הצונן של החדר. עתה התקרב אלי ונצמד מאחור. הניח את ידיו על המתניים שלי, והחליק אותן מעלה אט אט. לבסוף הגיע וחפן בכל אחת מכפות ידיו את אחד השדיים שלי, ובאוזני לחש:
– "למרות שהמגבלות סוכמו מראש, אני לא רוצה לעשות מה שלא מתאים לך. אם משהו באמת מפריע לך, פשוט תגידי."
הנהנתי בראשי מבלי להוציא מפי אף הגה.

הוא המשיך ללטף אותי בכל גופי. מגע ידיו החמימות היה נעים ומרגש. הרשיתי לעצמי להסתלק מאותו חדר, להיות במקום אחר לגמרי. דמיינתי שאני נמצאת באיזה צימר בגליל, ומי שמלטף אותי הוא הבחור שבו חשקתי, זה שנעץ בי מבטיו כל אותו הערב, החתיך שלי. לאחר כמה דקות של ליטופים, הוליך אותי הקונה אל מתקן מעץ, שאליו, כפי שנוכחתי אחר כך לדעת, היו מחוברים אזיקים בשרשרות. הוא העמיד אותי עם הפנים למתקן, רגלי פשוקות, וידי מושטות לצדדים מעל ראשי, וכך כבל אותי אליו.

חוסר האונים שלי הלך וגבר מרגע לרגע, אבל יחד עם זאת, מין שלווה של ביטחון ניסכה בי. הרגשתי, האמנתי, אולי נכון לומר יותר ידעתי לבטח, שכל רע לא יאונה לי.

לפתע חשתי צריבה קלה באחורי. זעקת הפתעה קלה נפלטה מפי. ולאחריה צריבה נוספת. בלי הכנה מוקדמת החל להצליף בישבני. רציתי למחות, אבל נזכרתי שמותר לו. כך הוסכם. ההצלפות לא באמת כאבו, רק צרבו קצת. מדי פעם החליקו כמה זנבות אל בין רגלי, ועטפו בכוח את מה שהוסתר בתוך התחתונים שלי. מבוכה עלתה בפני כשהבחנתי שרטיבות פושה בתחתוני.

– "את אוהבת את זה, מה? חרמנית קטנה", לעג לי, "את ממש זנזונת", הוסיף.
'שתוק כבר ותמשיך להצליף בי', רציתי לומר לו, אך בעצמי שתקתי.

לאחר זמן מה הניח את השוט מידו, ובחן את הנזקים שנגרמו לישבני. בקול נינוח בישר לי כי ישבני הלבנים האדימו והם עתה חמים למגע.

– "איך את מרגישה?", שאל אותי.
– "בסדר", עניתי.
– "אני רוצה להסיר ממך עוד משהו", אמר.
'תסיר, קח אותי, תזיין אותי, תעשה מה שאתה רוצה', חשבתי לעצמי, 'העיקר, תפסיק לדבר אלי, בקול המהפנט הזה, הקול שהוא הכל, זה שאינני יכולה לעמוד בפניו'.

הוא הניח את ידיו על לחיי וליטף אותן. דחף את אצבעותיו לתוך הגומי השחור, וקילף מעלי את כיסוי העיניים. האור הפתאומי סינוור אותי ומיד עצמתי את עיני. ידיו המשיכו ללטף את ראשי. ידו האחת השתלבה בשער עורפי, ואחזה בי בכוח. הוא הפנה את ראשי לאחור, וקירב את שפתיו לשפתי. לשונו החלה מלקקת את שפתי. פישקתי אותן למענו, והוא חדר פנימה. הרחתי את ריחו המגרה, שמעתי את נשימותיו, חשתי את מגע שפתיו הרך, טעמתי את לשונו המתוקה. פקחתי את עיני והבטתי אל תוך עיניו.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

כשחזרתי לשולחן ראיתי שדודי עומד נלהב ומשתתף בתחרות. הסכום עבר כבר את אלף השקלים.
– "אלף מאתיים שקל", הכריזו מהקהל.
– "אלף מאתיים חמישים", מיהר לענות דודי.

– "דודי", חייכתי אליו כשהתיישבתי חזרה לשולחן, "בחיים לא הייתי מנחש שאתה בקטע."
– "ששש, שתוק, שב, אל תפריע", השיב לי הלה בזלזול מכוון.

הבטתי לעבר הבמה. ניצבה שם הבחורה מהשולחן הסמוך, זאת שריתקה את מבטי כל הערב. כשעלתה לבמה פשטה כנראה את החולצה ואת חצאית המיני שלבשה, ועתה נותרה בחזיה ותחתונים מתחרה שחורה בלבד. גופה היה מושלם בעיני, ושערה הארוך והרך התנופף קלות ברוח שירדה מפתח המיזוג שבתקרת הבמה. הרגשתי צביטה בלב, על שהיא תהיה של מישהו אחר, לא שלי.

– "אלף שלוש מאות", שמעתי את עצמי מכריז בשפה רפה.
– "די, אורן, אל תפריע", אמר בני.
– "למה? מה אני מפריע? גם לי מותר לנסות לקנות אותה, לא?"
– "שב בשקט, טיפשון", לא התאפק עודד, "אנחנו קונים אותה בשבילך, מתנה ליום הולדת."
– "מה בשבילי, אבל מה אני אמור לעשות איתה? אני הרי בכלל לא בקטע", ניסיתי להתקומם.
– "זה מה שיפה בקטע", אמר עודד בידענות, "אתה השולט, אתה הקובע. תעשה איתה רק מה שמתחשק לך."

– "אלף ארבע מאות שקל", הכריז הגבר מהשולחן האחורי.
– "אלף חמש מאות", החרה החזיק אחריו דודי.

המכרז נמשך עוד זמן מה, והסכום עלה וטיפס. החבר'ה היו נחושים בדעתם לקנות לי אותה, ומאחר והסכום עמד להתחלק בין שבעה, יכלו להרשות לעצמם להתיש את הבחור המעצבן מאחור. לבסוף נכנע הלז, והיפהפיה שעל הבמה נמכרה רשמית לדודי בסכום של 2,400 שקל.

-"חבר'ה", מיהר בני לחשב, "2401 זה 7 בחזקת 4. אז כל אחד שם 7 בחזקת 3 – כלומר 343 שקל."
– "ומה עם השקל הנוסף?", היה חייב לשאול דניאל.
– "אתה הולך עכשיו להתקמצן על שקל?", ענו לו.

דודי אסף את השטרות והמטבעות שהונחו על השולחן, וידא שהסכום המלא ברשותו וניגש אל הכרוז. בינתיים הבחנו כי הבחורה נלקחה מעל הבמה, והועברה למקום אחר. דודי התמהה לשוב, וראינו שהוא עומד ומתווכח שם עם הכרוז. לבסוף חזר עצבני ואמר – הם לא כל כך מאושרים מההסדר שלנו. אומרים שאני הקונה, ושאני לא יכול להעביר אותה למישהו אחר.

– "בוא נראה מה הקטע שלו", התרומם אבישי ממקומו. אבישי ודודי ניגשו שוב אל הכרוז. כשחזרו היו פניו של אבישי אדישות, אבל דודי חייך חיוך ממזרי.
-"הוא יכול למכור קרח לאסקימוסים, הבחור הזה", אמר ודחף בחיבה את אבישי.

– "נו, אורן, למה בדיוק אתה מחכה?"
– "טוב, שכנעתם את הכרוז", אמרתי, "אבל, מה איתה? מי אמר שהיא תסכים?"
– "למה שהיא לא תסכים?" אמר משה, "כאילו מה אכפת לה מי קנה אותה?"
– "אתה לא מכיר בנות?" עניתי, "הכל אכפת להן."

שתיקה השתררה מסביב לשולחן, עד שלפתע התעשת משה:
– "יש פיתרון חבר'ה. היא בכלל לא צריכה לדעת מי לוקח אותה."
– "איך לא?" שאל בני, "היא לא תראה מי איתה?"
– "לא, היא לא", אמר משה, "לא אם יהיה עליה כיסוי עיניים."
– "ומי ישים לה את הכיסוי, גאון?"
– "מי ישים? מה זה משנה מי ישים – היא תשים בעצמה." משה רמז למלצר לגשת אלינו – "יש לכם כאן כיסוי עיניים כזה? כמו שמקבלים במטוס?"
– "ברור אדוני", השיב לו המלצר בנימוס.
– "תביא לנו אחד כזה", ציווה משה, "און ד'ה דאבל."

המלצר ניגש לאחד החדרים הצדדים ומיהר לחזור כשכיסוי עיניים שחור מונח על המגש שלו.
– "קח את זה אל הבחורה האחרונה שנמכרה כאן", אמר לו דודי, "תגיד לה לחבוש את זה."
המלצר פתח את פיו ורצה לומר משהו, אבל לפתע קם ארז ממקומו. ניתן היה להבחין איך המלצר מתכווץ בתוך רצועות העור שלגופו. בלי אומר ודברים מיהר למלא את שליחותו.

החבר'ה ספק טפחו לי על השכם, ספק התלוצצו על חשבוני. לא היה ברור אם קיבלתי פרס, או שזאת משימה שעלי למלא. אבל כך או כך, החלטתי לעמוד בה בכבוד. קמתי ממקומי והלכתי אל החדר, שאליו כך נמסר לי, נלקחה הבחורה.

פתחתי את הדלת והבטתי פנימה. הקירות היו צבועים בצבעי אדום ושחור. על הקיר ממול היו מצויירות להבות, כעין להבות השאול. הקיר הימני היה מלא במתלים שעליהם נח מגוון רחב של אביזרים שמעולם לא שזפה עיני. כבלים ואזיקים מעור, מתכת ופלסטיק, שוטים למיניהם, מצבטים, ועוד. ליד הקיר השני עמדו שני מתקנים.

המתקן האחד היה דומה לחמור, כמו אלה שעליהם מניחים פלטה ויוצרים שולחן ארעי. שני משולשי עץ, המחוברים ביניהם בכמה קורות. הקורה העליון היתה מרופדת ומצופה בחומר פלסטי שחור. לרגלי המתקן היו מחוברות רצועות עור שבעזרתן כך הבנתי, ניתן לאזוק את הקורבן.

המתקן האחר, היה משהו דמוי איקס גדול. שתי קורות עץ שחור, ואליהן מחוברים אזיקי מתכת בשרשראות. ארבעה אזיקים, אחד לכל גף. תהיתי כיצד מרגיש מי שמרותק לשם.

היא ישבה בתוך החדר על ברכיה, מכונסת בעצמה. עיניה היו מכוסות בכיסוי העיניים כפי שנתבקשה. גוון עורה היה בהיר, ושלושת הפריטים השחורים לגופה היוו ניגוד מעניין על הרקע האפלולי מעט של החדר.

היא היתה שלי עכשיו, למשך שלוש שעות. יכולתי לעשות בה ככל העולה על רוחי, כל עוד אני עומד במגבלות. חככתי בדעתי מה לומר לה, איך לפתוח. תהיתי מה היא מרגישה שם. חששתי שמא תכעס כשתגלה את התרמית. לבטח שמה לב למבטים שלי במשך כל הערב, אבל בחרה להתעלם. והנה היצור ההוא שעד כה התחמקה ממנו, נמצא כאן איתה לבד בחדר.

לבסוף אמרתי:
– "את כנראה הרבה יותר מנוסה בזה ממני."
– "למה", שאלה בלחש. הקול החרישי שלה מצא חן בעיני.
– "כי ידעת להמתין לי ככה, על הברכיים", השבתי.
– "המלצר אמר לי שככה עדיף", מלמלה.
– "הוא צדק ... כנראה", עניתי.

ביקשתי ממנה לעמוד. היא ניסתם לקום ממקומה ללא עזרת הידים, התקשתה מעט בתחילה, אבל הצליחה לבסוף, ונעמדה בפישוק רגליים קל. ידיה היו מיותרות לה, ולא ידעה היכן לשים אותן. הבטתי בה ממתין לראות מה תעשה. לבסוף שילבה את כפות ידיה מאחורי גבה, כמו חיילת במסדר. רציתי להתקרב אליה מאחור, ושידיה לא תעמודנה חוצץ בינה לביני. ביקשתי ממנה לשלב את ידיה מעבר לעורף.

הבושם שלגופה סחרר אותי. מגע קצות אצבעותי בגבה גרם לרעד לחלוף בגופה השברירי. אמרתי לה שאני מתכוון להסיר ממנה את החזיה. זה היה קצת מוזר לי. אף פעם לא הודעתי דבר כזה לאשה שאיתה הייתי. מה שתמיד עשיתי זה לשלוח את ידי לאחורי הגב, ולנסות לפתוח שם את הקרסים. אם מישהי לא רצתה בזה, היתה מביעה מורת רוח, מתנגדת, והייתי מרפה ממנה. אבל הפעם, אולי דווקא בגלל שהבחורה היתה תחת מרותי המלאה, חשתי בצורך לבקש רשות ממנה. אמרתי לה שאני מתכוון להסיר את החזיה שלה, והיא לא התנגדה. פירשתי את שתיקתה כהסכמה.

חפנתי את שני שדיה בכפות ידי. הם היו חמימים, רכים ונעימים למגע. כל כך רציתי אותה, שתהיה שלי באמת. קירבתי את עצמי אליה, וחשתי בחמימות נעימה עולה ובאה בחלצי. אמרתי לה שאם משהו לא נעים לה שתגיד לי, אפילו אם זה בתוך המגבלות המוגדרות. ליטפתי את גבה, קיוויתי שהיא תתרצה, שתרצה אותי, שתגיב. אבל היא עמדה כמו פסל, לא הניעה שום שריר בגופה. לפתע כעסתי. כעסתי שהיא לא רצתה בי. כעסתי שהתעלמה ממני. כעסתי שהלכה ומכרה את עצמה לכל המרבה במחיר.

משכתי אותה אל המתקן דמוי צלב האיקס. העמדתי אותה כשפניה אל המתקן, וכבלתי את ידיה ורגליה. מעל הקיר הסרתי שוט זנבות והחלתי מצליף באחוריה. זכרתי את המגבלות – הצלפות קלות בלבד – רציתי להצליף בה ביתר חוזקה, אבל פחדתי.

לא הייתי מיומן בשימוש בשוט, וחלק מההצלפות פספסו קצת. הזנבות נכרכו בין רגליה, והיכו בחלק הקדמי של התחתונים. ראיתי שהיא מפשקת קצת יותר את רגליה.
– "את אוהבת את זה, מה? חרמנית קטנה", שמעתי את עצמי אומר לה, "את ממש זנזונת".
מאחר ושתקה חשבתי שנעלבה, ושתקתי גם אני.

לפתע עלה בי רגש חדש. חשתי ייסורי מצפון על שהכאבתי לה. רציתי למחות את כל המעשה שנעשה. רציתי להתחיל הכל מחדש. היא היתה שם שלי, למשך שלוש שעות, במגבלות עליהן דובר. לא כך רציתי בה. רציתי בה בלי מגבלות. רציתי בה לתמיד.

החלטתי לקחת סיכון, להמר. אמרתי לה שאני מתכוון להסיר ממנה עוד פריט. לא אמרתי מה. היא לא יכלה לדעת האם אני מתכוון לכיסוי העיניים או לתחתונים. רציתי לראות את תגובתה. אבל היא לא הוציאה הגה מפיה. המשיכה בשתיקתה.

הרגשתי כלפיה חמלה, משיכה, תשוקה. התאוויתי לבעול אותה, התאוויתי להיות בעליה. רציתי שתהיה שלי לגמרי, בכל מובן שאפשר. נצמדתי אליה מאחור והצמדתי את כפות ידי ללחייה. הפניתי את פניה אחורה, כלפי, ואספתי את שפתיה בנשיקה. לשונה נשלחה החוצה, ופגשה את לשוני והשתיים פצחו במחול סוער.

הסרתי מעליה את כיסוי העיניים, והבטתי אל תוך עיניה.

ראיתי שם את ניצוץ ההפתעה, ראיתי שם את זיק השמחה, ראיתי שם את ברק התשוקה. נלחצתי אליה מאחור קרוב יותר. היא נלחצה אלי חזרה.
– "את לא מאוכזבת שזה אני שכאן איתך?" שאלתי.
– "מה פתאום", ענתה לי כשחזרה אליה נשימתה, "התאכזבתי מקודם, כשחשבתי שמישהו אחר, ולא אתה, קנה אותי."
– "אבל איך? מה? רצית שדווקא אני? איך ידעת?"
הישבן שלה עיגל עיגולים בצמוד לאגן שלי.
– "אוף, גברים, אתם הרי שקופים לגמרי".

שוב חפנתי את שני שדיה, ולחצתי את זקפתי בכוח לאחוריה. למרות שכבות הבד שבינינו, יכלה להרגיש בכידון הבוער בין חלצי.
– "החברים שלי קנו לי אותך בתור מתנה ליומולדת" ....

פתחתי את האזיקים ושחררתי אותה מהמתקן. היא הסתובבה ופנתה בפניה אלי. אחזתי את ראשה בין כפות ידי, ושוב נישקתי לשפתיה. חום גופה העביר בגופי גלי צמרמורת בעת שנצמדה אלי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

שוב רעדתי, ההתרגשות הציפה אותי, שמחתי אבל לא הבנתי מה קורה סביבי. הרגשתי את גופו החזק נלחץ אליי ולא יכולתי שלא להיענות לו ולהדחק לקראתו כתגובה. העיניים שלו הפנטו אותי, לא הצלחתי להתיק את מבטי מהן. ההלם שיתק אותי ולכן נשארתי שקטה. בינתיים שוב חשתי את הרטיבות בין רגליי.

היה זה הוא שפתח בשיחה:
– "את לא מאוכזבת שזה אני שכאן איתך?" שאל.
– "מה פתאום, בדיוק להיפך. התאכזבתי מקודם, כשחשבתי שמישהו אחר קנה אותי." הצלחתי איכשהו להוציא מפי.
– "אבל איך? מה? רצית שדווקא אני? איך ידעת?" פתאום גם הוא נהיה מבולבל.
דחקתי את ישבני לקראתו והנעתי אותו במעגלים קטנים, החלטתי למתוח טיפה את החבל.
– "אוף, גברים, אתם הרי שקופים לגמרי".

הרגשתי את כפות ידיו חופנות את שדי. אצבעותיו עטפו את בשרי, וכאילו חדרו פנימה אל תוך החזה שלי, אל ליבי. הרגשתי את התשוקה שלו אלי, בקולו, בגופו, ובאגן הזה שלו שנדחק אלי. ולא, זה לא היה מלפפון בכיסו ...

– "החברים שלי קנו לי אותך בתור מתנה ליומולדת", אמר לי בגאווה. ולפתע נמלאתי גם אני גאווה, על שנמצאתי ראויה להיות לו מתנה ליום הולדת, ורציתי גם אני לתת לו מתנה, משלי, ליום ההולדת.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

כששלחה את ידיה מטה, והחלה לפרום את חגורת מכנסי, אמרתי:
– "ומה עם המגבלות?"
– המגבלות?" השיבה, "הן לא חלות עלי, רק עליך."

במיומנות הסירה מעלי את מכנסי, ולאחריהם גם את התחתונים שלי. היא ירדה על ברכיה לפני, ולקחה את האיבר הזקור שלי בכפות ידיה. קירבה את ראשה אליו, ופערה את שפתיה. לפתע נסוגה מעט לאחור, ואמרה בחיוך ממזרי:
– "זה בסדר, נכון?"
'זה בסדר, כן', 'לא, זה ממש לא בסדר', 'את מרגישה לעצמך פתאום חירות כזאת', כן, כן, תמשיכי'. אבל שפתי נותרו ללא ניע.

לא ידעתי אם סתם ניסתה להתגרות בי או שהייתה רצינית אבל מצא חן בעיני הרעיון הזה. נכון שמאוד רציתי שתיקח אותי פנימה אל פיה בלי הרבה שהיות. אבל אהבתי את זה שהיא כאילו צריכה לבקש רשות ממני. אולי לא כאילו, אולי באמת היא צריכה לבקש רשות.

– "קחי אותי עמוק פנימה, שפחה", אמרתי לה, "אני רוצה לחדור לגרון שלך, עמוק עד הבטן."

היא מיהרה לציית. הרגשתי שבו-זמנית היא גם מצייתת לי כי ככה אמרתי, אבל היא גם משתוקקת לעשות את זה מעצמה, כי זה מגרה אותה. המציצה שלה היתה מעולה, ובהיות הגירוי שלי בשיאו, אמרתי לה שאני תכף גומר. היא הצמידה את ראשה חזק ליותר לערוותי, ואני התפוצצתי ויריתי מטחים לבנים ישירות לבטנה.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

האיבר שלו היה מאוד זקור ומתוח. החזקתי אותו בכפות ידי, וחשתי את הדופק הפועם. קירבתי אליו את פי, הוצאתי את לשוני וליקקתי אותו באיטיות מן הביצים כלפי מעלה. כשהגעתי אל הקצה, התעכבתי מעט אך בסופו של דבר לקחתי אותו לתוכי. ליטפתי אותו בלשוני, נהנית להרגיש אותו בתוכי.

למרות שלא היה גדול מאוד, בכל זאת לא הצלחתי לקחת את כל איברו אל פי. ינקתי אותו פנימה וניסיתי להתחבר אליו. משהודיע לי שהוא עומד לגמור, האינסטינקט הראשוני שלי היה להוציא אותו מהפה, אך מסיבה כלשהי עשיתי בדיוק את ההיפך. הצלחתי לקחת אותו עמוק יותר לתוכי, עד הסוף. תחושת חנק עלתה בי, אבל החלטתי לא להרפות עד שיגמור.

הייתה זו הפעם הראשונה שמישהו גמר לי בפה. תחושה מוזרה, להרגיש את הזרמה שלו ממלאת את גרוני. עבר בי רעד כשגמר בתוכי, הרגשתי איך כל האזור שבין הרגליים שלי נפוח ומגורה. היה לי חשוב לבלוע הכל, לא לתת לאף טיפה לחמוק החוצה. הרגשתי סיפוק רב כשהצלחתי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

כשחלפו הרעידות והגלים והסחרחורות בגופי, נשלפתי מפיה, והיא הקפידה למצוץ ולנקות שלא תאבד אף טיפה. הרמתי אותה, והצמדתי אותה אלי בחיבוק. היא התכרבלה בתוכי, והניחה את ראשה על החזה שלי. ליטפתי את שערה ושאלתי:

– "ואם אבקש להאריך את החוזה, משלוש שעות לשלושה ימים, או שלושה שבועות, או שלושה חודשים? – כמה זה יעלה לי?"
– "לא יודעת, אבל נראה לי שאני יכולה לסדר לך איזו הנחה", ענתה וחייכה אליי.

– "השם שלי הוא 'אורן'", אמרתי, "איך קוראים לך"?

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

'אורן' ... גלגלתי ... 'אורן' ... וכי מה מתאים לי יותר מאשר 'אורן'?

– "שמי 'ענבר'", עניתי, "אבל החברות שלי קוראות לי 'בר-בר'". לאחר רגע של שתיקה הוספתי, "אבל אתה יכול לקרוא לי באיזה שם שבא לך".
– "ואם לא אקרא לך בשם? אם רק אחשוב עלייך? תבואי"?
הקול המהפנט הזה שלו, לפתע היתה לו עוצמה גם בלי להשמיע, די היה במחשבה, בדמיון, כדי שאמשך אליו כמו מגנט.
– "אם תחשוב מספיק חזק, אבוא", מלמלתי.

הוא אחז בי בזרועותיו, והצמיד את החזה שלי אליו. ידיו עטפו את גבי, ואת ראשי הניח בשקע שבין כתפו והצוואר שלו. שמעתי את ליבו פועם אלי – 'בואי, בואי, בואי'.

ידו האחת החליקה כלפי מטה על גבי החשוף. אט אט ירדה אל עבר מתני. אצבעותיו רפרפו על הגומי של התחתונים שלי, והמשיכו להחליק עליהם בלי לחדור פנימה. ידו הגיעה אל בין לחיי העכוז שלי, ועוד קצת פנימה אל בין רגליי. אצבעותיו מצאו את מה שמצאו מבעד לבד השחור, ליטפו היכן שליטפו, לחצו היכן שלחצו. כמו תוף ענק פעם ליבו בחזי – 'בואי, בואי ... בואי'.

'עד קצה העולם אלך אחריך, אורן שלי', פעם ליבי מנגד.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
fin
* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

[/align]

עינב(אחרת)	עינב(אחרת) לפני 19 שנים • 29 ביוני 2005 לפני 19 שנים • 29 ביוני 2005 עינב(אחרת) • 29 ביוני 2005 זה חמוד איך שה"ביטוי" יותר עדיף נכנס ככה לשפה...