מרי-אן(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
30 ביולי 2003
בדרך למעלה (הארה)
לפעמים זה חזק ממני.
לפעמים, ולאחרונה אפילו פעמיים בשבוע, בא לי פשוט להעלם, להתגמד עד לגודל אצבעוני, להכנס לתוך קופסת גפרורים ופשוט לא להיות. כשזה קורה, אני יורד למרתף, ממש כמו עכשיו, נכנס לארונית העץ וסוגר על עצמי את הדלת, מנסה לנצח את השקט. אני יודע שהוא עלול לכעוס, שומע את הצעדים שלו במדרגות היורדות למרתף, מתקרב אלי, הדלת נפתחת. "צא משם" הוא אומר בקול רך, אני יוצא. "אני לא מרוצה מזה שאתה בורח ככה." "אני מצטער, מאסטר, זה חזק ממני". מתבייש על חולשתי בפניו. "מה אוכל אותך, לאר?" המאסטר הרחום שלי מתעניין. "העבודה, מאסטר, הניהול קשה לי... כל האחריות הזאת.... להגיד לאנשים מה לעשות... זה... זה לא בא לי בקלות..." הוא לא יאהב את התשובה, אני יודע. "אז ככה אתה רוצה לוותר, אני מבין." הוא מתיישב. "אני לא מעוניין בעבד וותרן" אמר, לא מתגרה, יותר...מסכם... "אני אעשה הכל, מאסטר, אני אמשיך לשרת אותך בנאמנות, מאסטר, אבל העבודה הזו... היא קשה לי כל-כך...." "העבודה הזו, לאר, מכינה אותך לדברים הגדולים שאני מכין עבורך. ואני מצפה שתעמוד בצפיותי." "כן, מאסטר." אני מקבל בהכנעה. הוא קם ועולה ואז מסתובב "לאר..." "כן, מאסטר?" אני ממתין למוצא פיו בצמאון. "אני מרוצה ממך, אל תאכזב אותי." הוא לא מחכה לתגובה ועולה במדרגות. לפתע שמחה גדולה מציפה אותי. המאסטר שלי, פסגת כל שאיפותי, האל שבצילו אני חוסה, מרוצה ממני! וכי יש דבר שאוכל לשמוח בו יותר? המחמאה מגרשת מיד כל זכר למחשבות על ההתפטרות מהעבודה. אני מרים את הסנטר בגאווה, 'אני נועדתי לגדולות בעיני המאסטר שלי, אני אהפוך להיות מקור לגאווה בעיניו' ובמחשבה אופטימית זו חייכתי וסגרתי את הארונית מאחוריי. "לאר" הוא השם שהמאסטר שלי בחר עבורי. אני מתהדר בו בכל פעם שהוא נאמר שכן עמלתי קשות להיות ראוי לשאת אותו. במשך חודש וחצי נבחנתי בדרכים שונות שאחת מהן היתה להתקדם לתפקיד ניהולי במקום עבודתי. מכל המבחנים, זה היה הקשה ביותר. תפקיד ניהולי ואני פשוט לא מסתדרים יחד, זה לא חלק ממני... אבל למען המאסטר, הגשתי מועמדות ולאחר המתנה מורטת עצבים, קיבלתי את התפקיד. באותו ערב, קיבלתי את שמי ואת קבלתו הרשמית של המאסטר. עדיין נשגבת מבינתי ההבנה מדוע התעקש על מבחן זה, אולם נסתרות הן דרכיו של המאסטר ואני חדלתי מלהרהר בכך. המאסטר מעולם לא עשה דבר שפגע בי בשום צורה ואני סומך עליו בחיי. אז פעמיים בשבוע הייתי בורח, כשלא יכולתי עוד לעמוד בלחץ ההנהלה, כשהאחריות היתה רבה מנשוא, הייתי בורח לארונית העץ במרתף. שם, בין ארבעת דפנות העץ הייתי חש בטוח, מוגן. הייתי חש כרכושו של המאסטר, כחפץ שאין לו חיים משל עצמו אלא רק המטרה לשרת את אדונו. בפעם הראשונה שברחתי, המאסטר הוציא אותי אחרי 4 שעות. הוא שאל למה אני יושב בארונית ואני הסברתי לו שאני בורח. "בורח ממה?" הוא שאל "מהאחריות מאסטר". עניתי. משום מה הוא הניח לי. הוא רק הביע את מורת רוחו אבל כל עוד זה לא פגע בתפקוד שלי, הוא היה מניח לי לברוח. קמתי מן הרצפה ונשמתי עמוק ואז עליתי בזריזות במעלה המדרגות וטיפלתי בארוחת הערב. למחרת, לאחר הטיפול בכל צרכיו של המאסטר שלי, הוא יצא ליום העבודה ואני התכוננתי לזה שלי. כמעט לקיתי בהתקף חרדה בכניסה לבניין העבודה שלי ואז נזכרתי בליל אמש, 'המאסטר שלך מרוצה ממך, לאר.' דקלמתי לעצמי כמו מנטרה קדושה וכך יצאתי מן המעלית והחלתי לארגן את יום העבודה החדש. "דניאל, איפה המזכר שביקשתי ממך אתמול?" שאלתי את האדם הראשון שראיתי. "מיד בוס, אני כבר מעביר לך" לא עצרתי אפילו לשמוע את תגובתו, פשוט שעטתי קדימה ובדרך הארוכה למשרד שלי הטלתי לפחות 5 משימות נוספות על העובדים שנקרו בדרכי, כולם ניגשו מיד לבצע את שביקשתי, מהאחרון שפגשתי ביקשתי כוס קפה, 2 סוכר ואת הדוחות של אתמול ואז נכנסתי למשרדי, סגרתי את הדלת מותיר את המולת הבוקר בחוץ והתיישבתי באפיסת כוחות על כיסא המנהלים המרופד, מתנשף, החזה שלי עומד להתפוצץ. הדלת נפתחת והדוחות וכוס הקפה מונחים על שולחני. אני מביט בו הוא מחייך אלי "לא רע, לאר, אתה מתקדם" "תודה, מאסטר, תודה..." |
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
30 ביולי 2003
קראתי שוב ושוב את הסוף...
נחת עלי בבום.... אכזרי... אכזרי לטובה... רגע... משפשף עיניים.... קראתי שוב... הבנתי את הדבר בשתי אפשרויות... 1- במקום העבודה, המאסטר הנערץ שלו מגיש לו דוחות וקפה... 2- המאסטר הנערץ יושב בכל חלקיק בנפשו, וגם אם הוא לא נמצא פיזית בחדר, והעבד חש בנוכחותו בכל חלקיק שנייה... הערצת אין קץ! העלילה, הרעיון, האווירה... גם החלק הקטן, בו המאסטר נפגש עם העבד לשיחת הבהרה קצרה... הרי זה מפגש מנטאלי עצום! אהבתי!!! |
|
|
ZEUS(שולט)
|
לפני 20 שנים •
30 ביולי 2003
מקסים! אהבתי!
|
|
|
|
מרי-אן(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
31 ביולי 2003
בדרך לחו"ל...
תודה, תודה
שמחה שאהבתם. |
|
|
| עובד אלילות(נשלט) |
לפני 20 שנים •
31 ביולי 2003
שאלה למרי אן:
ללאר יש פיצול אישיות? האישיות שלו כוללת בתוכה גם את המאסטר, כמו מין סופר אגו מנופח ודורסני? |
|
|
| עובד אלילות(נשלט) |
לפני 20 שנים •
31 ביולי 2003
זה הזכיר לי פרק מאוד מעניין מבאטמן
היה הפעם פושע, מנהיג מאפיה קטלני ביותר, שבעצם היה בובה שמופעלת באמצעות כף יד. האדם שהפעיל את הבובה היה העבד של הבובה. הבובה ישבה על הברכיים שלו, עישנה את הסיגר שלה, נזפה עליו, השפילה אותו, סטרה לו. והאדם - עבד שהפעיל את הבובה קיבל את הסטירות ואת העלבונות בשתיקה ובנאמנות. הבובה נתנה הוראות לאדם שהפעיל אותה ולאנשים שהיו חברים במאפיה, עמדה בראש הפשע המאורגן וביצעה פשעים מתוחכמים וחמורים. שמה היה פני צלקת, על שום הצלקת שעיטרה את פני העץ שלה. בסוף כמובן שבאטמן מנצח, ופני צלקת עולה באש. העבד בוכה ומתמלא איבה כלפי כל העולם על שנשרף האדון שלו. אך הפרק מסתיים בכך שהעבד שכבול עכשיו בשרשראות בתא בית הסוהר בבגדי אסיר משייף ומגלף בובה חדשה שגם את פני העץ שלה מעטרת צלקת ארוכה... |
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
31 ביולי 2003
עובד אלילות כתב/ה: שאלה למרי אן:
ללאר יש פיצול אישיות? האישיות שלו כוללת בתוכה גם את המאסטר, כמו מין סופר אגו מנופח ודורסני? עובד אלילות, ברוך בואך לפורום, שמח לראות אותך כאן. למה פיצול אישיות? אני דווקא רואה כאן שני אנשים, שבבית האחד אדון והשני עבד ובעבודה, יש שינוי תפקידים. אם זה דורסני.. אני לא חושב.. ישנם אנשים שביום יום הם מאוד דומיננטיים אבל בחדרם הפרטי, הם מתמסרים וכנועים לחלוטין.. שמישהו אחר יקח שליטה... אבל... יתכן ואתה צודק, כי כל אחד רשאי לפרש כמו שהבין, וזה מה שיפה בספרות בכלל, שכל אחד מבין אחרת והכותב עצמו לומד מהמנתחים על העלילה... |
|
|
| עובד אלילות(נשלט) |
לפני 20 שנים •
31 ביולי 2003
תודה האוחז בשוט
קראתי שוב את הסיפור של מריאן וקיבלתי את הפרשנות שלך מריאן - סיפור יפה, אהבתי את הניגודיות |
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
31 ביולי 2003
אין בעד מה, עובד אלילות,
העיקר שתרגיש בכיף במחיצתנו 
|
|
|
|
מרי-אן(לא בעסק)
|
לפני 20 שנים •
1 באוג׳ 2003
greetings From Beautiful London...
שמחה שנהנית , א"ע...
וכן, אני התכוונתי לשני אנשים למרות שהרעיון לסיפור נבע דווקא מאותו המצב אבל באדם אחד ... סיפור ארוך... תודה על המחמאה. |
|
|