זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
כל כך טוב שבא להחטיף מכות?
"לילה אחד הוא בא הביתה ואמר לה "עכשיו אני מוכן". תחילה רחץ אותה באמבט במים כל כך חמים עד שדמעות זלגו מעיניה. היא כבר ידעה אז שאסור לה לומר דבר. לא אחרי כל מה שעבר עליו. היא פשוט הייתה אסירת תודה.
הוא קירצף אותה עם מברשת חוטי מתכת. אחר כך השכיב אותה וייבש אותה כאילו הייתה תינוקת שזה עתה נולדה. "עכשיו?" היא אמרה. "עכשיו?" לבסוף היא הייתה מוכנה והוא חדר לתוכה. שריריה ממש שאבו אותו פנימה, נלפפו על הזין שלו, אבל הוא נשאר בתוכה ולא גמר, עד שהשמש זרחה. הוא קשר את עיניה למשך שנה שלמה. הוא קרא משהו שהזמר העיוור סטיווי וונדר אמר, על כך שחוש המגע מתעדן כשאינך יכול לראות. זה היה נכון. מעולם לפני כן או אחרי כן, לא הגיעה לאורגזמות כאלה שהיו לה בשנה שהייתה עיוורת. היא בכתה כשהוא אמר לה כי הוא מתכוון להסיר את התחבושות מעל עיניה. הם המציאו שפה. הוא קרא על כך שתאומים עושים זאת לעיתים בילדותם. הוא מעולם לא אמר לה מהו הפירוש של מילה מסויימת, או: אני רוצה להמציא מילים שלי ושלך. הוא פשוט התחיל להגיד דברים והיא התחילה לענות לו. היו להם מילים לדברים שאפילו אינן קיימות בשפה האנגלית". |
|
|
זיקית
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
אוי זאבה
את אישה רעה רעה.
אין כאלה. ואם יש, זה לא הגיוני בכלל. בעיטה בבטן. |
|
|
דנדיליון(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
מעמקי נשמתי
בוקר טובבבבבבבבבבבבבבבבבב זאבה חיוכים 
|
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
13 ביולי 2005
לקראת הסוף...
...
"לקראת הסוף זה היה קשה ביותר. היא נעשתה חסרת מנוחה - היא רצתה ללבוש בגדים, היא רצתה מקלט טלוויזיה. היא רצתה לצאת החוצה באותם חודשים אחרונים. זה היה אז הוא שנאלץ להישאר ער כל הלילה, כדי לחשוב מה לעשות. זה היה כמו לנסות למצוא מרפא לסרטן. אפילו לא מרפא: הוא ידע שהמקרה שלה אבוד, תמיד ידע שזה לא יוכל להמשך. הייתה זו שאלה של לשמור על מה שהיה להם זמן רב ככל שיוכל. פעם, באותו חודש אחרון, היא אמרה לו: "האם לא נוכל להתחתן? לעבור לדירה אחרת. אני אתחיל לעבוד. יהיו לנו חברים, ילדים. נוכל להיות כמו אנשים אחרים". אחרי כל מה שהראה לה, היא רצתה להיות כמו אנשים אחרים. זה היה אולי הדבר המדכא ביותר. ואז הוא ידע כי אין כל טעם להאריך את הדבר. עת לסיים. _ _ _ ואז היא רצתה את התינוק הזה. בתוכניתו לא היה אמור להיות שום תינוק. הוא הביא לה את הכדורים האלה מדי יום. הוא אפילו רשם בלוח השנה את תאריכי המחזור שלה. היא סידרה אותו. אפילו לא אמרה לו. האם לא הבינה כי אם יש לה משהו כמו שהיה להם, לא היה כל צורך להגיד לו. הוא הכיר עד כדי כך את הגוף שלה. אפילו לפני שהמחזור שלה לא הופיע, הוא כבר ידע כי יש משהו בגופה שלא אמור להיות שם. כאשר הוא הבין מה קרה, חשב תחילה שיהרוג את עצמו. זה היה יכול להיות הפיתרון הכי קל לגביו. אבל איך הוא יכול היה לעשות לה את זה? היא לא הייתה מסתדרת לעולם. היא אפילו לא ידעה שאיש הטלויזיה אד סאליבן מת. _ _ _ הוא חשב להרוג רק את עצמו. אם היא מאמינה - אחר כל מה שקרה ומה שעבר עליה - שתוכל לחיות כמו אנשים אחרים, שתנסה! ואז הוא גילה את ההריון שלה, וזה שינה את הכל. היה לו רק רגע אחד של חולשה. יום אחד בא הביתה, זה היה בפברואר, הטמפרטורות היו מתחת לאפס, וגילה - כי למרות שמנהל הבניין הפסיק את החימום לדירתם, היא עדיין עירומה, בדיוק כפי שרצה שהיא תהיה. היא לא שוטטה בחדר, כפי שעשתה בשבועות האחרונים, אלא שכבה על המזרון שלה, ידיה על בטנה. הוא ידע רק על פי מראה כי היא הקיאה. "טעיתי כשרציתי שהדברים ישתנו", היא אמרה. כעת תהיה טובה. כעת תעשה כל מה שהוא יגיד לה. היא רצתה רק דבר אחד. "זהו הדבר האחד שאותו לא תוכלי לקבל". _ _ _ |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
זה נראה כמו הסוף אבל יהיה המשך"אז הוא חשב שאולי הם יכולים פשוט להיפטר מהתינוק _ _ _ הוא ביזבז שלושה ימים בספריית המדינה, עיין בספרי רפואה, מנסה למצוא את הדרכים הטובות ביותר כדי להיפטר מתינוק. אף שידע כי לא יהיה די בזה שייפטר מהתינוק. אך הוא היה חלש מספיק כדי לקוות שזה יהיה כך _ _ _ הוא ניסה את זה בעזרת חוט מתכת שקנה, אבל אפילו לפני שהיא החלה לדמם הוא ידע שזה כבר לא יהיה כפי שהיה קודם. בסוף גם היא ידעה. היא התחננה בפניו שיעשה את זה. היא פשוט גרמה לכך שיעשה את זה. לזה הוא מתכוון. ד"ר פוסטר לא יבין לעולם. _ _ _ הוא עבד כמו שען, כשהחדיר את חוט המתכת. לא היה שום קושי להרחיב את צוואר הרחם שלה, כמובן. היא לא יכלה לסגור את עצמה בפניו גם אילו רצתה. אבל כאשר הוא התחיל לגרד את הרחם, היא החלה לדמם. היא הייתה חיוורת כל הזמן, בגלל היותה סגורה בדירה, כמובן. אך גוון עורה הפך כעת כחלחל. הדופק נחלש מאד. היא הייתה כל כך חלשה עד שבקושי יכלה לדבר. היא לא הייתה צריכה. הוא ידע שהיא חושבת: הרוג אותי עכשיו, בבקשה. וכך הוא עשה. ועכשיו מישהי אחרת מצפה לו שידאג לה. מישהי אחרת שמבינה כי אין טעם לחיים בגן חיות, אחרי שחיים בג'ונגל. אם הוא היה חזק יותר - אולי יותר צעיר, לא כל-כך עייף, (משום שהוא עדיין חזק) - וויין היה מנסה זאת שוב. היה מוצא דירה אחרת באיזה בניין-טחנה ישן, משיג מזרון אחר, מערכת אחרת של וילונות שחורים. הוא היה לוקח אותה לשם, מנסה לחיות חודשים אחדים נוספים של ניתוק מוחלט מכל מה שנמצא בחוץ. שיישארו רק גופו שלו וגופה שלה. אבל בית החולים הזה הקיז הרבה מאד מתוכו - למרות הויטמינים שלקח והתרגילים שעשה. ומה שהוא אמר לצ'ארלס בקשר לכך שהגלולות הן רעל, גם זה היה נכון. הריכוז שלו איננו חד כמו פעם. מאוחר מכדי שהוא יהיה המאהב שלה. "האם זהו המדביר?" זה מה ששאלה אותו בטלפון. ובכן, נכון, הוא יגיד לה, "כן, אני המדביר". _ _ _ התקליטים מוערמים גבוה ליד הסטריאו - כולם של דולי פארטון. אן לא החזירה אותם לעטיפות שלהם הלילה. היא גם לא ניגבה את משקה הקלואה שנשפך על הרצפה ולא רוקנה את המים שבאמבטיה. מתחת לאחד הפמוטים שעל אדן החלון נוצר כתם גדול של שעווה שנזלה. הכלב לא קיבל אוכל. אן משוטטת בחדר. היא צועדת על פני השטיח המזרחי, קדימה ואחורה, אלף פעמים, כשהיא משאירה אחריה נתיב של אבקת רחצה. לעיתים היא אומרת את המילים של השיר, יחד עם דולי. אני מחזיקה חופן מלא של שום-דבר קרוב לצידי. הימים באים והולכים, הם לא אומרים לי דבר. הייתי רוצה שתהיה האחרון שייגע בי. תמיד אוהב אותך. השמיים מתחילים להתבהר. השמש עולה. אן ניגשת אל הדלת, יוצאת החוצה מסתכלת במורד הכביש. ניחוח כבד של לילך מורגש באוויר. הזבובים השחורים מרחפים מעליה. היא יודעת שיהיה זה יום חם. היא חוזרת פנימה. משאירה את הדלת פתוחה במקצת." _ _ _ |
|
|
Lilu-FemdoM{Pon}
|
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
מקסים
עוד................... |
|
|
נמש
|
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
כן, כן,
עוד, עוד, גררררררררררררר....... |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
אתן מוזרות משו משו
בחייאת, חשבתי שמישהי סופסוף תזעק שזה כל כך קיצוני, שעברתי את גבול הטעם הטוב,
ראבאק מדובר פה בסנאף ספרותי! ואתן מתמוגגות: נחמד! מקסים! גגררר.... טעים לי-נעים לי! הלו! לא קראתן טוב? לורטה מתה!! אוף איתכן... (אה, ושלושת קוראי השולטים הזיכריים הנחבאים באפילת הכלוב: אם גם אתם לא נגעלתם חלילה מסצינת הגרידה והדם הנובע מן הרחם המבוקע- בקרוב נעבור לכמעט נקרופיליה) |
|
|
Artdeco
|
לפני 18 שנים •
14 ביולי 2005
יקירתי
את טובה והסיפור מרתק. אשמח לקרוא עוד
|
|
|
Succubus(אחרת)
|
לפני 18 שנים •
15 ביולי 2005
Re: אתן מוזרות משו משו זאבה אפורה כתב/ה: בחייאת, חשבתי שמישהי סופסוף תזעק שזה כל כך קיצוני, שעברתי את גבול הטעם הטוב,
ראבאק מדובר פה בסנאף ספרותי! ואתן מתמוגגות: נחמד! מקסים! גגררר.... טעים לי-נעים לי! הלו! לא קראתן טוב? לורטה מתה!! אוף איתכן... (אה, ושלושת קוראי השולטים הזיכריים הנחבאים באפילת הכלוב: אם גם אתם לא נגעלתם חלילה מסצינת הגרידה והדם הנובע מן הרחם המבוקע- בקרוב נעבור לכמעט נקרופיליה) גם במוות יש משיכה - זה לא משהו שהמצאתי עכשיו, פרויד אמר את זה הרבה לפני, והיו רבים שאמרו את זה הרבה לפניו. זה לא אומר שאנחנו רוצות את זה, זה לא אומר שאנחנו רוצות להפוך את זה לחלק מהחיים שלנו, זה לא אומר שאנחנו רוצות שיהרגו אותנו, אבל אני, לפחות, אוהבת לפעמים לקרוא על זה, כשזה כתוב בצורה הנכונה. זה מעורר מחשבה וגורם לך ללכת בתוך עצמך למקומות מסוימים שעשויים להיות אפלים וכואבים, אבל גם ראויים לגילוי ולמחשבה. ואחרי שאמרתי את זה, אציין שלא הייתי בין אלה שהביעו התפעלות מהטקסט הנ"ל, פשוט כי לא נהניתי ממנו. הוא כתוב לא רע, אבל התוכן שלו לא עושה לי את זה, לא כאירוטיקה (ממש לא) וגם לא ברובד האינטלקטואלי. אבל זה לא משנה את העובדה שאני חושבת שאין מניעה להתפעל מטקסט כזה, גם אם הוא כולל בתוכו את מה שהגדרת "סנאף ספרותי". ואגב, אם כבר, לדעתי לא נכון להגדיר אותו כך, כי סנאף נועד להפיק הנאה אירוטית מההתעללות והרצח, והטקסט הזה, לדעתי, מחפש דברים אחרים, איזושהי הבנה פסיכולוגית-ספרותית. |
|
|