| tal tickle |
לפני 19 שנים •
29 ביולי 2005
סיפור מדגדג לסופ"ש - המשך לסיפור הקודם
סיפור המשך לסיפור שפרסמתי כאן לפני שבוע, אותו אפשר למצוא כאן:
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=10392 גם הסיפור הזה פורסם בזמנו בפורום דיגדוגים בהיידפארק. מקווה שתהנו, וסופ"ש מעולה לכולכם! שבוע עבר מאז הפעם הראשונה. היא ישבה בדירתה ליד שולחן, ספל קפה בידה, ונזכרה שוב, כמו בכל יום בשבוע האחרון. ההלם הראשוני, ההתכווצויות בזרועות וברגליים שמשכו את הכבלים, הכאב הקל בצלעות ובריאות ובסרעפת שדחפו את האוויר הרב שנדרש לה כדי לצחוק ולצחוק ולצחוק, ובין לבין לגנוח ולהיאנח ולצעוק – כל אלה חלפו זה מכבר. נשארו רק הזיכרונות. הזיכרונות של ההרגשה, של מכות הדיגדוג שטסות אל המוח מכל מקום בגוף, של האקסטזה שכמעט הותירה אותה משותקת, של ההגעה אל הגבולות ומתיחתם עד דק. הזיכרונות של אורגזמה ועוד אחת ועוד אחת, והגוף שהלך ונעשה רגיש יותר ויותר. זכרה איך החזירה לו כגמולו – אה, כן, איך מתחה אותו, דיגדגה בטירוף את כל גופו הקשור והמפרפר בצחוק, הביאה אותו שוב ושוב אל סף הבאר אבל מנעה ממנו לשתות, כדי שיתנפל עליה רעב כנמר כשתתיר אותו... נקמה מושלמת, חשבה וחייכה. נשארו רק הזיכרונות – והגעגוע, והתשוקה, לחוות את זה שוב, לחקור עוד, לחפש, להיטרף. עוד מעט הציפייה תסתיים. הוא כבר יודע לאן לבוא. כל השבוע דיברו על מה שעברו, הטריפו שוב זה את זו, והיא שוב הרגישה את ההתרגשות, פעימות הלב החזקות והמהירות, כמו לפני הפעם הראשונה – ואף יותר, כי ידיעת ההרגשה נחרטה כבר במוחה. היא שמעה ממנו בעבר שגם אחרי שנים, גם אחרי עשרות התנסויות, ההתרגשות לעולם לא עוברת, וכבר כעת, אחרי פעם אחת ולקראת השנייה, הבינה וידעה שאכן כך הוא. אי אפשר להתרגל לזה, אי אפשר להשתעמם, ותמיד תהייה ההתרגשות הזו, הציפייה לפעם הבאה. והפעם הבאה הגיעה, עם שלוש נקישות מתונות בדלת. היא הניחה את ספל הקפה שנשתה רק בחציו, לפני שיישמט מידה הרועדת, קמה על רגליים כושלות – שוב ניקר בה הפחד האינסטינקטיבי... היא פתחה את הדלת – וחשה בידיים החזקות, המוכרות, מסובבות אותה על מקומה כשפניה אל קיר מסדרון הכניסה, ואוחזות בה מאחור. נשימתה נעתקה. "את יודעת שאני אדגדג אותך היום... דיגדוגים מטריפים, דיגדוגים מענים ומענגים ביחד..." שמעה את הלחישה. היא הופתעה – בפעם הראשונה כמעט ולא דיבר אליה – והרגישה כיצד היא נמסה בזרועותיו, רק למשמע המילים האלה... אבל לא לזמן רב – היא הזדקפה במהירות כשחשה את דקירת אצבעותיו במותניה, את ראשה נזרק לאחור, את האנחה על סף צחוק שפרצה בבת אחת מריאותיה. והנה שוב... ושוב... מכות חשמל של דיגדוג רצו ממותניה אל ראשה, עוברות בדרך בבית החזה ומוציאות משם את הצחוק המתוק. זרועותיו שעטפו אותה מנעו ממנה לזוז, הקיר שלפניה ספג את בעיטות רגליה שהתנופפו באוויר – ועל כל פרק צחוק, עוד אצבע שלחה את מכת הדיגדוג הבאה. היא נתלתה על זרועותיו, הקיר שלפניה סופג ללא תלונה את בעיטות רגליה, ידיה מנסות ללא הועיל לפתוח את האחיזה, ועל כל דיגדוג צחקה יותר חזק וראשה היטלטל מצד לצד. "די! תפסיק! תן לי לנשום..." התחננה בין צחוק לצחוק, כשבין רגליה כבר מתחיל הדיגדוג הזה, האחר, שהלך והתגבר עם כל תנועת רגליים. הוא החזיק אותה בזרוע אחת עכשיו – כמה חזק הוא! עברה מחשבה יחידה במוחה בין דיגדוג למשנהו, בין צחוק לבא אחריו - אצבעותיה של הזרוע הזו המשיכו לחפור במותנה ובצלעותיה, כשיד שנייה, שובבה, דיגדגה את שדיה ובטנה. הקיר שלפניה מנע ממנה להתכופף. לא היה לה סיכוי לעצור אותו. הצחוק התגבר, מלווה באנחות בכל פעם שלשונו ופיו עברו על עורפה או אוזנה. הוא עזב אותה אחרי דקות ארוכות, והיא נשענה אל הקיר, מתנשמת ומתנשפת, מניחה את ידיה כדי להיתמך, לא מתנגדת כשנמשכה החולצה מעל ראשה, כשתפס החזייה נפתח והיא נושרת מעל שדיה. היא הסתובבה אליו במהירות, חיבקה את צווארו, נצמדה אליו ונשקה לו, שפתיה דבקות בשפתיו, לשונה מתערבלת בלשונו. הוא דחף אותה בעדינות עם גופו עד שגבה נצמד לקיר, ודיגדג באצבעות זריזות את צלעותיה. מייד חש את האוויר החם משתנק מגרונה אל גרונו כשצחקה אל תוך הנשיקה, מתאמצת להפריד את פיה מפיו. שדיה נצמדו לחזהו עם כל צחוק חנוק. הפעם לא נשארה חייבת, ודיגדגה את מותניו. זכרה עד כמה היה רגיש שם לפני שבוע... וגם הפעם לא איכזב, הוא קפץ על מקומו וצחק, הנשיקה נפרדה, אבל הוא לא ויתר והדיגדוג התעצם, עולה לצלעותיה ולבתי השחי, יורד אל ירכיה. הם הפשיטו ודיגדגו זה את זו, מתיירים בכל חלק גוף שהתפנה מעול הבד, נפעמים מהתגובות המתעצמות, מהצחוק המשתלב ומתגבר יחדיו, עד שנותרו עירומים זה מול זו, מתנשפים בשאריות הצחוק, עיקצוצי דיגדוג וגירוי רצים במעלה ובמורד הגוף. *** דיגדוג מהיר שלה אל בטנו גרם לו להתקפל ולסגת, והיא ברחה ממנו, צוחקת, אל חדר השינה. הוא רדף אחריה, ותפס אותה ממש על סף המיטה, ושוב אחז בה כשגבה אליו. היא הרגישה אותו נצמד אליה, וידעה שהוא מגורה לפחות כמוה. "ברור לך שתיענשי על זה", אמר לה, ודיגדג את בטנה התחתונה. היא צחקה צחוק רם, וברחה בדרך היחידה שהייתה לה – נפלה קדימה אל המיטה, כשפניה למזרן. הוא מיהר אחריה וכרע על שתי ברכיו, שוקיו עוטפות אותה משני צידיה, ישבנו על ישבנה, מצמיד אותה למטה. "לא... לא..." התחננה תוך צחוק בלתי פוסק, מנסה לסלק אותו מעליה. "מה לא? למשל זה לא?" התגרה בה כשהושיט את ידו לאחור ודיגדג את שתי ירכיה. "לא!! לא שם! בבקשה!! בבקשה..." יותר מזה לא יכלה לומר. רגליה בעטו במזרן, מנסות להתחמק מידיו הזריזות, ידיה ניסו שוב לסלק את רגליו שנצמדו אליה משני צידיה. גבה התקשת בזווית כמעט בלתי אפשרית, ראשה התרומם, והצחוק פרץ, וזרם, כמו נידחף החוצה על ידי מנוע רב עוצמה שאין דרך להפסיק אותו. והוא המשיך והמשיך, ידו האחת כבר טיפסה אל העורף, מדגדגת שם בעדינות שהטריפה עליה את דעתה. ראשה היטלטל מצד לצד בעקבות אצבעותיו, מנסה לחסום, לצמצם... וכל זאת כשהרגליים עדיין מנסות להיפטר מהיד המדגדגת את הירכיים, בקצב לא מקביל, נדמה היה לה ששני אנשים שונים מדגדגים אותה, הדיגדוג היה כפול ומכופל, כך גם הצחוק, והחום הזה המתפשט ממרכז הגוף עם כל חיכוך של ירך בירך. ציפתה שיהפוך אותה, אבל הופתעה כשידיה נמתחו אל מעבר לראשה בעודה שכובה על בטנה, נקשרות אל רגלי המיטה. רגליה פושקו ונקשרו אף הן, והיא מצאה עצמה פתוחה וחשופה, אבל ידעה שעכשיו חשופים לפניו שדות דיגדוג חדשים בגופה, מקומות שעוד לא הרגישו את טעם הנוצה והאצבעות המרקדות. *** "זה חדש", צחקה, מנסה לסובב אליו את ראשה. "להסתובב בחזרה", ציווה ממקום מושבו על ישבנה, מדגדג את בתי השחי החשופים והפתוחים של הגוף המזמין שתחתיו, השכוב על בטנו, קשור אל ארבעת רגלי המיטה. היא צחקה צחוק רם, וצייתה... לא הייתה לה ברירה. את ידיה לא יכלה למשוך, ובתי השחי המסכנים היו חשופים לגמרי להתקפותיו. זרועותיה המושטות קדימה שיוו לה מראה של גיבורת על מעופפת, כמה רצתה להדק אותן אליה! אבל כל שיכלה לעשות הוא לצחוק, לצחוק, כדי לשחרר את האוויר הנדחס לריאותיה ע"י מערכת העצבים הרגישה. מדי פעם ניסתה להרים ולסובב את ראשה, לקלוט אותו בזווית העין, אולי ירחם ויפסיק... אבל לא יכלה לעמוד במאמץ זמן רב, ופניה צנחו למטה, צחוקה נחנק אל הכרית הקולטת אותו בשקיקה. הוא עבר לצלעותיה, מתניה, ושוב בבית השחי, פעם בצד זה ופעם באחר, משגע אותה, מפתיע אותה, כשהיא ללא הגנה, ללא יכולת להפסיק. ממש כשחשה שהאוויר אוזל מריאותיה, הפסיק. היא נשמה במהירות, מכסה על חוב החמצן, עיקצוצים של דיגדוג מדומה כמו עוקצים את מוחה, דוקרים אותו בעדינות, סוחטים ממנה עוד פרצי צחוק קצרים וחנוקים. הוא פנה אחורה, ושב והתרומם כשבידו שתי נוצות – לא, מה זה? לא הנוצות הרגילות מהפעם שעברה. אלה היו זרי נוצות, מזכירים מעט כלים לניקוי אבק. היא ראתה אותן כשסובבה את ראשה, מתאמצת לראות מה צפוי לה כעת. "אוי לא..." נאנחה כשראתה את כלי המשחית שבידיו. לאט לאט, עדין עדין, עבר זר נוצות אחד במורד גבה החשוף. היא נרעדה בחוזקה, משניקה גניחה בגרונה. באותו קצב עבר הזר השני בצד גופה, מבית השחי אל צד האגן. שוב השתנקה, הפעם החניקה גם צחוק, צחוק שנשמע עצבני במקצת. שוב השתלט עליה הפחד הזה, הבסיסי, הפחד מהבאות, למרות שידעה. עכשיו עברו שני הזרים יחדיו, מסתלסלים על גבה, האחד עושה דרכו למעלה, מתעכב בעורף, עוקץ את האוזניים; השני עושה דרכו למטה, אל הקשת הקעורה במורד גבה, ומשם אל חריץ הישבן, משחק שם ומוצא קצות עצבים חדשים לגרות, לדגדג, לייסר ולענג. היא לא העלתה זאת על דעתה. גם שם היא רגישה! לא היה הרבה זמן לחשוב, הדיגדוג טילטל אותה שוב, בעוד הזר שני מטריף אותה כמו יתוש המזמזם ליד האוזן. זה יותר מדי! היא התפתלה כמיטב יכולתה, נדמה היה שעצמותיה נמסו והיא מתפתלת כרכיכה חסרת חוליות, רק לברוח מהסבל הזה, מכות הדיגדוג שממלאות את הראש, אוי הרטיבות הזו, החום הזה בין הרגליים, תן לי רק להצמיד אותן, תיגע בי שם כבר! צחוקה הרעיד את קירות החדר, בקושי יכלה לאסוף עוד אוויר לריאותיה רק כדי להוציא אותו במהירות דרך הפה הצוחק, הראש המתרומם ונופל חליפות. היא יכלה להרגיש את שדיה מתחככים במזרון בכל תנועה, שולחים גלים במורד גופה. סוף סוף עזב זר הנוצות המענה את אוזניה ועורפה, אבל ההקלה הייתה קצרת מועד. במהירות שיא נצמד הזר הזדוני אל בית שחי חשוף, מיטלטל, משתולל, מדגדג אותה עד לעצמותיה. הזר השני ירד במורד חריץ הישבן, עוד, עוד... סוף סוף יכלה להרגיש אותו שם... גניחות של תענוג השתלבו כחלות קלועות לתוך התקף הצחוק הבלתי נפסק, הקולות השלובים מעלים ותומכים זה בזה; הגב התקשת, הראש היטלטל ביתר חוזקה. זר הנוצות המדגדג עזב את בית השחי המסכן, נזרק הצידה, היא שמעה קול בעבוע קצר – ואז החליפו את הנוצות חמש אצבעות זריזות שנדחפו לכל שקע במתניה, בצלעותיה... המגע היה חלקלק, שמן כלשהו ללא ספק... והחלקלקות רק הוסיפה לעוצמת הדיגדוג. לא נותר לה עוד כוח בעורפה, ראשה הונח כעת מובס ומיואש, פולט את פרצי הצחוק שכבר שרף בריאותיה, משתלב בגניחות הרמות שהפיק זר הנוצות שעשה שמות בין רגליה. כבר יכלה לחוש את ההתכווצויות ההולכות ומתגבשות בבטן... ושוב... כמו בשבוע שעבר... פתאום עזב אותה זר הנוצות, מיותמת ותלויה באוויר הדליל על סף הפיסגה – ושתי ידיים מטריפות, חלקלקות ומשומנות, דיגדגו בעוצמה את מתניה, דילגו לאחורי ירכיה, לכפות רגליה, צימררו את גבה החשוף... רצתה לחבוט בידיה וברגליה, לזנק, להתפתל, לברוח, לעוף כמו גיבורת העל שדימתה להיות, אבל לא יכלה לזוז ממקומה, גיבורת העל הוכרעה, נתונה בסד של דיגדוג, צחוק, וגירוי עמוק, חריף, שטרם בא על סיפוקו. *** דמעות של צחוק הרטיבו את הכרית, כתם רטיבות נוצר על הסדין בין רגליה. כל גופה נצץ מזיעה, שריריה כאבו הפעם עוד יותר מהמאמץ, ועדיין השאיר אותה תלויה על הקצה, עינוי של ממש, וכל שיכלה לעשות היה לצחוק. לא למחות, לא להתחנן... אצבעות זריזות החליפו מזמן את זר הנוצות, מגרות אותה, חולפות-לא-חולפות, חודרות-לא-חודרות, בעוד היא מרחפת בעולם אחר, והדיגדוג מעלה אותה על עננים יותר ויותר גבוהים של צחוק ואקסטזה, מדלג, מפתיע, תוקף בכל פעם נקודת תורפה אחרת, מפורר את שליטתה העצמית לעפר. הפעם האצבע הייתה ממוקדת יותר, רעותיה משחקות בשפתיים, חודרות מעט מעט, יותר ויותר, מרימות אותה עוד ועוד... הצחוק שעוררה היד השנייה, המדגדגת, הלך ועלה בטון ובעוצמה, הלך והפך לצרחה. הגב התקשת בפירכוס אחרון של גמישות מפתיעה, כפויה, ואחריה רפיון, גם אם לא הייתה כבולה לא יכלה להזיז ולו שריר אחד בגופה. דיגדוגים טסו דרכו, סוחטים ממנה צחוק עייף וצרוד... זה הוא מדגדג או שזה הגוף שלה עושה זאת לעצמו? זה לא היה הוא. להפתעתה, כשכבר ציפתה לאצבעות שיסתערו עליה בדיגדוג חדש, דווקא עכשיו בשיא רגישותה, הוא התיר את ארבעת הטבעות שכבלו אותה. זהו? הוא סובב אותה על גבה, את גופה העייף, המוטל כבובה ישנה באפיסת כוחות – ושב וכבל אותה, שולח את ידו אל ביטנה ושדיה, שהיו מוגנים עד עכשיו, מוסתרים במחילות המזרן... היא עצמה את עיניה, דמעות טריות זלגו מהן, והצחוק, הצחוק הזה, שוב הרעיד אותה, וידו רק התקרבה אליה, עוד לא נוגעת. *** אפילו כוח לצחוק לא נותר בה, כל תחושת העולם שבחוץ נעלמה, נותרה רק התשישות הגדולה שאחרי הצחוק השוחק, האורגזמות הסוחטות. הדיגדוגים האחרונים שלו נענו בקול רפה, חצי צחוק וחצי בכי. היא הייתה באפיסת כוחות מוחלטת כשהתיר אותה לבסוף, וחיבק אותה בחיבוק החם והרך, שכבר למדה להכיר. רק אחרי דקות ארוכות נרגעו הנשימות המהירות, פעימות הלב חזרו לקצב הרגיל, ידיה השיבו לו חיבוק. "רשע" אמרה לו בחיוך דק, "הרסת אותי היום." |
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 19 שנים •
29 ביולי 2005
ועל זה נאמר ...
דיגדגנו , דיגדגתם , דיגדגתן , דיגדג, דיגדגה , דגדגן ...
זה היהי בבגרות , בלשון ? |
|
|
| tal tickle |
לפני 19 שנים •
29 ביולי 2005
אכן בלשון (וזה יצא עוד יותר מוצלח ממה שחשבת...)
אם כבר העלית את הנושא, לדעתי במקרה הזה העברית שיחקה אותה יותר מכל שפה אחרת. למילה הזו "דיגדוג" יש בעיני קסם מיוחד, היא ישר מעבירה את התחושה... לא כמו התרגומים שלה בשפות אחרות. |
|
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 19 שנים •
29 ביולי 2005
אונומטופיאה ..
כך , נדמה לי קוראים למילה שמתארת פעולה או חפץ ע"פ הצליל שהוא עושה כמו בשורש ט.ר.ט.ר. לתיאור פעולת מנוע , או בקבוק , לתיאור החפץ שמחזיק נוזליםודרך ההשפכות ממהו ( בק , בק בק בק למי שלא קלט ) ויש עוד רבים אחרים .
אגב עם מדברים על סשנים , כל שנותר זה לתת לסאבית להתטות את השורש המרובע ב.ק.ב.ק בכל הבנינים ובכל הזמנים וכמובן כמובן  , לנקד .
התבקבקת ? ביקבקנו , התבקבקות מבקבקת .. אתה חושב שזה יותר קשה מדיגדוגים ? |
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
29 ביולי 2005
אתה תותח, אין אין עליך...
נורא נורא אהבתי את הסיפור גם לך לא חסר כישרון וזה אפילו אממ.מ.. גירה אותי.. גר.. |
|
|
עינב(אחרת)
|
לפני 19 שנים •
29 ביולי 2005
אני חושבת שלהטות את ב.ק.ב.ק זה הרבה יותר קל מדגדוגים.
מה גם שאין ממש פועל כזה, ולכן זה פשוט עניין אסתטי-משחקי. מה שכן, "דגדוגים" - הסיפור כתוב היטב, תענוג לקרוא, מרגיש מאד מוחשי... 
|
|
|
| tal tickle |
לפני 19 שנים •
29 ביולי 2005
עינב, כשזה מגיע מחובבת ספרות כמוך - זו מחמאה כפולה ומכופלת...
כחולית, אם אלה התוצאות - אז כבר עשיתי משהו טוב בסופ"ש הזה... תודה לשתיכן. |
|
|