שאלה: איפה אפשר להשיג כאן נרות שינה?

T O M​(שולט) • 20 ביולי 2005

איך השירשור הזה הגיע מנרות בתחת לדיון פילוסופי על מהות החיים?

Tame • 20 ביולי 2005

לא על מהות החיים אלא על מהות הפילוסופיה..

ואם תחשוב על זה, פילוסופיה היא קצת כמו נר שתקוע בתחת... (סתם סתם )

Re: אנארכיה

רפאל • 20 ביולי 2005

לי דווקא קל יותר לקבל נר בתחת מאשר לקרוא את הדברים האלו. כלומר, לקרוא דעות אפלות על טבע האדם והתכלית האנושית.

גם אינני חושב שצריכים להחמיר כל כך עם כל השוואה לנאציזם. ובמיוחד - כשיש טעם כלשהו לדבר. המילה "נאצי" אינה השם המפורש של אלהים, שהתקדש ונאסר עלינו לגלותו בדיבור.

לעשות מבדס"מ תכלית אנושית (ולא דרך למימוש עצמי של יחידים) - זה עניין מסוכן. השימוש בטרמינולוגיה הדרויניסטית, הזיהוי של ההתפתחות האנושית עם צורת חיים אחת, ההצגה של כל צורת חיים אחרת כמנוונת, ביטול המוסר בשם אותו "חוק טבע" של התפתחות, ועדויות תומכות פסדו מדעיות - כל אלו היו יסוד לאידאולוגיה הנאצית, ולקבוצה של משטרים אפלים אחרים.

בלי לנקוט עמדה

marlena​(נשלטת){נבט} • 21 ביולי 2005

מודה, לא היה קל, אבל בסוף הצלחתי.

נחמד לקרוא פולמוס אינטליגנטי. אל תפסיקו...

ניסוי מחשבה

נבט{marlena} • 21 ביולי 2005

הקטור,
ממש לא פילוסוף אנליטי חמור, אלה פילוסוף פוסט אנליטי מחויך. למען הגילוי הנאות, להלן הגנאולוגיה הפילוסופית שלי – קונפוציוס, אריסטו, קאנט, היגל, ניטשה, היידיגר, וויטגנשטיין, קווין, דאמט, דרידה.
כעת חזרה לעניינינו. קרא בבקשה את הקטע הבא:
הערת מערכת: כשהשתמשתי במירכאות הן לא הופיעו בפוסט, לכן השתמשתי ב-^ במקום. יש לקרא כאילו היו מירכאות.


ההבחנה בין האדם לממלכת החיות היא הבחנה מתבקשת ומתעתעת כאחד. ההבדל בינינו לבין בעלי החיים קופץ אל העין. מספיק להסתכל על ניו-יורק, צוללות אטומיות או סתם מכונת כביסה על מנת להבין שניבדל האדם מהבהמה. לעומת זאת קשה להתעלם מכך שאנחנו חלק ממלכת החיות. המיניות האנושית מחברת אותנו חזק אל היסוד הקדמון, המודחק והחייתי שבנו. היא שוברת לרגע את מעטפת התבונה וזורקת אותנו למצב של ^חיות^.

BDSM יכול לשמש כהעצמה של העצמיות המינית והחייתית שלנו וכהרחבה שלה. BDSM מרחיב את המיניות אל מעבר למה ש^אנושי^ במובן המקובל של המילה. כאב, השפלה והחפצה נעשים כחלק של אקט של אינטימיות. ההכללה של מעשים אלו כחלק מהמקובל והאנושי מאפשרת לנו לחשוב מחדש את האנושיות שבאכזריות. היא מכפיפה את ה^חייתי^ תחת ה^תבוני^ ובכך היא מאפשרת לנו לחשוב מחדש את מהות האנושי.

BDSM גם יכול להרחיב את המיניות לתוך חיי היומיום. מעשים רגילים ופשוטים, כמו לפתוח דלת או לשטוף כלים, יכולים להפוך לחלק ממשחקי שליטה. ההכפפה של מעשים פשוטים אלו לתוך העצמיות החייתית והמינית מערערת משהו נוסף. היא לוקחת חלק מהחיים הרגילים והרציונאליים שלנו כבני אדם וצובעת אותם בצבע אחר. היא מציפה לנגד עינינו את המיני/חייתי הרדום שבנו, שנמצא במקומות להם לא ציפינו. ההכפפה של ה^תבוני^ תחת ה^חייתי^ מאפשרת לנו שוב לחשוב מחדש את מהות האנושי.


וכעת לשלב תוצאות הניסוי:
הקטור – האם הצלחתי לקלוע לדעתך?
Tame – האם הצלחתי להביע עצמי בצורה ברורה ומובנת?

Tame • 21 ביולי 2005

*מוחא כפיים*

נבט כתבת מעולה, וכן הבנתי אותך מצויין, אני רק מקווה שהקטור יאמר שקלעת לדעתו אז אגיע אל סיפוקי

(למרות שבאותה מידה ניתן לטעון גם שנקרופיליה היא הרחבת המיניות של האדם אל המקאברי ושילוב של המוות עם האקט הבסיסי של החיים שזו גם פריצה אדירה של גבול מסויים - עד כמה שהדבר מחליא)

בקרקעית האוקיאנוס​(נשלט) • 22 ביולי 2005

טיים כתב:

- חלילה לא זאת היייתה טענתי, אלא שבהירות\ואי בהירות כמו "ישות ואין" שלובים אחד בשני לבלי
יכולת להפריד, גם כאשר "האי בהירות" משמשת מקום הכרחי לחשפיתה של הישות (ולעניין זה בקיצור עיין "מהי מטאפיסיקה" ו"על מהות האמת", מתוך קובץ מאמרים "הישות בדרך", מרטין היידגר).
טיים כתב:

- טוב, זה כבר להיכנס קצת יותר לעובי הקורה. לעניות דעתי, אותה סיבה שבגללה הפילוסופיה למי שרק נכנס בשעריה ניראית כמו "איזה מגדל קלפים אחד ענק שכל טיעון קל ירסק אותו...", היא תוצאה של הכפפה של הפילוסופיה להיסטוריה. כאשר המעברים בין ההוגים השונים עוברים מיצוע דיאלקטי, והשוני בינהם מוכפף לעיקרון תכליתי, המניח זהות מוקדמת לשונות שלהם, וההופך אותם לשלבים בהתפתחות התרבותית\אנושית.
ובקיצור – זו בעיקר אשמתו של היגל. ובשביל היגל כמובן הם אינם מבטאים רק טיעון פורמלי, אלא יש להם מימוש בתוך האירוע ההיסטורי, ודרכם "הסובסטנס" ההיגלי ניפרס לאורך ההיסטוריה, עד "לקץ ההיסטוריה". אם לנסות להדגים לך רעיון זה בכלליות– מושג האזרח והחירות האזרחית שמגיע לפיתוח נירחב אצל רוסו ("על האמנה האזרחית"), יש לו מימוש בפועל בתוך האירוע ההיסטורי בדמותה של המהפיכה הצרפתית.
וכך הפילוסופיה\היסטוריה הפכה להיות טיעון אחד ענק שמתתיל מהפרה – סוקרטיים ועד להיגל עצמו. הוא הוא – ההיסטוריה עצמה. וכמובן, היגל היה פילוסוף של "האדם התיאורטי – אופטימי" כאמרתו של ניטשה, היינו הוא ראה את ההיסטוריה כמתקדמת לכיוון טוב יותר "ברוח הזמן".
ואם תחשוב על זה, אולי זה בדיוק ההיפך – "מתור הזהב" של היוונים, ועד לניוון הרוחני שבו אנו שקועים היום (אבל זה גם תלוי באופן שבו אתה חושב מהו בכלל "זמן", ומהי הכיווניות שלו – אבל לא ניראה לי שאנחנו ניכנס לזה עכשיו ).
ואולם כאן מתחיל המרד האקזידסטאנציאלי בהיגל של ניטשה וקירקגור.
עוד "במסות על חינוך לתרבות", תוקף ניטשה את היגל ושואל – האם אכן יש בכוחה של ידיעת ההיסטוריה של הפילוסופיה לשנות את האדם? האם עצם העובדה שסטודנטים לפילוסופיה עומלים שנים לדחוס לתוך מוחם את כל העומס המושגי הזה של ההיסטוריה של הפילוסופיה, אכן גורמת להם לחיות את חייהם טוב יותר? או באופן יותר עמוק – האם היא נותנת לי חוויה חדשה, אופן אחר של חיים בעולם הזה? האם יש בכוחה של ההיסטוריה של הפילוסופיה לעצב ערכים חדשים שראוי לחיות לפיהם? התשובה של ניטשה היא לא!, ושמעולם בעולם העתיק לא היו "תולדות הפילוסופיה", העניין העיקרי בלימודי הפילוסופיה.
ולכן, בשביל ניטשה צריך לחשוב גם על צורות הבעה אחרת של מחשבה פילוסופית, משום שהביקורת של ניטשה על היגל אינה רק תוכנית אלא במיוחד צורנית – היגל הפך את הפילסופיה לבלתי אפשרית. אם כל רגש\רעיון\מחשבה פילסופית, דורש מעבר דרך כל "מגדל הקלפים" של ההיסטוריה של הפילוסופיה על מנת לנמק ולהדגים אותו, הפילוסופיה נהיית בלתי אפשרית, ולגמרי לא תקשורתית. וכל מי שניסה אי פעם לכתוב עבודה רצינית בפילוסופיה יודע מתוך התנסות אישית כמה הוא צדק.
ולכן, כאן מגיעים הרעיונות של ניטשה עצמו על מנת לחפש תחלופה להיגל – המטאפורה הניטשאנית במקום המושג ההיגלי, הנארטיב והמיתוס כתחליף למושגים מופשטים. ובקיצור ניטשה מבקש להוליד לא רק את "הטרגדיה מרוחה של המוסיקה", אלא גם את הפילוסופיה כולה מרוחה של המוסיקה, ומבקש לקרב את הפילוסופיה לאמנות, ועוד. אולם גם ניטשה וגם קירקגור לא היו פילוסופים שיטתיים, ולכן כדי להתמודד עם היגל היה נידרש כניראה הרבה יותר ממה שהם הצליחו וניסו לעשות. היגל בכל זאת היה פילוסוף גדול, וסדרת המרידות בו, לאורך ההיסטוריה כניראה רק מעידה על גדלותו.
וכאן אני מגיע לחלק השני של השאלה שלך – "מהות האמת". מהי אמת?
העניין מורכב יותר "מאמת אבסולוטית" לעומת "פרספקטיבה". ואם אני מבין נכון כשאתה אמרת
"אמת אבסולוטית", התכוונת לאמת במובן המופשט והכללי ביותר שלה. כלומר, אמת הנכונה לכל תחום ידע, וגם אינה תלויה בגחמות הסובייקטיביות של האדם - והעונה על שאלה בסגנון "מהו העולם?" או גם מהו אדם באופן אובייקטיבי?" וכו', או בעגה פילוסופית – "שאלה ההווויה" של היידגר, השואלת לא על יש ספציפי או תחום ידע אחד, אלא על "ישות הישים", על הישות עצמה.
אולם יש מובן פרוזאי\רגיל יותר בתוך העולם של הפילוסופיה שעליו היא מושתת או דרך
ה"אי הבהירות" שלו נחשפת אותה שאלה על "האמת האבסולוטית" שאני מתאר לעצמי שאליה כיוונת. המובן הפרוזאי הזה הוא התאמה של היגד לדבר (זה מכוון גם אילך נבט).
כלומר, כשאנו מבטאים מילה מסויימת אנו מניחים שהיא "מתאימה" באיזשהו אופן לדבר בממשות, והתאמה זו מוכיחה שההיגד אמיתי - אני אומר שושנה, ואכן המילה שלי אמורה להצביע\להתאים אל האובייקט הזה בעולם. בשביל היידגר על מנת שהפילוסופיה תוכל אכן לתת לנו משהו יותר עמוק וגם רגשי, עלינו לנסות ולהשתחרר "מהמובן הזה של האמת".
וזה כבר מהלך מאוד מורכב, שהוא בעצם לידתה של הפינומנולוגיה שעוברת דרך הוסרל, היידגר, סארטר ועד ימינו – בדקונסטרוקציה של דרידה ובניתוחים ההיסטוריים של מישל פוקו. אולם אם לנסות להסביר רק את התוצאות של המהלך הזה – אז השפה הופכת לסוג של אונטולוגיה, לא עוד התאמה של היגד לדבר, אלא השפה עצמה היא היא הדברים עצמם. המובן הזה של האמת קרוב גם לעולם המיסטי של היהדות – דברים בעיברית זה גם מילים וגם דברים בממשות, וגם ביוונית – לוגוס זה גם היגיון וגם אורגניזם חי. וכך, חקר המילים הוא גם חקר הדברים. וכשיש מילים חדשות, נפתחת ספירה חדשה של רגשות, שבאה לביטוי.
תחשוב לדוגמא, על הדלות הרוחנית\לשונית שבא אנו שרויים כיום. אנשים על כל דבר שמוצא חן בעינהם אומרים "מדהים", "מדהים", אכלתי גלידה חדשה – "טעם מדהים", הייתי בחתונה – "היה מדהים" – כאילו דא? אולם זה לא מבטא רק דלות של ביטוי והכרות, אלא גם דלות אונטית של רגשות ושל הדברים, הישות נסוגה בתוך "הבהירות" הלשונית הזאת ("מדהים לא?"). לעומת זאת דבר יכול להיות גם "נשגב" או "יפה" (לדוגמא בטרמינולוגיה קאנטיינית של בקורות כוח השיפוט).
אולם עד כמה שהדוגמא הזאת נשמעת לך פשטנית, על מנת להוכיח אותה, להפוך שוב את המילים\מושגים "לדברים כשלעצם" נידרש כל המהלך של "הווויה וזמן" של היידגר, וגם לא בטוח שהיידגר הצליח בכך.
אם נבט מתנדב להסביר לך אותו בבקשה! – אני מוכן להתנדב להעיר היערות, וגם לרשום סיכומים.
והערה אחרונה לגבי ההתיחסות שלך לאפלטון. באופן עקרוני זה כבר תוקן על ידי אריסטו
כי "הלימוד נעים ביותר לכל בני אדם ולא לפילוסופים בלבד, אלא שהראשונים לוקחים בו חלק מצומצם יותר מיזה של האחרונים". (אריסטו. פואטיקה פרק ד').
ובכל זאת, יש משהו במה שאפלטון אומר. אולם בשביל להבין את ההבחנה הזאת של אפלטון בין אלה שראויים להתפלסף לאלא שלא ראויים, צריך להבין את המוטיבציות האפלטוניות ביחס לפילוסופיה. המוטיבצייה האפלטונית אינה לחלק את העולם לחלקים (עולם האידיאות, העולם הזה, והעולם השקרי של האין של האמנות), אלא דרך החלוקה הזאת ללמוד "להעריך", מי ראוי למה? ואולי לא כולם מתאימים לעסוק בפילוסופיה באופן מעמיק. שכן, שמא יש כאלה שאכן ינסו להפוך אותה לסופיסטיקה ולהשתמש בה לא לידיעת "הטוב" אלא למטרותיהם האנוכיות גרידא?
("דרוש מנהיג!" בערוץ 2 כדוגמא לכך. ואגב, זה מופיע בפוליטיאה, לא זוכר בדיוק את הפרק).
אולם כאן, כבר מגלים את ההבדל בין אפלטון לסוקרטס – כניראה שגם אפלטון הבין "שהטוב", לא באופן הכרחי ואפריורי (טאוטולוגי) מביא את הטוב, אלא שהוא יכול בדרך להישחט ולהפוך לרוע מוחלט.
(להרחבה על עניין זה עיין גם הפרק על "פילוסופיה עתיקה", מתוך Logic of sense by Gilles deleuze, )

ולעניין תוצאות הניסוי שלך נבט– מבחינתי לפחות הוא נכשל, למרות שהוא אכן כישלון מופלא ומעניין, ונותן לי הזדמנות להשתמש בו כמשטח עבודה להגיד בדיוק מה שאני רוצה. אולם על כך אענה בפוסט הבא, כי כפי שאתה רואה "האי בהירות" שלי מתרחבת הרבה מעבר לכמה מילים. ולענות עליו ניראה לי שייקח לי אפילו יותר ממה שכתבתי כאן, אז נידחה את זה קצת, כי אם כל כבוד שאני רוחש לכם, ויש כבוד, כרגע אני צריך להשקיע מאמצים פילוסופים במקומות אחרים, למרות שזה אכן אימון פילוסופי משובח!.

Re: ניסוי מחשבה

שלגי • 22 ביולי 2005

[quote="נבט"]הקטור,
ממש לא פילוסוף אנליטי חמור, אלה פילוסוף פוסט אנליטי מחויך. למען הגילוי הנאות, להלן הגנאולוגיה הפילוסופית שלי – קונפוציוס, אריסטו, קאנט, היגל, ניטשה, היידיגר, וויטגנשטיין, קווין, דאמט, דרידה.
כעת חזרה לעניינינו. קרא בבקשה את הקטע הבא:
הערת מערכת: כשהשתמשתי במירכאות הן לא הופיעו בפוסט, לכן השתמשתי ב-^ במקום. יש לקרא כאילו היו מירכאות.


ההבחנה בין האדם לממלכת החיות היא הבחנה מתבקשת ומתעתעת כאחד. ההבדל בינינו לבין בעלי החיים קופץ אל העין. מספיק להסתכל על ניו-יורק, צוללות אטומיות או סתם מכונת כביסה על מנת להבין שניבדל האדם מהבהמה. לעומת זאת קשה להתעלם מכך שאנחנו חלק ממלכת החיות. המיניות האנושית מחברת אותנו חזק אל היסוד הקדמון, המודחק והחייתי שבנו. היא שוברת לרגע את מעטפת התבונה וזורקת אותנו למצב של ^חיות^.

BDSM יכול לשמש כהעצמה של העצמיות המינית והחייתית שלנו וכהרחבה שלה. BDSM מרחיב את המיניות אל מעבר למה ש^אנושי^ במובן המקובל של המילה. כאב, השפלה והחפצה נעשים כחלק של אקט של אינטימיות. ההכללה של מעשים אלו כחלק מהמקובל והאנושי מאפשרת לנו לחשוב מחדש את האנושיות שבאכזריות. היא מכפיפה את ה^חייתי^ תחת ה^תבוני^ ובכך היא מאפשרת לנו לחשוב מחדש את מהות האנושי.

BDSM גם יכול להרחיב את המיניות לתוך חיי היומיום. מעשים רגילים ופשוטים, כמו לפתוח דלת או לשטוף כלים, יכולים להפוך לחלק ממשחקי שליטה. ההכפפה של מעשים פשוטים אלו לתוך העצמיות החייתית והמינית מערערת משהו נוסף. היא לוקחת חלק מהחיים הרגילים והרציונאליים שלנו כבני אדם וצובעת אותם בצבע אחר. היא מציפה לנגד עינינו את המיני/חייתי הרדום שבנו, שנמצא במקומות להם לא ציפינו. ההכפפה של ה^תבוני^ תחת ה^חייתי^ מאפשרת לנו שוב לחשוב מחדש את מהות האנושי.


בהיר ונהיר - פשוט קולע בול! קבל ח"ח נבט

Tame • 22 ביולי 2005

הקטור, קראתי את מה שכתבת ואכן רואים שהשקעת הרבה, גם למדתי מספר דברים חדשים במהלך הקריאה ועל כך אני מודה לך.
עם זאת לדעתי חטאת לטיעון העיקרי שלך בנוגע לבהירות. אם נחזור לבהירות המילולית נדמה לי שניתן לקבוע בנקל שככל שתרבה במילים על מנת לתאר את המופשט כך הקורא אותן יבין פחות, מטבען מילים לא יכולות לעסוק בדבר. המילים יכולות רק לרמוז לסימבולים והסימבולים יכולים עם קצת מזל להתפרש באופן הרצוי בתודעת הקורא בזמן שהוא חושב על יחסי הגומלין שביניהם.

סיכום

דנית האצילה​(לא בעסק) • 24 ביולי 2005

לפני שהשירשור דעסקינן יעלם לו מחוסר עניין לציבור, הריני מתכבדת לעשות בזאת סיכום קצר וממצא ולעשות שימוש בסמכותי כאצילה כדי להוסיף גם את חוות דעתי הקובעת והבלתי ניתנת לערעור.
אגב דיון על השימוש שמלכה יכולה לעשות בפי הטבעת הגברי כדי לבסס ולחזק את שליטתה, עלו כאן דברי חכמה רבים (וגם שטויות שראויות לענישה חמורה) על מהות הטבע האנושי וחלקו של ה-bdsm באותה מהות.
מול כל מה שטבעי, חייתי, ייצרי, רגשי וכיו"ב עומדים התבוני,המוסרי, האנושי, התבוני והשפוי. נבט טען כי די להביט בעיר ני-יורק (ועוד כמה יצירות אנושיות) כדי להבין שמותר האדם מן הבהמה. נבט העלה את שתי האפשרויות הקיימות: לקבל את החייתי תחת התבוני או לקבל את התבוני תחת החייתי, מבלי להביע דעה מה רצוי.
ובכן, אני טוענת כי די להביט בתל טרמיטים כדי להבין שמותר הטרמיט משאר בעלי החיים. די להתבונן בשימפנזה כדי להבין שהיא מותרת מקרפדה. והשימפנזה רבותיי זהה לבני האדם ביותר מ90% מה-DNA.
אנו, למרות ההתקדמות הטכנולוגית והחוכמה שלנו, חלק מהטבע וכדאי לזכור זאת. אדם צריך לעשות שלושה דברים בחייו כדי להתקיים: לאכול, לישון ולהעביר את הגנים. כל השאר פריבילגיה.
אמנות, מוסר, אנושיות וכיו"ב רצויים מאוד אך אינם הכרחיים לחיינו. לכן אל לנו להזניח את החייתי שבנו לטובת מה שלא הכרחי. האנושי אם כן כפוף לחייתי.
נכון שמסוכן לפעמים לחשוב כך, אבל לא כשהדברים נעשים בהסכמה ובלי לגרום נזק בלתי הפיך.
יותר מסוכן לדעתי לתת לגורם כלשהו מונופול על המוסר או על מה ששפוי. למי תהא הזכות להחליט שדבר מסוים אינו מוסרי? או שאינו שפוי? אם היינו חושבים כך היינו ממשיכים להאמין שהשמש סובבת את כדור הארץ. כדי שהאדם יממש את עצמו, ישתחרר ויגיע לגדולות עליו לפעול ללא מיגבלות מלאכותיות. כך ב-BDSM, וכך כאשר צריך לקבל החלטה אם לחקור את האטום או להמשיך במחקר הגנטי. כבלים תבוניים כביכול או אנושיים לכאורה אינם טבעיים ורק גורמים נזק. כל מה שצריך כאמור זה הסכמה והמנעות מגרימת נזקים.
לכן אנו צריכים לראות עצמנו כחלק מהטבע וכך גם לפעול. רק כך נתקדם במסלול האבולוציוני שנכפה עלינו. הטבע לא הותיר לנו ברירה להישאר על העצים, גם אם זה מאוד מצא חן בעיני אבותינו.
זו קביעתי ואם מחר בבוקר השמש תזרח, אז היא גם נכונה. עכשיו תסלחו לי כי זמני קצר ויש לי ממלכה לנהל.