פינוקיואיזם

פינוקיואיזם

G-O-L-D​(שולט) • 19 ביולי 2005

בשעה 01:30 אני יוצא מהבית ומתחיל ללכת לכיוון חוף הים.
בכיכר דה שליט, אני מבחין בשתי נערות עומדות ומנסות לתפוס טרמפ.
"ראבק", אני מחייך לעצמי, "הנוער של היום אפילו לא מסוגל לצעוד לכביש החוף ברגל בכדי לתפוס טרמפ, הוא מנסה להביא אותו מחצר הבית".
פעם, כשאני הייתי בן 16, לפני המון המון זמן... היינו צועדים את חצי הארץ ברגל, ראבק אני זוכר שבת בבוקר אחת שבה הלכתי ממועדון הרוקסן שברמת החייל, עד לאלפי מנשה ב-ר-ג-ל והיום, היום בצומת רעננה המפונקים האלה מרימים טלפון מהנייד שאבא קנה להם למונית ומחייבים את האשראי של אמא.
כוסיות, זה מה שהנוער של היום, כוסיות ממין זכר ונקבה כאחד, עצלנים, פחדנים, חסרי מצפון ובהמות רגשיות לסיפוקים מהירים. זה בערך כמו האמהות הטריות שלהם שמסובבות לגמרי ומחורפנות מרוב תקווה לאיזה ריצ'ארד גיר בלימוזינה לבנה שיבוא ויקח אותן.
מהיר מהיר מהיר, תביא תביא תביא, סיפוק סיפוק סיפוק.
ערכי לא ערכי, מצפוני לא מצפוני, את מה שאני רוצה אני צריכה לקבל, אחרת, אחרת אני פשוט אחוש לא מסופקת.
כוס אמא שלך על החוסר סיפוק שלך, תעסיקי את הראש, את חיה באשליה למושא הערצה פיקטיבי שהמציאו כל מיני בולסי כמויות ייתרות של סוכרים וקוק בהוליווד.
האהבה היום פשטה את הרגל.
היא הפכה לתחליפים זולים ושינתה את מיקומה, ומלב צנחה אל בין הרגליים.
הכוס, הזין, הארנק, אלו הפכו להיות האהבות שלנו ומושאי הערצה שלנו.
מהר מהר מהר.
הכול צריך לבוא ועכשיו ואם לא, אני מותיר הכול מאחורי וממשיך הלאה בכדי לספק את עצמי...
תותיר, במילא המורשת שלך שווה בדיוק כמו ההתלהבות שלך מכל אותם הדברים החדשים, שניה אחרי שאתה גומר, רוכש, מקבל, זוכה, אתה מאבד עניין.
זה לא העניין שגורם לך לצאת ולחפש אחריו, זה זה שאין בך כלום, מספיק בכדי לשבת לבד בחדר סגור ועדין לא לחוש בחסך.


*

בשעה 01:45, אני מניח, עמדתי בחוף השרון אל מול הים.
התחלתי לצעוד לכיוון חוף סידני עלי.
הרוח נשבה ברוך, הגלים ליטפו בקולם וריח המלח באוויר, עשה לי טעים בפה.
חייכתי אליו, אל הים.
אחר כך צחקתי וכאחד שיודע שזה אולי המעשה הכי טיפשי שאפשר לעשות, הורדתי את הבגדים, נכנסתי למים והתחלתי לשחות. כן, לשחות. לשחות אבל ממש, בחתירה פסיכית אל המקום שבו כבר לא יהיה לי כוח. נתתי בה את כל מה שהיה בי, בחתירה הזו, כי בכושר אני כבר ממש לא וכנראה לא ידעתי עד כמה...
באיזה שהוא שלב, הרגשתי זרם חם ואחר כך כשהתעייפתי וניסיתי לצוף על הגב, בא לו גל והפך אותי לכל כיוון כמו בתוך מכונת כביסה ואז זרם פשוט סחף אותי פנימה.
בהתחלה ניסיתי להלחם לו.
ידעתי שהוא לוקח אותי למקום שכוח לחתור ממנו לא יהיה לי.
הרגשתי את הלחץ עולה בי.
נלחמתי עם כל מה שהיה בי וכשהתעייפתי הבנתי שאני עושה את הטעות הכי גדולה שיש כי פתאום כבר לא היה לי כוח אפילו לייצב את עצמי. נשכבתי על הגב וניסיתי לנשום. מידי פעם בפעם בא לו גל שטלטל אותי והלחץ רק גבר.
התחלתי לקלל את עצמי ואז זה יצא...
הבכי הזה, הבכי שכל כך הייתי זקוק לו יצא לו במים והתערבב במליחות מימי הים.
נסחף פנימה אל עבר העומק, הרמתי את ראשי לכיוון החוף.
האורות היו רחוקים מידי. הלחץ גבר לו ואני הבנתי שאני קצת בצרות.
זו לא הפעם הראשונה שאני נסחף במים, אבל בדרך כלל קשור לי "ליש" לרגל וגלשן מתחת לבטן.
עכשיו הייתי רק אני והמים.
אפילו בגדים לא היו לי והמחשבה שאם אצא מהמים, אצא בעירום ואצטרך לצעוד על החוף כמו איזה הזוי חייכה אותי לפתע.
צחוק ובכי התערבבו להם זה בזה.
פחד ושלווה.
רצון וכניעה.
חלושה וחוזק.
חצי שעה של רגשות שאני לא ממש מסוגל להסביר במילים וכמה שאנסה להעביר אותן, אני לא חושב שאצליח.
מן הסתם, אם אני כותב לכם את זה, זה אומר שלא טבעתי.
אין פה איזה סיפור מתח או משהו כזה.
סתם טקסט על עליבות העצמי שיש בנו כשאנו מוותרים לעצמנו לנזול לעצמנו מבעד לאצבעותינו בכניעה.
הגלים נרגעו קצת, ואני הבנתי שפשוט נעתי מחוף לחוף.
הרמתי את הראש וכבר ראיתי את אורות המרינה.
התהפכתי על הבטן, והתחלתי לחתור.
"אני מבקש סליחה", מלמלתי אליו, "סליחה, שחרר אותי, תן לי להגיע לחוף, תעזור לי", ביקשתי מהים שהשיב לי בזרמים קלים: "נו, אידיוט, קח, לך, במילא אתה מגעיל אותי בכדי שאעכל אותך", ואני אל מתחת לירח חלוש, חתרתי עד טיפת הכוח האחרונה.
בחוף הנכים נזרקתי על החול ובמשך כמה זמן רק ניסיתי להסדיר את הנשימה.
אחר כך שמעתי:
"איכס הוא ערום", מאיזו נערה ולאחר מכן קול צחוק של הקבוצה שהיתה עמה.
חייכתי.
עצמתי את עיני ולא זזתי.
חשבתי להישאר שם עד הבוקר אבל לא ממש התחשק לי אז אחרי עוד השתהות מסויימת, קמתי ומשכתי את עצמי בחזרה אל המים, מהלך בהם עד הגובה שיסתיר את כל מה שצריך.
הלכתי ככה איזו חצי שעה עובר מחוף לחוף עד שהגעתי לחוף שממנו נסחפתי.
יצאתי מהמים והלכתי לכיוון המקום שבו השלתי את בגדי.
"זה לא סידני עלי פה", אמר לי איזה מישהו, "נודיסטים זה שם..."
"אני לא נודיסט", המהמתי בעייפות.
"אז שים בגדים!" הוא זרק בזלזול ואני צחקתי.
כשהגעתי למקום שבו היו בגדי משכתי בגבותי על זה שהם עוד היו שם.
העלתי עלי את מכנסי וכפכפי, זרקתי על כתפי את החולצה ויצאתי מהחוף.


*

כותבים לי מידי פעם בפעם לתיבת ההודעות או אפילו כאן על הפורום, שמה שאני כותב הוא לא על בדס"מ.
זה נכון, אני לא זוכר מתי כתבתי על בדס"מ בפשטות.
אבל אני חושב שבדס"מ הוא בדיוק הדבר הזה שעושה לך לרצות ולהיכנס לים שחור מבלי לדעת איך תצא ממנו.
נכון, אין לך מילת ביטחון, הכבלים הם פלואידים, והסאבית היחידה שתשמע לך, היא הנפש שלך שמשועבדת לך עד אין קץ בדיוק כשם שאתה לה.
אני קורא כאן מידי פעם בפעם על כל מיני דומים עם שוטים ואללה יודע מה ומחייך אבל לא ממש מבין.
אני כאן כבר שנים, וכל הבוקסי רוקיס של המסביב, המשחק, הקודים, החוקים, כל אלו הם ההפך הגמור לכל מה שאני מכנה בדס"מ.
גם המושג מאסטר מגוחך בעיני.
מאסטר, מאסטר במה?
אם כבר הייתי מוריד את האלף ומכניס במקומה יוד.
אין דבר כזה מאסטר, כי הוא לא מתקיים מבלי זו שתעשה לדברו בדיוק כשם שאין מורה ללא תלמיד.
תלמיד יש ללא מורה כי בין אם הוא ילמד מהמורה או מהחיים, הוא ילמד.
מורה לא יכול ללמד את החיים, אולי רק את עצמו, אבל אז גם הוא, תלמיד.
אני מניח שהמושג דום הוא המושג הנכון, אבל גם בו אני לא מוצא כל עניין המתקשר לקיום סאבית לצדו או לא.
דום הוא זה שיהלך בחיים על פי דרכו מבלי לפחד מסערות על היותן סערות בין אם יתחללו סערות.
דום הוא זה שיקבע את נתיב חייו, על כמה שיתאפשר לו, וילחם בעצמו בכדי שלא להכנע לעצמו.
דום הוא זה שכשמישהי נכנסת לו ליידים, הוא ינהג בה בדיוק באותו האופן שבו הוא נוהג בכל שאר האספקטים של חייו. הוא ינהג, היא תונהג. פשוט.
על אף שאני ידוע ומוצג כשולט, אני לא חושב שאני דום ובטח שלא מאסטר.
אני חושב שאני העבד של עצמי.
זה שמוכן לעשות הכול, בכדי להתיר את הכבלים מעל האני העצמי שבו.


*

אני עובר ימים קשים מאוד בתקופה האחרונה. ואני מניח שהסיבה להיותם כל כך קשים, היא זו שאני מקשה על עצמי עוד יותר.
אני שונא לוותר לעצמי, ואני עוד יותר שונא את מה ומי שאני כשאני מזהה את הוויתור.
אני חושב, שככל שאתה מסתבך בעצמך, ככה אתה למעשה נקשר בהכנעה לכל מה שמסכם אותך.
ובכדי שנוכל להיות אנושיים ובני אדם, אנחנו צריכים לחיות רק תחת תנאי אחד:
חופש. חופש מהעצמי שבנו.
כי אם לא נלחם בכול אותם הכבלים עד כלות, כל שנהיה, בובות.



-מוקדש לכל אותם אלו שמאסו בהן, בבובות ובכבלים-
http://s34.yousendit.com/d.aspx?id=02BERHW18Z5RH2OFPV5F033SEX

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 19 ביולי 2005

אחד הפוסטים היותר טובים ומרגשים שכתבת.

נגעת דרך המילים.

Juicy • 19 ביולי 2005

יש גאות במפלס המילים,
מילים ועוד מילים שלא אומרות הרבה.
כי כמה מילים כבר יכולות...

אבל לפעמים הן כן
ואלו שלך חופרות עמוק.

עור ברווז.

תודה גולד.

ימים לא קלים

נהגתי להזקיר בעברי • 19 ביולי 2005

ואני יודעת לי שהימים הקשים האלו שלך מעשירים (אותי), כי המילים שאתה כותב כאן, מאד מאד טובות לי. אני הכי רוצה שהן תבואנה מתוך אושר ולא כאב, אבל כל מילה שלך, בעצם עוד לפני שאני בכלל מתחילה לקרוא אותך עושה לי משהו טוב, וזה אמור להרגיש לא נעים שמהלא קל שלך אני נהנית...

עוקבת מרחוק

שנף​(נשלטת) • 19 ביולי 2005

וזה ה-פוסט.

ובכן ...

אשת לפידות{a} • 19 ביולי 2005

ציטוט: "על אף שאני ידוע ומוצג כשולט, אני לא חושב שאני דום ובטח שלא מאסטר.
אני חושב שאני העבד של עצמי.
זה שמוכן לעשות הכול, בכדי להתיר את הכבלים מעל האני העצמי שבו. "

דווקא זה מעיד על אדנות, ולא על נרצעות.
בעיני לפחות

ולגבי הימים הקשים- אני חושבת שלפעמים אנחנו הופכים את חיינו למעט יותר מסובכים ממה שהם באמת, מכניסים פנימה שיקולים ופרופורציות כאלו ואחרים, כשבעצם, אם מפשיטים את זה- זה לא באמת כזה נורא.
לא מתיימרת לרגע לחשוב מה עובר עליך, אבל בהחלט מקווה שיעבור.
ומהר.

ואד אז- תרשום תרשום. (רושם...רושם...)

ורה • 19 ביולי 2005

אהבתי. תחזיק מעמד, גולדי.

יפה

marlena​(נשלטת){נבט} • 19 ביולי 2005

דברים מרגשים וחכמים.
מאחלת לך שתעבור במהרה את הימים הקשים.

בכוח המוח-אשה • 19 ביולי 2005

"דום הוא זה שיקבע את נתיב חייו, על כמה שיתאפשר לו, וילחם בעצמו בכדי שלא להכנע לעצמו. "

זהב טהור : )))

אני מתבוננת מהצד בתהליכים שאתה עובר, גולדי,
מהמקום שבו אני עומדת אתה נראה כמי שהולך ומוותר על קליפות,
כמו באיזה תהליך של זיקוק שהחיים מעבירים בו את כולנו.

היה יום אחד בו הפסדתי במשהו, דבר שהקרין גם על התחושה הנפשית העלובה בה הייתי,
אני זוכרת שהלכתי ברגל, היה חם מאוד באותו יום, כולי הייתי דביקה ומגעילה,
וניסיתי לחשוב מה אני אמורה להבין מההתנסות המתסכלת הזו.
ואז פתאום הבנתי, ולא יכולתי שלא לחייך: עדיף לנסות ולהפסיד, מלא לנסות כלל.
המשפט שלך אומר בעיני את אותו דבר: ברוב המקרים אנחנו מפסידים לעצמנו מלכתחילה,
המלחמה הקשה באמת היא מול עצמנו, כל אחד בדיוק כפי גודלו.

venus in our blood​(שולטת) • 19 ביולי 2005

כרגיל, מדהים.
עושה לחפור בבטן ובנשמה ...

אכן זהב טהור, גולדי .
תודה.