חיי ילד

חיי ילד

G-O-L-D​(שולט) • 29 ביולי 2005

לדין-דין מלאו שש והיא כבר ילדה גדולה, טוב כך זה לפחות לטענתה.
היא לבושה בשמלה כחולה עם סרט צהוב למותניה, ומחזיקה אקדח צעצוע שרכש לה סבה.
היא עומדת מולי יחפה כששערה הצהבהב פרוע ועיניה גדולות וירוקות.
דין-דין ילדה חכמה, וכשהיא מביטה בך אתה מסיט את המבט כי לדין-דין יש יכולת לעבור דרכך.
מלאו לה שש לילדה.
ובכל שנה כשאני הולך עם אביה לרכוש לה מתנה, אני רק מבין שעל כל שנה שהיא פורחת אנחנו קמלים.
"אני לא רוצה מתנות של בנות", היא אומרת ומקרבת את האקדח צעצוע ללבה.
אמא של דין-דין דואגת, היא חושבת שדין-דין לא מספיק ילדה.
אבא של דין-דין מודאג עוד יותר כי המילה "לסבית" כל הזמן רצה לו בראש.
אבל אני, היעני "דוד", תמיד מדרבן אותה להשתגע כי דין-דין היא הבת שאני תמיד חולם שתהיה לי.
זו שאני אקח איתי לטפס על הרים ולחצות נהרות. זו שאני אקח ללמוד אומנויות לחימה ולראות עולם וגלים וגלישה וצניחה וטיסה וכל מה שכל ילד היה רוצה ולא ילדה. נכון, זו אולי לא ממש הדרך לנהוג בילדה, אבל כשיש לך אחת כמו דין-דין, אתה מבין שהחיה שבה היא חיית טרף צמאה לחוויה על חוויה על חוויה, ולדכא את זה, זה כמו לסרס את מהותה.
דין-דין חכמה.
דין-דין משוגעת.
דין-דין מלאת חיים עם יכולת הבחנה שמבוגרים הם ילדים מולה.
"תראי, פרפר", אני אומר לה והיא מחייכת, מוחאת כף ורצה אחריו. "היי דין-דין, תפסי אותו!" אני קורא לה כשהיא מתרחקת כמי שאומרת -אתה באמת חושב שאני צריכה את העצות שלך-
אחר כך אני נשכב על הדשא ומביט בשמיים כשלפתע היא באה ומתיישבת לי על הבטן.
"דוד גולדי".
"מה?"
"הוא ברח".
"אז הוא ברח, אז מה?"
"רציתי לתפוס אותו".
"אז רצית, אז מה?"
"אז זהו..." היא מושכת בכתפייה ונשכבת על הדשא כמותי.
אנחנו מביטים בשמיים.
"תראה", היא אומרת, "כלב ענן".
"איפה?" אני אומר ומביט בה.
"שם..." היא מכוונת אותי.
"נכון", אני מחייך, "כלב פודל של רוסים".
"של מה?" היא מעבה את גבותיה.
"כלום, כלב פודל לבן".
"נכון", היא צוחקת.
"אוי תראה עוד פרפר".
"נכון", אני מחייך, "תפסי אותו".
"לא רוצה".
"למה?"
"כי הוא עף, שיעוף לו אם זה עושה לו טוב", היא אומרת ואני מחייך.
"את יודעת, אין לו הרבה זמן, רק יום אחד. אחרי יום הוא מת".
"אז?" היא מביטה בי.
"אז כלום, החיים שלו קצרים".
"אתה רואה", היא מחייכת מרוצה.
"מה?"
"זה טוב שהוא יעוף".


*

אבא ואמא של דין-דין נפרדו.
הם החליטו שלא טוב להם וכל אחד תפס כיוון.
את האמת, אני אף פעם לא ממש אהבתי אותם ודין-דין היתה הסיבה שהייתי בא בצהריי שבת לארוחה או לטיול כזה או אחר.
אומרים שמי שמעניק לך אנרגיות חיוני לך כשאתה מרוקן, והיא, היא מצבר אנרגטי.
תתחבר אליה ואתה נטען.
ישבתי איתה היום לגלידה.
"אז מה שלומך?" אני אומר לה בגובה עיניים אחרי כל השטויות שדיברנו והיא מחייכת. "מה את מחייכת?"
"סתם".
"קשה לך?"
"לא".
"טוב לך?"
"כן".
"את לא עצובה?"
"קצת".
"את יודעת, אבא אוהב אותך והוא יבוא כל הזמן להיות איתך".
"אני מקווה", היא אומרת ומושכת בכתפייה.
"מקווה? למה את אומרת את זה?"
"כי ככה אומרים".
"ממתי את אומרת את מה שאומרים?"
"לא יודעת".
"איפה האקדח שלך?"
"בבית".
"למה לא הבאת אותו?"
"לא יודעת, אני כבר לא אוהבת אותו".
"למה?"
"לא יודעת".
"דין-דין..." אני אומר ומביט בה, "מה קרה?"
"כלום" היא מושכת בכתפייה ואז גם מתחילה למשוך באפה כשהדמעות מתחילות לזלוג על לחייה.
"דין-דין, מאמי, למה את בוכה?" אני אומר ומחבק אותה כשהגלידה שלה מלכלכת לי את הבגדים.
"כי ככה", היא אומרת.
"מה ככה?"
"ככה".
"אין תשובה כזו".
"לא רוצה לדבר יותר", היא אומרת, "אני רוצה לעוף כמו פרפר".
"פרפר?"
"כן, הפרפר".
"ההוא מהפארק?"
"לא, זה ששם", היא אומרת ומצביעה לעבר פרפר שרפרף מעל לעציץ פרחים בגלדרייה.
"פרפר..." אני מחייך.
"לעוף כמו שהוא", היא מרכינה את ראשה ומושכת באפה.
"חכי רגע, אני אביא לך טישו", אני אומר וקם כשלפתע היא קופצת ומחזיקה לי את היד, "מה קרה?" אני אומר ומביט בה מופתע להתנהגותה.
"אל תלך".
"מה?"
"אל תלך ואני כאן".
"אני רק הולך להביא לך טישו", סימנתי בידי לכיוון דלפק המכירה.
"אני רוצה לבוא איתך", היא אמרה ואז הרגשתי איך גולה עולה בגרון.
"טוב מאמי", אמרתי וליטפתי את ראשה, "בואי".


*

אתה נולד, אתה מלא, אתה רבוי, אתה גדוש חיים.
מתישהו, איפשהו, איכשהו, משהו מקלקל לך הכול...

-Natalie Merchant - Kind & Generous-
http://s60.yousendit.com/d.php?id=3N0AGV966G2SO18FDEO7YOH8GW

Lilu-FemdoM{Pon} • 29 ביולי 2005

סיפור מקסים כרגיל "שבי"

שמור על דין דין הפלאח שלי

הפעם,

gala • 29 ביולי 2005

אתה זה שעשית לי חיוך של נוגות.

מתה עליך.

אל תלך

שנף​(נשלטת) • 29 ביולי 2005

בקול שבור.

אל תלך.

ורה • 29 ביולי 2005

יאפ.