אפיזודה חולפת

אפיזודה חולפת

G-O-L-D​(שולט) • 17 ביולי 2005

משפט הפתיחה בספר "המיתוס של סיזיפוס" של אלבר קאמי הוא:
"בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות".
את האמת, אני לא מכיר הרבה אנשים שהיא, המחשבה הזו, לא מתהלכת איתם ביומיום.
כלומר כולם חושבים על זה, תקופות. בעיקר בתקופות הרעות.
אבל יש כאלו שאין להם תקופות רעות, יש להם רק ריק אחד גדול ונונשלנטי.


*


ראבק, מה אם זה באמת הכי טוב שיש.
כלומר, רובנו נעים תחת התקווה ל...בין אם היא התקווה להגשמת חלום, או בין אם זו התקווה להגיע לאיזו נקודה שבה, אנחנו בטוחים, כן, פשוט בטוחים שנהיה מאושרים.
הנה תשובה,
אף פעם, אבל אף פעם, אי אפשר ב-א-מ-ת להגיע לשם, כי כשאתה מגיע לשם, אתה כבר כאן, וכשאתה כאן, אתה שוב פעם רוצה לשם.
זה יוסי, בנו של כרובי מרחוב סומסום, שסימל את המתענה האולטימטיבי.
"אני לא רוצה להיות כאן, אני רוצה להיות שם", הוא ריקד מצד לצד מבלי להבין, שאושר, הדבר הזה שחיפש, הוא פיקציה ללא מקום או זמן כמו גזר הקשור בחבל אל מול עיני חמור.
נוע, רק תנוע, אולי הוא יבוא... מתי שהוא... נראה...


*

יש הרבה דברים שאני יודע על עצמי, אחד מהם זה שאני את חיי אסיים בעצמי.
כל דרך אחרת פשוט לא נראית לי נכונה.
כלומר, בעיני, זה נדמה לי כמעשה האצילי שאדם יכול לעשות, ל-מ-ע-ן ע-צ-מ-ו, על פני החלשות שכלית ופיזית אל עבר קלות, זקנה, וההתעכלות שבשיני הזמן.
בעיני החיים הם בדיוק כמו לאכול ארוחה עד לרגע שאתה יודע שעוד כמה ביסים, ואתה תחנק.
עזוב, שחרר, תאכל, תהנה, ותדע להגיד מתי די.
"הטריק הגדול מכולם של השטן, היה לשכנע אותנו שהוא לא קיים", התנוסס משפט זה על כרזת הסרט החשוד המידי, ואני חושב שהטריק הכי גדול שלו, הוא לגרום לנו לחשוב שאם נעז לפגוע בעצמנו בטרם עת, נענש וכאבנו רק יתעצם מעברו השני של מה שקיים או לא.
פאק, העינוי הכי גדול, הוא להסכים לסבול את מה שלמעשה מהווה את העינוי הכי גדול ולדמות את עצמנו כבוגרים דיו בכדי לעמוד בזה.
מלבד אותו הפחד מהלא ידוע, שום דבר לא עוצר בעדנו מלהחליט ולבחור לדעת.


*

כולם מחפשים אחר אושר וחושבים שהוא התקיומותם של מצבים מסויימים אליהם אנחנו שואפים להגיע והם, הם אלו שיהפכו אותנו למאושרים.
מה שהם לא מבינים, זה שאושר הוא לא התעלות, אלא צניחה ברמות הקושי והכאב.
למעשה, אושר היה הבסיס, כל מה שבנינו עליו מאז שנולדנו, הרחיק אותנו ממנו.
מגיע לנו.


*


על מסלול הריצה של הספורטק בפארק הירקון, מצאתי את עצמי הלילה רץ לבדי.
השעה היתה 00:00. אני לבשתי את אותם גופיה שחורה ומכנס אצנים שחור שלי, ופרט מקולות ההתנשפות שלי, הרוח באוזניים וקול נעלי בריצפת האספלט, לא נשמע דבר.
המוח, המוח עובד הכי טוב ברגעים האלו. זו מעין מדיטציה הייתי אומר.
בהתחלה אתה מרגיש כל פיפס של כאב בגוף ואז לאחר שהוא מתרגל, אתה לא מרגיש אותו בכלל וכמו מתוך איזו מכניקה של עצמו, הוא נע לבד מותיר אותך למחשבותיך.
עשיתי שם איזו חצי שעה של ריצה עד שהתעלפתי כנוע לכושר ירוד ולב מיואש.
נשכבתי בגבי על הדשא, הבטתי בשמיים וחשבתי לעצמי שאני כבר הרבה מאוד זמן לא מצליח לחשוב בבהירות.
אחר כך הורדתי את הגופיה, חייכתי, והורדתי את המכנס כשאני נשאר לשכב שם על הדשא ערום ורק נעלי לרגלי.
זה הצחיק אותי.
באמת.
אז צחקתי.
אחר כך גם דפקתי את הנוד הכי רועש שיכולתי להוציא ואז התהפכתי ונשכבתי על הבטן.
הדשא עיקצץ בגופי ומשום מה כל הזמן הדאיגה אותי המחשבה מה יקרה אם נמלה אחת קטנה, תחליט לעשות את דרכה ולהיכנס לי לחור של הזין.
זה די הלחיץ אותי עד שלפתע חשבתי לעצמי שזו בטח התחושה כשמתים. כל מיני מכל מיני מחליטים על דעת עצמם להתחפר בך, כי אתה כבר לא ממש נמצא שם בכדי להיקרא בעל הבית, וכשאתה לא בעל הבית אז נכנסים כל מיני אורחים לא רצויים. אחר כך התחושה הזו עשתה לי משהו שקשה לי להסביר. הקרבה הזו בעירום לאדמה, היתה כל כך נעימה, שלא ממש רציתי להתנתק ממנה. משהו בה אמר לי בוא, אני לא אעשה לך כלום פרט מלחבוק בך.
זה חבל, אבל כששוכבים על האדמה בעירום ופורשים ידיים לצדדים, לא ממש ניתן לחבוק בה. כלומר, לא ממש ניתן לחבוק באדמה פרט מלכמץ ידיים סביב דשא, חול או סתם עפר ולדמיין שהיא, האדמה, מבינה שאתה חובק בה.
נשארתי שם, על הדשא, לנשום את ריחו כשפני נעוצים בו ורחשים כאלו ואחרים נשמעו סביב.
אחר כך נהיה לי קר והרגשתי את השרירים שבי מתחילים להתכווץ.
קמתי, אספתי את בגדי על גופי, ובמשהו שנדמה לעצב או צער, נפרדתי ממנה, מהאדמה.
מחר אשוב אל המסלול.
את האמת, אני לא ממש יודע אם זה בכדי לרוץ או בכדי לשוב ולחוות את אותו רגע לאחרי הריצה.



*


אני מניח שהדרך היחידה לנסות ולחיות את החיים האלה, היא אותה דרך שבה אתה מנחם את עצמך לידיעה, שאת כל הכאב הזה, בכל רגע נתון, ניתן לסיים בכדור אחד.
עד אז, תתאבד על עצמך, במילא אתה כבר מת.



*


אני מצית סיגריה, בוהה בתקרה וחושב על איזה לוקיישן חמים שאליו כדאי לטוס כשלפתע רחש מנועי הקפיץ אותי.
"ואוו", פערתי את עיני והבטתי ברובוט לבן בעל ראש אליפסה ועיניים אדומות מביט בי. "מה זה? מאיפה צצת?" מלמלתי לעצמי.
"אני פיצי, הרובוט של יאצק".
"מה?" חייכתי.
"פיצי, פיצי הרובוט של יאצק".
"מאיפה באת?"
"מהדלת".
"מה אתה רוצה?"
"סתם לרומם לך את הפוסט כי הוא דיכאוני מידי".
"ואתה חושב -שאתה- תצליח לרומם לי את הפוסט?" שאלתי ולפתע קול צהלת סוס עלתה לי בבית וצלילי אקורדיאון שטפו כשאל מולי קיפץ יאצק.
"שלמה, אתה דפוק?" כמצתי את גבותי.
"דפוק? דפוק? אני?" הוא צהל, "שמעת פיצי? יאצק, יאצק דפוק!"
"לא, לא יאצק, גולדי, גולדי דפוק", המהמתי בעצב.
"גולדי דפוק, גולדי דפוק", אמר פיצי בקול מתכתי ואני צחקקתי וחשבתי שזה נשמע אחרת אצל אחרת.
"מה אתם רוצים?"
"שתבוא איתנו!" צהל יאצק.
"לאן?"
"לשומרון, אתה לא יודע איזה אתרים יש שם!"
"לשומרון?"
"כן!"
"תגידו לי אתם רדופים? מה השטויות שלכם עכשיו בחמש לפנות בוקר? צאו לי מהבית אני הולך לישון".
"אתה לא רוצה חולצה ותקליט?" שאל פיצי ואני פרצתי בצחוק.
"פיצי, בתקציב שלכם היום, אתם לא יכולים להביא לי במבה".
"במבה, זה מה שאתה רוצה? קדימה בוא, נסע לצפון למפעלים של אוסם", צהל יאצק ואני הבטתי בו בעצב.
"שלמה, עזוב אותך, בוא רגע, שב, קח סיגריה, תוריד את השפם, מה יש לך?" חייכתי.
"פוף... לא הולך איתך", הוא מלמל ונאנח.
"בטח שלא, מה אתה חושב שאם תבוא לי בלבוש של יאצק תצליח לנער אותי?"
"לא יודע", הוא אמר והתיישב לצדי, "ניסיתי..."
"עזוב אותך, הכול בוקיס רוקיס, רוצה ג'ויינט?"
"לא יודע, תראה השמש כבר עולה, עכשיו ג'ויינט? אני צריך להחזיר את הרובוט והאקורדיאון למחסנים ואחר כך להביא לאשתי את הרכב כי היא צריכה אותו לנסיעה לירושלים".
"אבל לפני רגע אמרת לי לבוא לצפון".
"כן, אמרתי, אבל אתה יודע, זה רק היה בכדי שתרגיש שאתה רוצה לנוע..."
"ואם הייתי מרגיש ככה?"
"אז זה אומר שאתה עוד רוצה לחוות".
"שלמה..."
"הא?"
"אל תדאג לי".
"אתה בטוח?"
"בטוח!"
"טוב, תביא ג'ויינט".
"ומה על האשה?"
"שהיא והמוות יחכו!" הוא זרק ומשך את השפם מעל פניו.
אני צחקתי.


*

זה לא משנה מה נעשה, פשוט לא.
כל מה שצריך לעשות בכדי להבין את זה, זה להביט במבוך עכברים ולהבין שככה בדיוק, צופים בנו, אם צופים.
תהיה הכי מוכשר, רע, טוב, חכם, זה לא משנה.
אתה אבק בפוטנציה.
עכשיו תחייה עם זה.


*

הבחירה היחידה שיש לנו על החיים, זה לבחור שלא לחיות אותם.
כל השאר, פיקציה.

פשוט עצוב

בל{SK} • 17 ביולי 2005

דיכאון וייאוש, קיימים רק בראשנו,לפעמים כמחשבות חולפות, להלך מחשבה ממכר ונורא, מי שלמד לחשוב ככה, יתקשה להאמין שוב בכוכה של התנועה במירוץ העכברים, למרות האמת היוקדת מול פניו

לא בצדק , לא בחוכמה, לא באמת, לא בחיפוש, אלא בתנועה עצמה, ביכולת להביט בשינוי שנוצר, בהגעה למקומות הטובים אליהם שאפנו, בהם טמון האושר, אושר ששום סם לא יכול להרימו אליו, אושר טהור