לא לתקן...את המעוות (-:

לא לתקן...את המעוות (-:

infinite​(נשלטת) • 30 ביולי 2003

בחרתי לפרסם כאן סיפור, שכתבתי לפני הרבה זמן . הוא פורסם בפורום אחר. והיום אני קוראת את
זה בראש קצת אחר, כי לפעמים נחמד להיזכר. כתוב בלשון זכר כי יחסי שליטה בין גברים הוא דבר
שגורם לי להתחרמן רצחחחחחח וגם כי ..פשוט הרגשתי שכך מתאים לכתוב. (האמת שגם נזכרתי בו בגלל כל דיוני הג'וקים לאחרונה ודיבורים על סשנים עם ג'וקים וביוב וכאלה, אבל מקווה שתהנו לקרוא (-: )


...הובלתי אל הקתדרה קשור ידיים, תוך קריאות בוז ושאגות של שיכורים, תוך זמזומי ההמון שנשמעו כעת מרוחקים מתמיד.ראשי התרוקן ממחשבות בעלות ערך אנושי.ההליכה המונוטונית גרמה לי להתנגש בדפנות רגשותיי. מימד נוסף של הוויה סופנית החל שוקע בי לאט. חטפתי בתדירות מכות בגבי ,מקצה חנית של חייל בשחור שליווה אותי. האוויר התכסה אבק מאוס , אדיש, סרחון זיעה שקע בו , כמצווה בי לנחות, לחזור ולהרהר. הכל כמנהגו. נחשולי הגיון קוטל החלו פוקדים בי ככל שהתקרבנו. חשתי צורך עז להקיא. דמות התליין נעמדה כדומיננטה במלוא קומתה על ידי המתקן. נראה היה לי תחילה כי שיכור, אך זו היתה עוד תקווה נודדת.במשך כרבע שעה הקריאו את גזר הדין. עמדתי , מפלס לי הדרך השונה במהותה אל הרגע הקט של יום הוולדי, אל הפחדים השקטים הנצורים על פני תשוקה רוטטת של מזבח התודעה, אל רשתות היצירה - נבכי העבר ולבסוף - אל כפות רגליי היחפות והצורבות, ספוגות עיסה מדממת. בגולה מתמדת, אזכר בך, אנסה לתפוס ולאחוז בסיבי גופך הסבוכים - ההגיון. איך אקרא לך עכשיו? עם ניצוץ צער, רואה גופך המעודן, הערום ,מתענג לו שם. על פני מתקן התלייה. הרגשתי את הזין שלי מתקשה, נעמד דום. התמצקות כוזבת, כואבת, דווקא עכשיו, כשאצטרך להיעלם...מילים לובשות נפח, נוטלות לעצמן מצלול נועז, צורב. מילים הופכות מימיות , חודרות אל רוח המכה בקצותיה בעמקים,מקבלות מיקלט. מיקלט, שלי לא היה. התליין אחז בכתפי וליווה אותי , דוחפני בעדינות מפתיעה אל עבר המתקן. כנראה כבר היה ותיק ומיומן. משהו החל שואב בתוכי את איבריי, מחשבותי ותקוותי, אל תוך ריק מרכזי וקיים, ורציתי להיות שם כולי. תפסתי את מבטו של התליין על הזין שלי. הוא חייך. ללא היסוס חייכתי בחזרה והחיוך קפא, כטיפת מציאות אחרונה שנשארה לי. את זה אבטא בפניו - האם יבין ? הוא הסתכל עלי בתהייה. אולי בהיסוס ? אך באותו רגע כבר הייתי למעלה והחבל נכרך מסביב לצווארי. המעמד תחת רגליי הופל. החבל התהדק במהירות קוסמית . הפקתי את המלוא מתלייה זו, כשחקן בהצגה יומית בתאטרון. רעדתי והתעוותתי, נאנק. התליין ירד מהקתדרה, התיישב על כסא בצד, רגל על רגל. הוא היטה ראשו לצד, מסתכל בחיוך כיצד אני מחרחר. הוא הוציא מהכיס חטיף שוקולד ונגס. "קאט! מספיק להיום, מגיעה לי הפסקת צהריים" שמעתי את קריאת הבמאי. -"תודה רבה לכולם!" ירדתי מהקתדרה, קצת מנסה להסתיר עם הידיים את הזין העומד שלי. התישבתי על כסא קטן ליד התליין. הוא הביט בי באדישות, עיניים כחולות, עדיין לבוש בבגדים השחורים, מסיכה על ראשו. מראה גוטי להפליא.
-"נכנסת עמוק לדמות, הא ? אני לא מכיר אותך כל כך. אתה חדש?" שאל.
-" אני הבחור הרע בסרט אמריקאי" עניתי בקול שקט.
"-ומה אתה עושה שם? "
-" לומד לקח. "
-"יפה. אחרי בבקשה, לעשות חזרות" אמר פתאום בקול תקיף.
השפלתי את מבטי.הוא קם. -" למה אתה מחכה?" שאל נרגז.
-" אני..רק צריך לנעול נעליים..."
-" אתה לא צריך כלום.קום כבר" פקד בקול רם. קפצתי מהכסא, מסתכל סביבי בבילבול , המון אנשים סביבנו, רק שלא ישמעו.. התחלתי פוסע מאחוריו, עדיין קצת מחטט בעיני בין הכסאות, מחפש את נעליי . אבל שמעו...ראיתי דמות גברית מאילו ששיחקו את "הקהל" יוצאת לעברנו והולכת בעקבותינו . כמו צל. הרגשתי את האדרנלין מתחיל לחלחל בגופי, עולה אל גרוני.

חשתי כאילו זהו המשך של התסריט, שיצא מכלל שליטה. מכלל השליטה שלי.

דמותו הגבוהה והמאיימת של אדוני "התליין" הובילה קיומי ונשימותיי, חששתי, אך רציתי להתמסר לו לנצח, להיות מובל על ידו.

החששות ,העצבנות הפנו דרכם לרוגע עילאי , נעים, הלכתי אחריו כמסומם, מתנדנד, רועד מהתרגשות. ומאחוריי צעדי הגבר השני - הפרנויה המתוקה שלי.

מחשבה טורדנית הציקה לי במקצת, חשבתי על מבטיהם של האנשים ברחוב, מחוץ לסטודיו , שהרי הבגדים שהיו עלי הם בגדי אסיר קרועים ומרוחים דם מזוייף , ועוד בסגנון ימי הביניים...קצת הצטערתי שלא לקחתי עימי את הג'ינס שלי...

-"אדוני , אפשר לבקש ממך משהו , בבקשה ?" פניתי אליו בקול חלש.
-" כן." אמר וקולו החזק נשאר תלוי מהדהד באוויר.
-" אדוני, בבקשה ממך , איך אני אצא כך לרחוב, בבגדים כאלו...אני..."
- " וכי מישהו אמר לך שאנחנו יוצאים לרחוב ?"
כעת באמת דיי נלחצתי . ואולי הוא מטורף ? רוצח?
הסתכלתי על דמותו הפוסעת ושוב הרוגע המסמם הזה... כפת אותי . לא היה לי איכפת.

הלכתי אחריו , ירדנו במדרגות , מחוץ לאולם הסטודיו, למטה, במסדרון ערפילי, ועוד מדרגות, שהיו ממוקמות ליד השירותים, ואף פעם אחת בחיי לא תהיתי מה יש שם , למטה.

עיניי תפסו את הכתוב על השירותים.
"גברים" ו-"נשים". וזהו. סוף מישור המציאות.

ירדנו למטה במדרגות ההרוסות וחושך הסתער על עיניי, חדר לפי. נתקלתי במשהו כמו צינור ענק ונחבטתי בראשי .

-" איי !" - פלטתי בכאב והפתעה.
אדוני עצר והתקרב אליי.
-" תן לי לראות." אמר , והעביר על מצחי הכואב שתי אצבעות מרגיעות. לא הבנתי איך הוא רואה בחושך , אך מגע ידו חלחל אל תוך גופי כהשפעת אותא סם מרגיע שחשתי כל הזמן .

הכאב התפוגג..
-" זה כלום , אתה בסדר." אמר ופנה להמשיך ללכת.
רציתי לחטוף עוד מכה כזו בראש רק בכדי להרגיש שוב את מגעו על גופי. .

הלכנו הרבה , איבדתי תחושת זמן וכיוון, בחשיכה, פוסע עיוור אחריי נשימותיו במסירות.
אדוני עצר. נעצרתי גם אני.
חששתי להתקרב אליו מבלי שפקד עלי .

-" התקרב." - שוב אותו קול מרגיע , מנחם , מסמם.
חשתי לעברו. הוא הוציא נרות מכיסו , הדליק אחד מהם והאיר בו על פניי .

ראיתי לפתע את פניו , ללא המסיכה. מוצקות , מושלמות , תווי פניו היו חדים, אף ישר, עוצמות לחייו גבוהות. קרח. העיניים הכחולות הפנטו אותי כליל .

קדחתי מאושר, על סף בכי משחרר, מחיי המציאות, מעול הבדידות. רציתי ליפול אל רגליו , לנשקן , להריחן , לחבקן ורק לבכות. בהיסטריה. לספר לו עד כמה נמאס לי להיות הבחור הרע בסרט אמריקאי נדוש. זה שכולם שונאים אותו ותמיד מת בסוף.

הוא נתן לי להדליק את שאר הנרות.
בזהירות הדלקתי כמה, וניסיתי לאתר את מקום הימצאותנו.
מעין מרתף...לא..ביוב !

כמטרים ספורים מלפנינו הבחנתי במי-השופכין העכורים מחלחלים , זוממים רע, תלויים בין ארץ עייפה ושמיים ריקים.

-" תתפשט." - פקד עליי.
בידיים קפואות מקור ניסיתי להוריד את מכנסיי האסיר הקרועים, אצבעותיי לא שמעו לי, נטקעו בחוטים, בכפתורים...
אדוני צחק.
ניגש אליי. שאפתי את הסירחון המתקתק של מי-השופכין ונשימתי קפאה בשאיפה מהתקרבותו. בקלילות אצבעותייו שחררו את כפתורי המכנס. הוא נפל על הקרקע .
-" את החולצה אתה יכול להוריד לבד. אין עליה כפתורים." - אמר בבוז קל.

במהירות השלתי חולצתי . נותרתי ערום ורועד. הזין שלי עמד . הסתרתי אותו עם שתיי ידיי, אך זה לא עזר, רק התגריתי עוד. השפלתי מבטי.

לפתע שמעתי פסיעות מתקרבות - הבחור שהיה מאחורינו . נלחצתי מעט , והתכופפתי להרים מכנסיי.

מגף צבאית של אדוני דרכה על ידי הקפואה, מעכה אותה.
נשכתי את שפתיי ובלעתי את הצעקה.

- " אמרתי לך להתלבש , נבלה ? "פנה אלי ברוגז.
-" סליחה , אדוני, אני מצטער...ממש..פשוט..."
-" תסתום את הפה, חלאה. "
דממה , דממה, עד שייתן לי רשות לדבר. הפרנויה שלי התקרבה אלינו. בחשש, באיטיות. פניו להטו.
אדוני הביט על הבחור בזלזול.

-" איחרת , עבד. אתה תיענש." אמר לו בקדרות.
העבד החניק את הבכי וראיתי דמעת ייאוש נוטפת על פניו.

-" סליחה , אדוני, אני מצטער, בבקשה.."
-" אל תענה לי, זבל, אמרתי שתיענש. אבל אני לא מבין מדוע אתה עומד !!"

העבד היה כעת מיואש באמת , הוא נפל אל רגליו.
-" סליחה, אדוני. תודה, אדוני.." התקפל על רצפת האספלט המזוהמת.

העפתי לעברו מבט. בחור גבוה , קצת רזה, שיער קצוץ, פנים עדינות. עינייו קהות.
היה לו אף מוזר במקצת, מחודד ומאורך , סולד.
-" תכיר, עבד, זה אף אחד" הציג אותו אדוני בפניי. אותי הוא לא הציג.

-" גם לך יהיה שם, כשתהייה ראוי לו."
-" תודה , אדוני." אמרתי, בניצוץ קנאה.
-" מעכשיו אתה לא הרע בסרט אמריקאי . אתה זונה בסרט פורנו זול. ברור לך ?
אמר, ושם עליי מסיכת גז, מהדק אותה סביב פניי.

-" כן אדוני. תודה אדוני." קולי יצא מעומעם דרך המסיכה.
-" מי אתה אם כך?"
-" אני זונה מסריחה אדוני."
-"יפה. אכן כך. עכשיו אתה -" - הוא פנה אל אף אחד -
-" קח את עצמך, גרוטאה מצחינה , תתפשט ושב על הצינור."

-" כן אדוני." -אף אחד זחל על ארבע , מושיל בגדיו תוך כדי הזחילה, מייבב עדיין. אדוני התקרב אליו , העביר ידו על פניו.
העבד נשא אליו את עינייו בחשש, בהערצה. עירום, הוא נשכב על צינור עבה ומלוכלך.

אדוני הוציא חבל של מטפסי הרים וקשר את העבד לצינור, ידייו נמתחו כלפי מעלה. הזין שלו ניטה הצידה , רגליו רעדו , קשורות אל שני צידי הצינור , חובקות אותו בפיסוק קל.

בשתי ידיו ניסה לדבוק בשולי הצינור , כנאחז לבל ייפול. עינייו מימיות ,דמעות עכורות קוויות בהן, על הקיר נפל צל פניו. ראיתי צל ריסיו , מפרפרים מציפייה.
אינסטינקט שהיה חבוי עד כה התעורר בי לחיים ונפלתי על ארבע. ראשי היה כבד ממסיכת הגז, אך מחשבתי צלולה.

אדוני התקרב אליי. גופי רטט מתשוקה . הוא הוציא אזיקיי ברזל וכבל אותי אל אחד הצינורות הנמוכים ביותר, ידיי כבולות מטה, והישבן מופנה כלפי מעלה ומוכן לשרת את אדוני.

לא יכולתי לראות , אך חשתי את מגע השוט ,מזדחל בעדינות על גופי כמו נחש ההולך להפשיל עורו, מלטף ישבני.

נשימתי נעתקה עם צליל הנפת השוט . ספרתי בקול עשרים הצלפות חותכות , צורבות ומהנות על הישבן הקפוא שלי, שהתחמם והאדים בינתיים.
קולי יצא עמום מנבכי המסיכה, מרוחק ממני, לא זיהיתי אותו . גנחתי ולא שלטתי בכך.

-" מה כואב לך עבד?" שאל אדוני.
-" ה-TOOSICK, אדוני" השבתי בגניחה ארוכה.

-" מעכשיו זה השם שלך. אף אחד, תכיר את TOOSICK
אף אחד ניסה להתרומם , קשור אל הצינור.
ראיתי את צל האף המחודד שלו. יכולתי לחוש בקינאתו.
תיקן ענק זחל לאורך הצינור שהיה קשור אליו , צל שמן ומאיים.
בכבדות, לאט ובהחלטיות התיקן עלה על רגלו של אף אחד והחל זוחל עליה , מסתבך בשערות הרגל.
אף אחד נלחץ .

-" אדוני , אדוני , בבקשה, תוריד אותו ממני." - התחנן בייאוש.
-" וכי מדוע ? נאה לעבד חצוף כמוך להזדיין עם חרק."
אף אחד פרץ בבכי היסטרי.
-"בבקשה, אדוני, אני שונא חרקים!" בכה.
ריחמתי עליו קצת , אך מראה גופו המתפתל גירה אותי איימים.
אדוני התקרב אליו והתיר קשריו. העבד נפל לרגליו , מלקק מגפיו ביעילות ובהכרת תודה , מבריק אותן, ידיו מאחורי גבו, לא נוגעות בנעלי האדון.
-" מספיק." אדוני הידף אותו בחבטה קלה במגפו ושיחרר אותי מהאזיקים. הוא פקד עליי לשכ על הגב..

...-"תשכב ואל תזוז, עבד, ברור ?"
-" כן, אדוני."

אדוני ניגש אל אף אחד, שהיה שרוי על רצפת האספלט, זז בעצבנות , לא מוצא מקומו , מחפש מחילה מאדונו.

-" אני ממש לא רוצה לראות את פרצופך הערב!" אמר אדוני בתקיפות.
-" כן , אדוני." השיב אף אחד בהכנעה, זחל אל התיק שהביא עימו ושלף משם מסיכת עור שחורה.

הוא חבש אותה על פניו במיומנות , כאילו הולידה אותו אימו בדיוק במסיכה כזו.
"second skin" -ציינתי לעצמי במעט אירוניה דידקטית.

עינייו בלטו דרך המסיכה, התרוצצו בחשיכה בטירוף, חיפשו אותי. על הפה היה ריצ'רץ'.

רק האף נשאר חופשי ונראה כעת מחודד, בולט מתמיד.
הוא הניח פניו על מגפו של אדוני, מריח אותה בתאווה .
אדוני חבט בראשו עם המגף. אף אחד נאנק ונשמט על גבו. הוא התחנן לעוד.

אדוני הניח את המגף העילאית על חזהו. דרך בחוזקה, מועך אותו.

כמתוך רפלקס, העבד התרומם, אך צנח בחזרה , זעקת כאב מפלחת את חזהו.
יכולתי לשמוע את ריאותיו ואת צלעותיו מתחכחים אלה באלה , תחת כובד משקל מגפו של אדוני.

שכבתי עירום ,על הרצפה המצחינה, הלחה.
שמיעתי התחדדה וצליל מי הביוב המחלחלים גאו ,מאיימים.

הגירוי העז עלה אל ראשי וירד אל הזין שלי, התאפקתי שלא לגעת בעצמי . לא לזוז. כל תזוזה הגבירה את הדחף, הריגוש.

-" אף אחד, אני אתן לך להיות קצת יצירתי הערב" אמר אדוני.
הייתי מופתע.
"לא, רק לא זה.."חשבתי. לא סמכתי על העבד. חשתי שהוא חולם להתנקם בי, על היחס שנותן לי אדוני, על כך שהפכתי להיות צד בעניין.
אך סמכתי על אדוני, ידעתי כי אין לי מה לחשוש כל עוד הוא כאן.

-" תודה רבה אדוני." פלט העבד בהתרגשות, כשעינייו עדיין מתרוצצות על גופי, כנראה חשב מה יעשה בי.

הגירוי האדיר התערבב בדחף להגנה עצמית, והתחלתי זוחל מעט אחורנית , נעזר במרפקיי.

-" לא לזוז עבד." פקד עליי אף אחד. הוא קם על רגליו והתקרב אליי.

רעדתי והזעתי. רציתי אותו למרות הפחד.
הוא החל זוחל עליי לאט, מתחכך בזין המגורה שלי . הוא החל ללקק את פטמותיי, נושך , צובט. הוא הכאיב. גנחתי בתאווה.

הוא הוציא שלושה מצבטי ברזל, לקח אחד מהנרות הקרובים אלינו והחל מחמם אותם.
קרוב לעיניי, כך שאראה זאת בבירור. התחלתי נושם במהירות , בקול, מנסה לאגור חמצן.

הוא תפס את שתי פטמותיי הקרות במצבטים הרותחים . מצבט נוסף הידק אל הזין התפוח , העומד שלי.
זעקתי בכאב והתקפלתי. גופי פירפר, חיפש נחמה.

אדוני התקרב אליו מאחור. העביר את השוט על גבו, בתוך חריץ ישבנו המתנועע. הניע את השוט באוויר בקלילות והצליף.

ישבנו של העבד רטט מעוצמת המכה , גונח מכאב ,הוא אחז בידיי, מועך אותה, מדפדף בין אצבעותיי.

הוא הניח ידו על פתחי האיוורור של מסיכת הגז, מקרב עיניו אל עיניי, בוחן תגובתי.
ניסיתי לשאוף עמוק את החמצן המועט שנותר בי, אך כעבור דקה התחלתי להיחנק. נלחצתי.
כעבור חצי דקה נוספת נכנסתי לפאניקה מחוסר החמצן. ביד אחת ניסיתי להדוף מעלי את זרועו החונקת וביד שניה התחלתי לשדר לו סימנים נואשים.
עיניי התחננו אליו, אך לשווא. הוא רק התגרה יותר.
השמעתי קולות עמומים. הכל החל מסתובב. ידיי נפלו לצדדים באפיסת כוחות ועיניי החלו להתגלגל.
כשכבר ראיתי חושך, הוא שחרר את האחיזה, משמן לי את פי הטבעת , הניף את רגליי וחדר אליי בכח.

החדירה העמוקה והאגרסיבית המלווה באספקת החמצן הביאה אותי אל-על.
ריחפתי גבוהה. הכרתי נסחפה אל התעתועים. נשימתי נשמעה כגניחה. התנערתי מהפחד ורק נשמתי , מתמסטל מהחמצן והכאב.
על הקירות , המכוסים בצל התאווה צפיתי בריקוד הלהבות. כמו הזיתי. הרגשתי את הזין שלו מגיע לי עד לגרון...
אדוני שימן את פי הטבעת של העבד, והחל להרחיב אוו לחדירה עם אגרופו. העבד התפתל. אדוני זיין אותו בפראות, שיפד אותו.
אף אחד גנח, מניח ראשו על חזי הבוער מכאבים , מלטף אותו , נושך.
-" עכשיו תבלע אותו - פקד עליו אדוני.
אף אחד פתח את החצי השני של הריצ'רץ' על פיו, עדיין גונח, הוריד את המצבטים החמים מפטמותיי ומהזין שלי.
שפתיו הרטובות והקרירות החלו לנוע בחושניות , יכולתי להרגיש את פנים הלוע שלו, צווחתי מהנאה.
הרגשתי שאני עומד לגמור, ניסיתי בכל גופי לאחוז בשפיכה.
אדוני גנח , וגמר , משפיך אל תוך פי הטבעת של העבד, ממלא אותו.

-" לא לגמור עד שאני אומר לכם, חולדות ביוב מושתנות, ברור?"
-" כן אדוני" השבנו בקול אחד , מחליפים בינינו מבטי שנאה ואהבה.
הוא הניף את אף אחד ממני, אוחז ומושך בקולרו.
אף אחד נפל הצידה נאנק, אוחז בזין הכביר והתפוח שלו, נושך שפתיו שלא לגמור.

אדוני התקרב אליי לאט והוריד את מסיכת הגז.
-" שניכם אליי, רוצים לגמור?"
ושוב אנחנו, בקול אחד,
-" כן אדוני, מאד , תודה אדוני"

זחלנו אחריו על ארבע, אל תוך מי השופכין.
הוא הורה לעבד לרדת מטה ולמצוץ לי.
העבד לא נבהל מכך. הוא לקח אוויר , הוריד ראשו מטה ונבלע בתוך המים המזוהמים.

חשתי שוב בשפתיים הקרירות, הרטובות שלו. יכולתי לרואת את הבועות על פני המים. גנחתי, אוחז ברגלו של אדוני שעמד מעליי, מלטף אותה.

אדוני הורה עליי למצוץ לו. מבט אחד על העשרים ומשהו ס"מ הכבירים ובלעתי אותם , נחנק , פניי מתכווצות בהנאה, כל גופי בתוך מי הביוב,
בתוך החרא שם מקומי.

גיששתי בתוך המים את איברו הקודח של העבד ואוננתי לו.
אדוני גנח מלטף את ראשי ולסירוגין דוחף אותו , גורם לי לבלוע את הזין שלו עד לבית החזה.

הוא גמר והשפיך לי לתוך הפה, שהיה כמעט בתוך המים.

בלעתי את הנוזל הסמיך, הכל עד טיפה אחרונה, וגם קצת ממי השופכין.
הוא נתן לנו רשות לגמור.
השפכנו אחד על השני, זועקים , מתפתלים מהנאה.

זחלנו אחרי אדוני בתוך המים, מתנשקים תוך כדי, נושכים שפתיו זה של זה.

אדוני הורה לי להתלבש.
על אף אחד פקד להשאר עירום ולשכב על אותו הצינור עליו שכב בתחילה.
-" אתה לא תשכח את העונש הזה. החרק מחכה לך."
אמר לו בכעס.
העבד הביט כלא מאמין.
-" אבל אדוני..." לחש בקול חרוך.
-" שמעת מה אמרתי? או שתוציא את החרא מהאוזניים! "
אף אחד נשכב על הצינור בחרדה, רועד מקור ומבכי.
הוא נקשר אל הצינור , מחפש את עיניי, כמבקש עזרתי.

קמצוץ שמחת ניצחון הרעיד את נפשי , על כך שאעזוב לבד עם אדוני. אך לא האמנתי שהוא ישאיר כאן את העבד שלו.

אדוני ניגש אל פתח היציאה למסדרון , מסמן לי לקחת את התיק עם החפצים.

אספתי ביעילות ובמהירות את הכל, מגניב מידי פעם מבט מגורה אל עבר העבד המפרפר.

-" בוא" אמר לי אדוני. זחלתי אחריו על ארבע, עם התיק בפה.
-" אתה יכול לקום".

הלכנו כשתי דקות ודיברנו. מאחוריי שמעתי את זעקותיו של של אף אחד חותכות את האוויר , משאירות הד תמוה על מצפוני.

אדוני התישב, הוציא שתי סיגריות ונתן לי אחת.
התישבנו מעשנים, התנשקנו.

-" אתה יכול להמשיך מכאן לבד" אמר לי כעבור חמש דקות, מלטף את פניי. -" אני חוזר לשחרר אותו."

קבענו להיפגש מחר אחרי החזרות ,ליד השירותים.

יצאתי אל הרחוב, מתנדנד כסהרורי, רטוב ומלוכלך.
תפסתי את מבטיהם התמהים של האנשים , אך לא היה לי איכפת.

חשתי שמעכשיו זה יהיה שונה. זכרון העבר התעוות, הווה לא היה, רק ניחוח שכרון חוויה.

מחר הכל יהיה שונה.
נתמלאתי ציפייה אל החזרות של מחר, אל החלק בו אני הולך להיתלות...
רציתי להיות קרוב שוב למגעו של אדוני.
רציתי לדעת שמתוך הקהל הרב , שלא איכפת לו ממני, צופה בי זוג עיניים שונאות ואוהבות...

הובלתי אל הקתדרה קשור ידיים, תוך קריאות בוז...

.....סוף......

מאסטר יקיר​(שולט) • 30 ביולי 2003

WOW!!!

איזה יופי של חוויה
הצלחת להעביר כאן!!!

אוףףףףףףףףףף
השליטה בשיא עוצמתה!!!

נפלא!!!

ZEUS​(שולט) • 31 ביולי 2003

איזה סיפור!! ועוד לפני הקפה של הבוקר!
אהבתי!