אספנית

אספנית

DearPrudence • 23 ביוני 2005

אוספת לי סימנים
מרכיבה פאזל משברי זכרונות
של אחרים

מציצה מתוך אפילה גמורה
מלקטת רסיסים של אור
אני קוראת להם אהבה

מפזרת אותם בתמונה
תולה אותה ליד האחרות
הן מסודרות בשורה
האחרונה תמיד הכי גדולה

תערוכה של אהבה אני קוראת לה
ויש שם תמונות
של ים, שמש, זריחות ושקיעות
צבעים עזים של מדינות רחוקות

ונכון לרגע זה:

התערוכה סגורה
הקיר מלא
התמונות מזוייפות
האוצר החולה

infinite​(נשלטת) • 23 ביוני 2005

מקסימה אחת
אבל למה תמיד את מסיימת ככה
מה זה סגורה סגרת לי את הדלת בפרצוף מה ז'ה ז'ה ??
רוצים פתוחחח 24 שעות
אני באה לתערוכה


נ.ב. לא צריך זכרונות של אחרים ,גם לך יש זכרונות , זה התערוכה שלך ,הם חלק ממך והם מלאים ,לא ריקים ולא מזוייפים

שאלה...

רןרן • 29 ביוני 2005

שאלה ...
את חושבת שהכי קל לכתוב מכאב?

DearPrudence • 30 ביוני 2005

אינפי, אני מקסימה? את מקסימה!
אני מפנה אותך לתערוכה ראויה: www.daligallery.com

רןרן,
התגובה המיידית שלי לשאלתך הייתה שלא, שהרבה יותר קל לכתוב כשמאושרים, כי אז אני מרגישה הכי חיונית, הכי נמרצת, המילים זורמות ואז גם למשפטים יש יותר התחלה וסוף.
ואז חשבתי שוב, כי נזכרתי שבגלל אותה נמרצות מעולם לא רציתי לשבת ולכתוב, תמיד רציתי להיות בתנועה, מחוץ לבית, לראות ולהראות, לפגוש אנשים, פשוט לחיות ולא לכתוב על החיים.
ואולי בעצם כשמאושרים יש אמנם יותר משפטים אך הם נהפכים להיות אופטימיים חסרי תקנה, מנותקים מהמציאות, קצת מטומטמים.
ואז חשבתי שוב (מה שלא קורה לי הרבה) ונזכרתי שאת הפסקאות הכי יפות שלי (וזה כמובן רק יחסי) כתבתי כשהייתי מונעת מאהבה.
ושוב חשבתי (וזה כבר ממש נדיר). זאת הייתה אהבה שמונעת מסבל.
אבל אם כתבתי לרוב מתוך סבל, איך זה כשבכיתי, לפעמים התענגתי על הדמעות ועל הזכרונות, אפילו על אלו הלא ממומשים?

אז אני חושבת שאין לי ממש תשובה.

תודה על השאלה רן.
ותודה לך אינפי. את באמת מקסימה.

באשר לקשר בין כאב, אושר וכתיבה

מקמרפי​(אחר){ush ואושה} • 30 ביוני 2005

יש ספר ילדים שצרוב לרובנו בתודעה ונקרא "החתיכה החסרה".
אין לי כוח לגולל פה את הסיפור, ואם אני מפלה פה בין אלה שקראו ואלו שלא אז זב"שכם .
בכל מקרה, מה שהתכוונתי לאמור הואשכאב הלב והנשמה- הוא לא נטול תפקיד.
הוא אותה חתיכה שחסרה לנו. והוא זה שגורם לנו לדדות, לקרטע ולהרהר באותם חסרים, אותם כאבים ויור ויותר להבין מה עלינו לעשות כדי למלא אותם.
כתיבה מקדמת אותנו (לפחות אמורה לעשות כן). מעבר לתאוות הפרסום והצומי של כולנו.

ברגעי חסד בהם החתיכה החסרה מתמלאת, העיגול ממשיך להתגלגל באינרציה מתמדת.
ולדעתי אין סיבה לעצור אותו, אלא באמת לתת לו להמשיך להתגלגל כמה שאפשר. בבחינת IF IT'S NOT BROKEN DON'T FIX IT. חיים אמיתיים הם החיים עצמם ולא אינטרוספקטיבה מתמדת ומנתחת באיזמל מחודד. הם האומץ להשתתף בחיים ולהיות מסוגלים לקבל ולזהות את השפע שמומטר עליך, מבלי לצפות ולו לרגע לקבל מהמציאות את מה שאין בידיה לתת. ההבנה והניתוח צריכים להתבצע תוך כדי ריצה, וגם להם עדיף שיוצב סייג לחלק המילולי ואפלייה מתקנת לחלק התחושתי. בהרבה מקרים ניתוח מילולי לחלקיקים גורם לקסם להתפוגג. אין דבר שראוי לחיות יותר בשבילו מאשר אותו הקסם.

ובאשר למסקנה בסופו של אותו סיפור- תמיד הייתה לי הרגשה חצויה באשר לה.
עד לגיל מוסים הייתי מאוד צייתן לספרים. אז השלמתי אותה וקילתי אותה עלי כמסקנתי.
כיום, למרבה הנודש (נדוש בהטייה), אני חש שהאמת היא איפשהו באמצע.
אני לא חושב שהפיתרון הנכון הוא להמשיך להסתובב עם חתיכה חסרה.
גם לא להתקין אותה ולהתחיל להתגלגל אין עצור.
אני מציע לתכנן מנגנון שליפת חתיכה. ברגע שאנחנו חשים בצורך.


ואולי זאת בכלל מטאפורה על רעב הישגי ועל "לקחת זמן לעצור ולהריח את הפרחים".
נו שויין, הפוסט הזה כבר ממזמן חרג מתחזיות ההפקה.

Re: אספנית

venus in our blood​(שולטת) • 2 ביולי 2005

פרודנס,
את לא רק אספנית של רגשות....
את אוספת ביד עדינה- עדינה, ברוך אינסופי כל בדל של רגש אמיתי..כל טיפה של מהות ומשמעות..
את אינסופית ברגשותייך..אל תגנזי. בבקשה . הכל שם כל כך אמיתי, ונוגע, אלוהים, כמה זה נוגע בעצב החשוף..
כמה קל להתחבר אלייך, מוכשררת מדהימונת אחת.

תודה לך.

DearPrudence • 2 ביולי 2005

תודה נוגיתה יקרה, למרות שיש לי נטיה להתכחש למה שאני כותבת בערך דקה אחרי שאני שולחת.
אבל באמת תודה שאת כל כך רואה.

venus in our blood​(שולטת) • 2 ביולי 2005

תתכחשי, נפלאונת.
זה עדיין ותמיד יהיה שם.