G-O-L-D(שולט) |
לפני 19 שנים •
12 ביולי 2005
קליפים של מציאות.
לפני 19 שנים •
12 ביולי 2005
G-O-L-D(שולט) • 12 ביולי 2005
לפעמים, כשמביטים על החיים מהצד, אתה ממש יכול לדמות אותם לקליפ העשוי בקפידה. זה קורה בעיקר כששיר המושמע באופן מקרי מתחבר לך לסיטואציה מקרית וגורם לך להתנתק מעצמך ולשקוע בבהייה איטית בכל המתנהל סביבך.
זה קרה לי היום בשעת הערב. אוהד חיטמן עלה ושר בחלל בית הקפה שבו ישבתי, רוח נעימה נכנסה מחלון צדדי, עלי העצים נעו והשמש, הנעה אל עבר צידו השני של הכדור, ליטפה באורה החמים את הרחוב והעולם כמו נרגע והוריד הילוך. אני הבטתי בזוג שישב אל מולי. "אני מצטער", הוא אמר. "זה כבר לא משנה", היא אמרה. "אבל תביני, את לא יכולה לעשות לנו את זה, את לא לבד כאן, גם אני פה, הנה, תראי, אני פה..." הוא הניח את ידיו על החזה ועיניו בוהקות. "זה כבר לא משנה", היא כיבתה את הסיגריה, "אתה לא מבין? זה כבר לא משנה". "אבל למה?" הוא אמר בטון חורק מייאוש. "כי לא". "בבקשה, מאמי שלי, את כל מה שיש לי..." הוא לחשש וניסה לתפוס בעיניו את עיניה כשהיא מסיטה את ראשה הצידה. "לא, אל תעשי את זה, את כבר החלטת הא? בבקשה ממך מאמי, בבקשה, אל תחרצי את הגורל של שנינו, תני לנו עוד צאנס..." "אני לא יכולה", היא מלמלה. "למה?" "כי די". "למה די, למה?" הוא אמר והניח את ידו על ידה בעקשנות כשהיא מנסה להתנתק. "תעזוב אותי", היא אמרה אך הוא בשלו, מביט בה, מחזיק בידה ולא מרפה, כמו בבקשה לעוגן רגע לפני שהספינה יוצאת לדרך, בלעדיו. "אני לא יכול לעזוב", הוא המהם ודמעות החלו מציפות את עיניו, "אני לא יכול לשחרר". אני הסטתי את מבטי ועצמתי את עיני. "תגידי לו שזה נגמר/ תגידי לו שאת עוזבת/ תאמרי לו שהלב אמר/ שכבר הגיעה השלכת למרות שהוא אוהב אותך / תגידי לו שלא יבטח / את לא עוזבת בגללו / זה בגללך תגידי לו", שר חיטמן ואני שבתי ופקחתי את עיני להביט בו, באותו אחד שישב מולי מחזיק בידה של זו שאינו יכול לשחרר, ושניהם באותה שתיקה פשוט יושבים וסופרים רגעים כשהוא מבקש להחזיק בהם, והיא מבקשת להרפות. "תגידי לו שבלילות יותר מידי את לא נרדמת / ואז במקום המציאות תגידי לו שאת חולמת למרות שטוב שהוא נמצא / תגידי לו שאת רוצה לדעת להגיד לו לא / זה בגללך תגידי לו", עלו המילים והעולם כמו נע בהילוך איטי. המלצריות נעו לאיטן, האוטובוסים שקטו, המוניות נדמו, והרחוב נעצר מהלכו. "בבקשה", הוא מלמל ועיניו בעיניה ואחת המלצריות ששמה לב לאותו הזוג, הניחה לצדו כוס מים בלא מילים. "די", היא אמרה ומשכה את ידה כשאיבד הוא את הריכוז לאותה כוס מים, "די, אני לא רוצה יותר", היא פסקה וסימנה למלצרית לחשבון. "בבקשה", יצאו המילים את גרונו בחנק, "בבקשה". "די", היא אמרה ואז בהחלטיות אספה את עצמה וקמה על רגליה. "לא", הוא אמר ונעמד מולה, "לא, בבקשה, לא", הוא התקרב אליה וניסה לחבוק בה. "די", היא אמרה ואני הבטתי וראיתי את אחת המלצריות כשהיא מביטה בהם וידה על פיה ועיניה בוהקות. "אבל אני אוהב אותך", הוא דמע ושפתו נרעדת אך היא לא השיבה. היא הביטה בו, נאנחה, השפילה את ראשה ואמרה: "אבל אני כבר לא". "ואת שוב רואה / שזה לא פשוט / להקשיב למחשבות שלך את אולי טועה / ואולי הוא לא יסלח תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך", עלה השיר ואני הבטתי בה יוצאת את בית הקפה והוא, אותו אחד, התיישב במקומו, הסיט את ראשו אל הקיר, ועצם את עיניו. את האמת, גם אני עצמתי את עיני. למעשה, אני חושב שכל יושבי בית הקפה עצמו את עיניהם כי לרגע, השתיקה שעמדה שם היתה בלתי נסבלת ואותו שיר שהדהד, כמו עטף את הסיטואציה באופן כל כך מדויק שלרגע פשוט חיכיתי לקאט של הבמאי. אבל לא, הוא לא הגיע, לא הבמאי, ולא הקאט. "החיים ממשיכים כשם שהם", אני מלמלתי לעצמי ושוב פקחתי את עיני. אחר כך אספתי את דברי, העלתי על כתפי את תיק הל-טופ, זרקתי שטר על השולחן, וצעדתי אל עבר פתח בית הקפה. הוא ישב שם, אותו האחד, ראשו אל הקיר. לרגע רציתי להעצר לידו ולהגיד לו: "שמע, בסוף גם זה יעבור וזה אולי העצוב מכל. אז תנסה להנות גם מזה, מהעצב..." אבל בחרתי שלא והמשכתי החוצה, אל הרחוב. ברקע עלתה לה גיטרה חשמלית של חיטמן וכשיצאתי את הקפה יכולתי לשמוע: "למרות שאת עצמך עושה / תגידי שאת מנסה ואפשר לומר למזלו זה בגללך, תגידי לו". * את האמת, עד עכשיו אני מחכה לקאט. ולפעמים, לפעמים קאט זה הדבר היחידי השפוי שיש להגיד בחיים האלה. - למי שבא להוריד את השיר, הנה הלינק שלו: http://s18.yousendit.com/d.aspx?id=0M94YMI54LYAD1FL9F3H78UUSM |
|