צומת חולון - פרקים 1-10

צומת חולון - פרקים 1-10

קלייר​(נשלטת) • 22 ביולי 2005

כן יש את זה בבלוג שלי, אבל לא כולם קוראים בלוגים. ומכיוון שאני זונת צומי, החלטתי לפרסם את כל הפרקים שנכתבו עד כה בפוסט אחד ארוך.

קריאה מהנה.

צומת חולון
מאת קלייר

בכל פעם שאני עוברת על פני צומת חולון אני רואה אותה. עומדת, לבושה ג'ינס מטונף וצמוד, טי שירט שצבעה היה צהוב פעם, ונעלי התעמלות. שערה השחור המדובלל אסוף בקוקו, והיא אורבת במבטיה לנהגים. אנחנו כבר מכירות. כשהיא רואה את המכונית שלי היא מדלגת על פני שאר המכוניות שממתינות לירוק, ניגשת אליי, נוקשת על החלון בנקישות קצרות רוח.
"היי נשמה מה שלומך?" היא שואלת כשאני פותחת את החלון, דוחפת את ראשה אל המכונית.
"בסדר אחותי, מה איתך?" אני עונה לה.
"יום חרא" היא עונה לי, "תביאי איזה עשר שקל".
"רק עשר?" אני צוחקת.
"טוב תביאי עשרים, באמת חרא יום".
צוחקת אני פותחת את הארנק, בודקת כמה אוכל לתת לה היום.
כך בכל פעם שאני עוברת. לפני כשנה הכרנו, אז היא עוד הייתה בהריון. לאחר שילדה נעלמה למשך חודש בערך, ואז חזרה.
היא הקבצנית האהובה עליי. לנשים אני תמיד נותנת כמה שקלים, תמיד אני חוששת שאם הן לא יאספו מספיק, יחכה להן גבר אלים בבית. היא עצמאית, חצופה, אחת שלא דופקת חשבון לאף אחד.
כבר כמה זמן אני רוצה לכתוב ספר, ולא מצליחה. על עצמי אני לא מסוגלת לכתוב, ונושאים אחרים נראים לי משעממים. אני מביטה בה. העיניים שלה מביטות אל שלי במבט ממזרי. היא מחכה, רוצה לראות כמה אתן לה היום.
יש משהו שונה בקבצנית הזו. היא גורמת לך להרגיש שהיא לא מקבצת נדבות אלא שהיא שודדת אותך. שאין לך ברירה אלא לתת לה. היא לא מבקשת, לא מתחננת, היד המטונפת שלה חודרת אל הספייס שלך, דורשת את הכסף לו היא זקוקה.
"היא רוצה את הכסף שלי, אני רוצה תמורה. שתעבוד בשביל הכסף שאתן לה."
"כמה את עושה כאן ביום?" אני שואלת.
"מאה מאתיים" היא עונה. אני פורצת בצחוק.
"מאה מאתיים תספרי לסבתא שלך" אני עונה לה, "בשביל סכום כזה היית מנקה דירה, או עושה מספר ולא מבזבזת יום שלם"
"באמא שלי מאתיים ביום טוב" היא מתעקשת.
"נשמה, אני מכירה אותך, את מוציאה מכולם יותר, את משחקת אותה על קבועים. עכשיו תעני לי, זה ישתלם לך, כמה את עושה ביום?" אני ממשיכה ושואלת.
היא מביטה בי, מנסה להבין מה אני רוצה מחייה.
"שש מאות" היא אומרת לאחר כמה שניות של בהייה.
אני מוציאה מהארנק ששה שטרות של מאה.
"כנסי לאוטו" אני אומרת לה.
"למה כנסי?" היא שואלת בחשדנות.
"לשש מאות שקל בלי לעמוד בחום" אני עונה לה, "יאללה האור ברמזור הופך לירוק, את נכנסת?"
היא פותחת את הדלת, ומתיישבת. המכונית מתמלאת בריח זיעה חמוצה. אני נותנת לה את הכסף, היא מכניסה אותו לכיס הג'ינס.
"מה עכשיו?" היא שואלת, "אני לא מזדיינת אם על זה חשבת".
"אם הייתי רוצה היית מזדיינת נשמה, אבל אני לא רוצה. אנחנו נוסעות לקנות לך בגדים ולרחוץ אותך, ואחר כך נשב לנו אצלי בבית ונדבר".
"את עובדת סוציאלית?" היא שואלת.
הצחוק קורע לי את הלסתות.
"למה יש לי פרצוף של עובדת סוציאלית?" אני שואלת בחזרה.
"אז מה את רוצה ממני? את לסבית? מה את רוצה?" היא שואלת בתקיפות.
"אני לסבית אבל אין לי שום עניין מיני בך" אני עונה, "אנחנו הולכות לדבר ואת תספרי לי את סיפור חייך."
"ולמה לי?"
"כי כל זמן שתספרי לי וכל זמן שזה יעניין אותי, תקבלי 600 שקל ליום" אני עונה.
היא משתתקת. אני מפנה את המכונית לכיוון תל אביב.
מציתה לעצמי סיגריה, ומכבדת אותה באחת. בזווית העין רואה אותה מסתכלת עליי, בוחנת.
"טוב איך קוראים לך?" היא שואלת לבסוף.
"יעל" אני עונה, "ולך?".
"את יכולה לקרוא לי רוחי, ככה כולם קוראים לי" היא עונה ושואפת בעצבנות מהסיגריה, "למה בכלל מעניין אותך הסיפור שלי? מה תעשי איתו?"
"למה אני רוצה אותך?" אני חושבת לי, "כי העיניים שלך מלאות בחיות שאין בי כבר שנים."
"אני אכתוב אותו ואפרסם בספר" אני עונה לה, "עוד תהיי כוכבת"
"יאללה גם כן את, לא רוצה להיות כוכבת, זה מה שחסר לי"
"למה, לא טוב?" אני שואלת.
"ייצא לי כסף מזה?" היא מתעניינת, ואני רואה שוב את המבט הממזרי בעיניה.
"לא. ייצאו לך שש מאות ₪ ביום עד שתגמרי לספר לי" אני עונה, "אבל בשניה שאני תופסת אותך בשקר את עפה".
"וכמה זמן זה ייקח?"
"לא יודעת, נבדוק יחד" אני עונה לה.
אני עוצרת את המכונית בפתח בית מלון מוזנח.
"למה בית מלון? אמרתי לך שאני לא מזדיינת איתך" היא כועסת.
"תרגיעי נשמה, את עולה לחדר שאשכור לך, מתקלחת, ואז ניסע לקנות לך בגדים.
"למה לקנות לי בגדים, מה רע בבגדים שלי?"
"הבגדים שלך מסריחים, לא כיבסת אותם לפחות חודש, ואני לא מוכנה להחנק בגללך מהריח" אני מסבירה לה.
אנחנו יוצאות מהמכונית, ונכנסות לחדר הקבלה המוזנח. קרעי טפטים על הקירות ותמונות של נשים עירומות בתנוחות שונות.
"אהלן רוחי" מקדם בעל המלון את פנינו.
"אתם מכירים?" אני מתעניינת.
"בטח מכירים" הוא עונה, "מה רוחי, חזרת לעניינים?"
"יאללה יאללה, תשתוק ותביא חדר" היא עונה בזעף.
"עאלק, משחקת לי אותה בתולה" הוא צוחק, ומניח בידה מפתח, "הנה החדר הקבוע שלך".
"את עולה?" היא שואלת.
"לא" אני עונה, "תתקלחי ובואי נעוף מפה".
היא עולה במדרגות. אני מציעה לו סיגריה ומדליקה לעצמי.
"כמה עולה החדר?" אני מתעניינת.
"בשביל רוחי חמישים שקל" הוא עונה. אני משלמת לו.
"אז מאיפה אתה מכיר את רוחי?" אני שואלת.
"רוחי נשמה של בחורה" הוא עונה, "הייתה עובדת פה לפני כמה שנים, הכניסה הרבה לקוחות למלון".
"עובדת זה אומר בזנות?"
"בטח בזנות, מאיפה את חושבת היא תפסה את המחלה?"
"יש לה איידס?" אני שואלת.
"את לא רואה עליה? תראי איך היא רזה, פעם הייתה חתיכה, שמחה, היינו צוחקים הרבה יחד. אבל הייתה משתמשת, ותפסה את המחלה. אחר כך הזהרנו את הלקוחות שלה, וגם זרקנו אותה מפה, שלא תדביק לקוחות".
"כמה לקוחות היא הייתה עושה כל יום?" אני שואלת.
"חמש, שמונה ביום אני יודע? כמה שתפסה".
"ומה היא עשתה אחרי שזרקת אותה מפה?"
"הלכה לבית מלון אחר, אבל חטפה מכות מזונות אחרות, וגם הסרסור שלה זרק אותה, בקיצור, הלכה לרחובות. שמעתי שהיא התנקתה מהסמים, לא היה לה כסף, ואחר כך הייתה בהריון. לא יודע מה היא עשתה, אני מ'כפת לי".
רוחי יורדת במדרגות.
"ואללק לא התקלחתי איזה שבוע" היא אומרת, "תענוג".
"אני שמחה שנהנית" אני מחייכת, "עכשיו בואי ניסע לקנות לך בגדים נורמלים, ונתחיל".
"רגע" היא אומרת, "משה אתה חייב לי 150 שקל, זוכר? תביא אותם".
"אין לי עליי" עונה משה.
"עזוב אותך מזיוני מוח, תביא ת'כסף או שאני שוברת לך ת'דוכן" היא עונה לו.
"רוחי אל תתחילי איתי, למה אני מפוצץ אותך" היא מתחמם.
"אתה תפוצץ אותי? יה מזדיין, אתה תיגע בי ישר אני מדביקה אותך. יאללה, תביא ת'כסף"
"רוחי תזהרי ממני, שאני לא ישלח עלייך אנשים" הוא מאיים.
"למה את מי יש לך? כולם יודעים איזה מניאק אתה, אף אחד לא יבוא בשבילך. אתה חייב לי כסף, עכשיו תהיה גבר ותשלם את מה שאתה חייב" היא צועקת עליו.
אני נלחצת. לא רוצה סצנות אלימות, ומהצד השני אני מרגישה את האדרנלין זורם לי בגוף. מה יקרה אם הוא יתקוף אותה? מה אעשה אני אם זה יקרה? אני לא אעשה כלום, אני אצפה. "לכו מכות, התפלשו לכבודי.""
תראי איזו בחורה" הוא אומר לי, "הייתה כמו אחותי"
"אז למה זרקת אותה לרחוב?" אני שואלת, "ככה מתייחסים לאחות? תן לה את הכסף שלה והלכנו".
משה מביט בשתינו, ואז מוציא בהבעה של שאט נפש חבילת שטרות מהכיס, שולף מתוכם שלושה שטרות של חמישים ₪ ומניח על הדוכן שמולו.
"יאללה קחי, וזהו, אני לא חייב לך כלום יותר. ורק בשבילה אני נותן לך, למה היא נראית בחורה טובה." הוא אומר ופונה אליי, "תזהרי ממנה למה היא תגנוב אותך אם היא תוכל".
רוחי מכניסה את הכסף לכיסה האחורי, "יה גנב, תסתום את הפה שלך" היא עונה לו, ומושכת אותי בזרועי, "יאללה בואי נתחפף מהחור המסריח הזה".

**

לפני חצי שנה החלטתי לפרוש מהחיים שחייתי עד אז. סגרתי את משרד הפרסום שניהלתי במשך עשור שלם, לאחר שגיליתי שהיומיום הפך למאוס בעיני. אפשר לומר שעברתי את משבר גיל הארבעים כבר בגיל שלושים ושש. הרגשתי שהחיים עוברים לידי. ניהלתי קשרים רומנטיים ארוכים וקצרים, המשרד שגשג ולעיתים כשל. הייתי מוקפת בחברים, בעובדים, אבל לא מצאתי זמן לעצמי בכל ההמולה הזו.
במקביל לסגירת המשרד נפרדתי ממי שהייתה זוגתי במשך שבע שנים, ויצאתי לחיים חדשים.
מאז התבטלתי.
נהגתי להיכנס למכונית ולנסוע בלי להגדיר לי יעד. לפעמים הגעתי לצפון, לפעמים לדרום. ביליתי לילות בשינה במכונית, מקיצה אל זריחה מול החרמון או במדבר. הרגשתי חופשייה לראשונה בחיי, חופשייה ומשועממת.
במהלך שנות עבודתי צברתי לא מעט חסכונות. ידעתי שאני יכולה להרשות לעצמי שלוש שנים של חיפוש עצמי, ללא בעיות פרנסה. שנים של זיונים, אהבות, ועבודה הותירו אותי מרוקנת. רציתי משהו אחר. פה ושם התנדבתי לעמותות כאלה ואחרות, "בשביל הנשמה", תירצתי לי. אבל התשוקה האמיתית הייתה הכתיבה. שנים חלמתי שאכתוב את רב המכר הבא. הספר שיתורגם לשבעים שפות, זה שיילמד בבתי הספר על ידי מורים ששפתם העליונה מיוזעת מהתרגשות. הספר שמעולם לא כתבתי נח על מדף המחשבה שלי, דפיו מלבינים, חסרים. כמוני.
רוחי נתפסה בעיני כהזדמנות לה חיכיתי. אני אקח את הקבצנית שהייתה זונה, שחולה באיידס ואספר את סיפור חייה. דפי הספר שלי יתמלאו סוף סוף.
ההתרגשות שחשתי הייתה זו שחווה העלוקה כשהיא מוצאת לה מארח. רציתי למצוץ את לשדה של רוחי, להסתכל על הגוף הכמוש ולראות את הנערה שקיבלה את ההחלטה להפוך לזונה. רציתי לחשוק באותה נערה, להביט בה בעיניהם של הגברים ששילמו בתמורה לגופה. רציתי לתת מילים למחשבותיה של אותה נערה ולתחושותיה. אני רוצה לשמוע על האהבות שלה, על הכאבים, רוצה לנער אותה, לאלץ אותה להקיא אותם אל הטייפ שלי, לאלץ אותה לתת לי את הספר שלי. רוצה לאנוס אותה לספר לי הכל.
החיים שלי ריקים. רוחי תמלא אותם.

**
רוחי שתקה כשנכנסנו למכונית.
"מה קרה?" שאלתי.
"עזבי, לא חשוב" היא ענתה, "יאללה, מה עכשיו?".
"עכשיו נקנה לך בגדים" עניתי, "אבל את נראית מוטרדת".
"יעל, צאי לי מהווריד" היא הדליקה לה סיגריה בידיים רועדות מעט.
"רוחי, אנחנו כאן כדי שתספרי לי הכל, אני רק התחלתי להיכנס לך לווריד", אני עונה לה בשקט.
"מה יש לך את? את רוצה לג'נן אותי? אמרתי לך צאי לי מהווריד" צורחת עליי רוחי. "את חושבת שאני אספר לך הכל? זין אני אספר לך, המניאק הזה, אומר שאין לו כסף, ראית איזו סטיפה הוא הוציא? ולמה? על מה הוא מספר לי סיפורים? כולה מאה וחמישים שקל. זין אני אתן לו, אני אזיין אותו, חכי תראי".
"זה באמת לא היה יפה מצדו" אני אומרת.
"את יודעת כמה שנים הוא מתפרנס מהבנות? המניאק הזה, אפילו סדינים נקיים לא היה שם לנו בחדרים, היה אומר שנביא מהבית, טפי, מניאק" היא יורקת מבעד לחלון המכונית אל הכביש.
"כמה שנים עבדת?" אני שואלת אותה.
"יותר מדי" היא עונה לי, "כל יום כמעט הייתי אומרת לעצמי שזהו, מחר אני פורשת. אבל הקריז לא נתן לי להפסיק".
"בת כמה את רוחי?" אני נזכרת לשאול פתאום.
"עוד חודש שלושים ושבע, ואת?"
"בת שלושים ושש וחצי, אנחנו כמעט באותו גיל" אני מחייכת.
"ותראי אותי ותראי אותך" היא משלימה את המשפט במרירות.
אני שותקת. כמה בעצם אני יודעת על רוחי מעבר לפרטי הביוגרפיה שנחשפו בפני עד עכשיו, כמה אחשף בפניה בעצמי?
אני מחנה את המכונית בחניון דיזינגוף סנטר. השומר בכניסה מביט בחשדנות ברוחי, אבל שתינו מישירות מבט תקיף לעיניו, ונכנסות. עשרים דקות אחר כך בגדיה הישנים מעטרים את פח האשפה של חנות פוקס. זה כמובן לאחר שנאלצתי לשכנע את המוכרת להניח לרוחי למדוד בגדים בתא ההלבשה. ולאחר שהיא שמעה מרוחי שהכסף שלנו טוב כמו הכסף של הלקוחה האחרת שהייתה באותו הרגע בחנות, זו שנמלטה ממנה, לאחר שהיא פתחה עליה את הפה.
הבחורה שיושבת מולי בקפולסקי, נראית כמעט כמו כל בחורה רזה אחרת.
הבגדים החדשים והמקלחת שעשתה זוקפים מעט את קומתה. ואני נהנית לשמוע את סיפורי הלקוחות שהיו לה כשאנחנו מתענגות על קרואסון וקפה בשבילי ועוגת גבינה ושוקו חם בשבילה.
"תראי את זה" היא מצביעה על גבר נאה שעולה בדרגנוע, "נראה מכובד. היה בא אצלי כל שבוע. אהב לעשות את זה ברחוב, בחדר המדרגות, אהב להרגיש מלוכלך. אחד כזה יש לו בבית אישה וילדים, אבל זה לא מספיק לו, הוא בשביל להרגיש שהוא חי, צריך לעשות את זה איפה שאסור".
"זה לא היה לך קשה, להזדיין עם גברים שאת לא מכירה?" אני שואלת.
"כל יום הראשון הכי קשה. אחריו את כבר לא מרגישה" היא עונה לי, "בראשון הייתי צריכה להיות מסטולית או להזכיר לעצמי את הסם שמחכה לי, אחרת הייתי רוצה להרוג אותם".
"עצרו אותך?"
"וו או וו, פעם אחת? למה לא תשאלי במקום זה, כמה פעמים עצרו אותי?" היא צוחקת, "כל פעם שהיה בא בלש ולא נתתי לו, היה עוצר אותי. למה אלה מניאקים, רוצים בחינם. למה מה, אני נותנת צדקה? שישלמו כמו כולם המנאייק"
אני מביטה ברוחי הצוחקת. שתי שיניים חסרות בפיה, השאר צהובות משנים של עישון והזנחה. פניה קמוטים, חרוכים מימים של קיבוץ נדבות ברחובות. היא מכוערת. אני מנסה לדמיין לעצמי אותי שוכבת איתה, וצמרמורת של גועל עוברת בי.
"בואי, ניסע אליי, נמשיך לדבר אצלי" אני אומרת ומזמינה חשבון.

**
רוב הנסיעה עוברת בשתיקה. אנחנו מגיעות לשיכון ל', רחוב אפטר, אני מחנה מתחת לבניין.
"פה את גרה?" היא שואלת.
"כן" אני עונה.
"את יודעת חשבתי על זה, אני בכלל לא בטוחה יותר שאני רוצה" היא אומרת.
"את לא חייבת" אני עונה לה, "אם את רוצה, אסובב את המכונית, אחזיר אותך לצומת חולון, רק תחזירי לי את הכסף. את הבגדים את יכולה לשמור לך. שניסע?"
"אני לא מבינה למה את רוצה לכתוב עליי" היא עונה.
"מה עונים על דבר כזה? את האמת? אי אפשר."
"למה שלא ארצה לכתוב עלייך?" אני עונה לה בגסות כלשהי, "את קבצנית, זונה בפנסיה, חולת איידס, את אחלה סיפור".
היא משתתקת, אני ממשיכה. "ותקבלי 600 ₪ ליום רק על לדבר איתי. בלי שמש, בלי נהגים, בלי פיקוח שמגרש אותך, בלי משטרה שעוצרת אותך, יש לך כמה ימים של נופש, ובתמורה את צריכה רק לדבר".
"וכל יום תחזירי אותי לצומת בלילה?" היא שואלת.
"אם תרצי אחזיר אותך, אם את רוצה יש לי חדר שינה נוסף בבית, תוכלי לישון בו עד שנסיים"
שתינו משתתקות. המזגן מקרר את פנים המכונית. היא מניחה את אצבעותיה על פתח המזגן, מתענגת על הקור. אני מחכה להחלטתה בקוצר רוח. אם זה צריך לקרות זה יקרה, היא תעלה, ואם לא, אז זה לא צריך לקרות. "בבקשה תעשה שהיא תעלה," אני מתפללת בתוכי בדממה, "אני זקוקה לה."
היא פותחת את הדלת, "את באה?" היא שואלת.
בחיוך אני מכבה את המכונית ויוצאת בעקבותיה.
אנחנו הולכות אל הבית שלי, אבל נדמה כאילו היא מובילה.
נכנסות לבניין, למעלית. אני לוחצת על כפתור הקומה העשירית. שתינו שותקות. הגבירה והקבצנית, מי מאיתנו הקבצנית?


אני מכניסה את המפתחות למנעולים, האצבעות שלי קצת רועדות, מסגירות את ההתרגשות, פותחת בפניה את הדלת. היא נכנסת לדירה, אני אחריה. הדירה שלי מעוצבת בסגנון יאפי מנוכר משהו. הסגנון הזה הלך טוב עם ארוחות הערב מרובות המשתתפים שארגנתי ללקוחות המשרד שלי. ארוחות בהן שיחקה הפוזה המצליחנית, הקרירה, זו שהבטיחה קוקטילים משובחים לצד ארוחות מעודנות, ושיחה קולחת. הרבה עסקאות נחתמו בזכותן.
הקירות הצבועים אפור, תכלת וירוק הפכו את הדירה שלי למבוקשת. לא פעם פנו אליי בהצעה שאמכור. תמיד סירבתי. הדירה הזו היא תזכורת לכל מה שאני מתעבת בי. חיה את התיעוב היומיומי, מתענגת בעונג מזוכיסטי על קריאות ההתפעלות של אלה שנכנסים אליה. אלה שנכנסים אל הקור, אל רהיטי הפלדה והאלומיניום שמצופים בפשתן לבן.
רוחי מסתובבת בדירה. עכשיו היא נכנסת לחדר השינה שלי, מביטה על המיטה הענקית שבמרכז החדר, שני מטר ועשרים לאורך ולרוחב, הזמנה מיוחדת, כזו שהדגישה את הבדידות בלילות המועטים בהם לא מצאתי לי פרטנרית.
אני מתיישבת באחת הכורסאות. מעשנת לי בשקט בשעה שהיא בודקת את החדרים. שומעת אותה פותחת את ארון הבגדים, את השידות. אני נהנית מהפלישה שלה.
כל מי שבאו לדירה התייחסו בחרדת קודש לפרטיות המסוגרת שלי. רוחי מתעלמת ממנה. נדמה לי כשאני מביטה בהליכתה הנמרצת והחטטנית, שמי שפלשו לגופה כל כך הרבה פעמים, רגילה אולי לפלוש בעצמה כדי לבסס לה מקום מוגן.
היא הולכת למטבח, פותחת את המקרר, מוציאה ממנו נקניק, מיונז, עגבניה, מכינה לעצמה סנדוויץ'. באה לסלון, חולצת נעלים, מתיישבת בישיבה מזרחית על הספה, ואוכלת. מתעלמת מקיומי.
לאחר כמה דקות היא קמה, ניגשת שוב למקרר, מוציאה ממנו בקבוק סיידר, פוקקת, ומביאה את הבקבוק לסלון. שותה ממנו ישירות ומביטה בי.
"איך את מרגישה בדירה שלי?" אני שואלת.
"דירה יפה, אבל מה זה בפוזה, כמו מהז'ורנלים" היא עונה.
אני פורצת בצחוק, "את חושבת שתסתדרי עם לישון בה או שתעדיפי את הצומת?"
"את צוחקת עליי?" היא שואלת נעלבת לרגע, ואז צוחקת גם היא, "יאללה בסדר, נעשה לך טובה"
אני לוקחת לי מיץ תפוזים מהמקרר, שולפת טיפ מנהלים ממגירה במזנון, ומניחה אותו על השולחן.
"שנתחיל?"
"מאיפה את רוצה שאני יתחיל?" היא שואלת.
"ספרי לי על הילדות שלך" אני עונה, מכניסה קלטת ולוחצת על כפתור ההקלטה.
"זה מקליט?" היא מתעניינת.
"מקליט" אני מרגיעה, "את יכולה להתחיל".
"טוב תשאלי" היא נבוכה פתאום.
"איפה גדלת רוחי? כמה אחים ואחיות היו לך? איזה בית זה היה?"
היא מרצינה.
"גדלתי בחיפה, ברחוב ארלוזרוב. אמא שלי ניצולת שואה, היא הייתה ילדה במחנה, מאלה שעברו את הניסויים של ההוא, ד"ר מנגלה. אמא לא סיפרה הרבה, אבל הוא עשה לה ניתוח באף או בראש שלקח ממנה את חוש הריח, ופעם אחת הוא קדח לה עם מקדחה לירך, כדי לבדוק אם כואב לה".
היא לוקחת סיגריה מחפיסת הסיגריות שעל השולחן, אני מזכירה לעצמי לקנות כמות כפולה של סיגריות בערב.
"את אבא שלי לא הכרתי. בהתחלה אמא סיפרה לי שהוא מת במלחמה, אחר כך כשגדלתי, היא אמרה שהוא מת משבץ. הוא היה מלח בצי הסוחר, ויום אחד בזמן הפלגה הוא התעטש, ומת. אמא הייתה אז בהריון איתי. מאז היא לא התחתנה, גם לא היה לה חבר. הוא קבור בבית הקברות של חיפה, כל שנה אני נוסעת לדבר איתו, ואז אני מתחרטת. הוא היה גבר גדול ויפה, והוא בטח היה הורג אותי אם הוא היה יודע מה נהיה ממני."
"אמא שלך עוד חיה?" אני שואלת.
"אני חושבת שכן, לא ראיתי אותה שלוש שנים" היא עונה לי, "כשנדבקתי מאיידס נסעתי אליה, רציתי לעבור לגור אצלה, נשבעתי לה שהתנקיתי מהסם, אבל היא לא הסכימה לשמוע. היא הביאה לי משטרה".
"למה?"
"את לא יודעת מה זה מסוממים?" היא עונה לי באנחה, "אנחנו נגנוב את אמא שלנו אם רק נוכל. כל כך הרבה פעמים גנבתי ממנה כסף, או כדורים שהיא הייתה מקבלת מהרופאה בשביל לישון. היא לוקחת חצי כדור, אבל אני הייתי בולעת עשרה בבת אחת, בשביל לשבור קריז. ואחר כך לא היו נותנים לה עוד כדורים. לא הייתי בסדר איתה, גנבתי לה את כל התכשיטים, כסף, מכרתי את הטלביזיה שלה בשביל מנה. אני מבינה אותה".
רוחי מדברת ואני מביטה על אצבעותי, שמשחקות האחת בשניה, ואז נקפצות לאגרוף של זכרון. "אני זוכרת מהו קריז."
"בת כמה היית כשהתחלת עם הסמים? אני שואלת.
"בת שלוש עשרה" היא עונה לי. "כל הילדות היו מסתובבות עם המלחים של הצי השישי למטה בעיר, גם אני. היה שם אחד חתיך, בלונדיני עם שפם, קראו לו מייק. התאהבתי בו. הוא היה פה לשבוע. יצאנו לרקוד, הרגשתי מה זה כוסית. הוא לא זז ממני, אפילו הרביץ לאיזה מניאק שניסה להתחיל איתי. ואז הוא ליווה אותי הביתה. זה היה בערב האחרון שלו כאן, בבוקר הוא היה צריך לעלות להפלגה. ובגן הוא אנס אותי."
אני מביטה ברוחי. מבטה מהורהר, היא מדברת ונדמה שאין בקולה זעם, רק השלמה. אני מציתה לשתינו סיגריות, היא שואפת בתודה.
"בבוקר הגעתי לדירה, כולי הייתי עם דם. הייתי בתולה עד אז, והוא אנס אותי כל הלילה, מקדימה, מאחורה, קרע אותי במכות. ובאתי הביתה, ואמא שלי ראתה אותי, והעיפה לי סטירה, קראה לי זונה, שרמוטה, אמרה שאבא שלי היה הורג אותי וגם מת אם הוא היה רואה אותי ככה. אמרה שאם אני זונה אז לא אצלה בבית. לקחתי את הדברים שלי והסתלקתי משם."
"אבל דיממת" אני תמהה, "איך הלכת? היית רק בת שלוש עשרה"
"הלכתי לבית של חברה שלי, התקלחתי אצלה. אמא שלה שמה אותי לישון, נתנה לי אוכל, ואמרה לי לא לספר לבת שלה, שעדיף שהיא לא תדע מדברים כאלה. לא סיפרתי לה כלום. בערב יצאנו עם הבנים של השכבה, כל הבנות, והיה שם אחד יותר מבוגר, בן שמונה עשרה, שהיה שותה, מעשן, את יודעת, בדאווין. ביקשתי ממנו שיביא לי עישון, והוא הביא לי. ואז לקח אותי אליו הבית. אמא שלו לא אמרה לו מילה, הוא היה המלך בבית. וגרתי איתו שנתיים."
"הלכת לבית הספר?"
רוחי צוחקת, "איזה בית ספר, כל היום הייתי מסטולית מחשיש, אחר כך מהרואין, אחרי חצי שנה פרנסתי את כל הבית בזנות".
"הוא היה הסרסור שלך?"
"הוא היה הנשמה שלי. הייתי בהריון, הוא סידר לי הפלה, אמא שלו טיפלה בי כאילו הייתי הבת שלה, הייתה מפנקת אותי באוכל עד למיטה."
"אבל עבדת בשבילם בזנות..." אני מזכירה לה.
"טוב הייתי בת שלוש עשרה, במה יכולתי לעבוד? מה היה נותן לי מאה חמישים שקל רק בשבילי לסמים ביום?" היא עונה לי.
"היית מאוהבת בו?" אני שואלת.
"הייתי קופצת בשבילו מהגג אם הוא היה רוצה" היא עונה בחיוך, "הוא היה החיים שלי, הגבר שלי, החתיך שלי. כל הבנות בשכונה השתגעו עליו, למה היה עליו דאווין כזה. היה נוסע באופנוע עם מעיל שחור, כולו פוזה. ואני הייתי מסתכלת עליו, רואה את הבנות מתות בגללו, ואני מאחוריו על האופנוע כמו מלכה. הוא שלי."
"הוא הסרסור שלך" אני מזכירה לה.
"הוא המלך שלי" היא עונה, "זה היה גבר. אצלו מילה הייתה מילה. לא יכולתי לזוז ימינה או שמאלה איתו. הוא היה קובע, מה שהוא אמר אני עשיתי."
עיניה בורקות כשהיא מספרת לי על רחמו. הגוף שלה נינוח עכשיו, מלווה את הסיפור בתנועות ידים נלהבות.
"ובכל זאת, איך הגעת לקליינט הראשון שלך"
"רחמו הביא לי אותו. הוא דיבר איתי על זה שהכסף נגמר. הוא עשה איזה מכה לפני זה, היה כסף בבית, אבל הוא אמר שהמשטרה מחפשת אותו, שיש עליו עיקוב. היה צריך להיזהר. אבל כבר לא נשאר כסף למנות, ושנינו היינו משתמשים. אז יום אחד נשארה רק עוד מנה אחת, ורחמו לקח אותה. פתאום התחיל לי שלשול, כאבי בטן, חשבתי שאני מתה. רחמו אמר לי שזה הקריז, ושאין מה לעשות, או שאני יביא כסף, או שאני אהיה בקריז.
"ותביני, בקריז את לא רואה ממטר. כל מה שיש לך בראש זה הכאבים. את מזיעה וקר לך, הכל כואב, אפילו העור כואב לך"
אני נרעדת, נזכרת בכאב אותו היא מתארת.
"ואז רחמו אמר שהוא יכול לסדר מישהו שישלם בשבילי. בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון. איזה סטירה הוא העיף לי, אמר לי להפסיק להיות ילדה מפגרת. שעד עכשיו חייתי על חשבונו, אבל שמעכשיו אני חייבת גם להביא כסף בעצמי, כי נגמר לו.
"כמה בכיתי לו. לא רציתי אף אחד שיהיה בתוכי. נגעלתי. אבל רחמו בהתחלה ירד עליי במכות, כיסח אותי. אמר לי שאני לוקחת ולא מחזירה. ואחר כך כשהוא ראה שאני בוכה, הוא חיבק אותי חזק חזק, ובכה גם כן. הוא אמר לי שהוא לא גבר אם הוא נותן לאישה שלו לעבוד, אבל שאין לו ברירה, כי אם הוא יזוז מילימטר המנאייק יקחו אותו ממני. הוא בכה, אני בכיתי, אבל איך יכולתי לתת שיעצרו אותו? תגידי לי את".
אני שותקת. מזהה את המניפולציה, ושותקת.
"באותו לילה" היא ממשיכה, "רחמו הביא חבר שלו. גבר מבוגר, היה עדין איתי, למה רחמו אמר לו שבעדינות. נתן מאה חמישים שקל. ונתתי את זה לרחמו. אחרי רבע שעה הוא חזר עם מנה בשבילי. חימם לי אותה בעצמו על הכפית, שבר לי ת'קריז. ומאותו הרגע הייתי מקבלת חמישה שישה חברים שלו ביום. היו לרחמו הרבה חברים. ובלילה היינו יוצאים מסטולים לרקוד. היו ימים יפים" היא מסיימת ונאנחת בגעגוע.
"ומה אז?" אני שואלת.
"יום אחד באתי הביתה מהעבודה, הייתי הולכת לפעמים לבית של הלקוחות. ומצאתי את רחמו מזיין איזו ילדה מהשכונה. בכיתי, צעקתי, הרבצתי לה. אפילו הרבצתי לו, אבל הוא צחק בהתחלה, ואז התעצבן, והוריד לי סטירה. ואז הוא אמר לי שהיא הזונה החדשה שלו, ושאם זה לא מוצא חן בעיני, אני יכולה ללכת.
"אני הייתי כבר בת חמש עשרה, זקנה בשבילו, היא הייתה בת שלוש עשרה, ילדה טובה, הכרתי אותה מהשכונה.
"הקנאה שגעה אותי. הלכתי לבית של ההורים שלה, סיפרתי להם הכל. בלילה באו ועצרו אותו, ואותי שמו ב'צופיה' מעון לנערות עבריניות."
אני הופכת את הקלטת, להוטה לשמוע את ההמשך.
"תמשיכי" אני אומרת לה.
"לאט לאט" היא עונה לי, "תביאי לנוח קצת, אחר כך אני ימשיך".
"רוחי..." אני מנסה לומר.
"יעל" היא קוטעת אותי, "אולי שכחת אבל אני לא ממש בריאה. באתי לעבוד אצלך לכמה ימים, אבל אני כל איזה שלוש ארבע שעות חייבת לישון קצת, למה הגוף שלי לא מרגיש טוב".
"האיידס. שכחתי לרגע."
"את לוקחת תרופות?" אני שואלת.
"בשביל מה, בסוף כולנו נמות" היא עונה באדישות, "אני רק רוצה לישון קצת, ואחר כך נמשיך".
"בואי, אני אראה לך את החדר שלך" אני אומרת, ומדריכה אותה אל חדר האורחים. היא נשכבת, מתכסה בשמיכה. פתאום היא לא רק רוחי הקבצנית והזונה. עכשיו היא דמות קטנטונת, מכווצת במיטה. "אני מנצלת אותך," אני חושבת לעצמי, כשגל רחמים שוטף אותי, "אבל את תהיי התיקון שלי."
"שני טוב" אני אומרת לה. סוגרת את התריסים, מחשיכה את החדר, ופונה לחדר העבודה שלי, לתמלל את מה ששמעתי עד עכשיו.

**

אני מתמללת. מדי פעם מציצה לחדר בו היא ישנה, ואז חוזרת אל חדר העבודה. אני נזכרת בפעם הראשונה בה טעמתי אדולן. נזכרת בטעם המתקתק מריר, בנוזל הכחול ששטף את גרוני. רק בת שש עשרה, מאוהבת, לא מודעת לסכנות. אילנה אמרה לי שזה יעשה אותי חרמנית. לא הבנתי בשביל מה אני צריכה נוזל שיעשה אותי עוד יותר מחורמנת ממה שהייתי באופן טבעי. הרי לא יכולתי להוריד ממנה את הידיים.
אבל היא שתתה, השאירה לי רבע בקבוק, והזמינה אותי להצטרף למסע שלה. ואני הצטרפתי.
חצי שעה אחרי עסקנו בסקס סוער, כזה שלא חוויתי עד אז, ואז חוררנו חורים בסדינים כשצללנו, כל אחת אל הסוטול שלה.
לא הכרתי את הסכנות. לא ידעתי מאיפה היא מביאה את הסמים. כל בוקר יצאתי לבית הספר, וכשחזרתי אל דירת אמי בה התגוררנו יחד, היא חיכתה לי עם ארוחת צהריים, חיוך אוהב, וסקס. המון סקס.
שבועיים אחרי כבר התרגלתי לטעם המריר, המינון גדל כל יום קצת, ואני הייתי מאושרת. ואז שמעתי שנגמר הכסף, ושאין סמים היום.


המסיבה שתכננתי לכבוד פרישתי מהמשרד הייתה אמורה להיות אינטימית. כזו שתכלול את עובדי המשרד ואת הבעלים החדשים. אבל עובדי לשעבר סירבו לתוכניותיי.
אין לי מושג מי מימן את האירוע, אבל נלקחתי לאחר כבוד אל קולנוע מקסים, שנשכר ליום אחד על ידי המארגנים. כל העובדים היו שם, עם בני ובנות זוגם/ן. כמובן שאבי, הבעלים החדש של המשרד פיזז שם עם אשתו. לקוחות המשרד הוזמנו גם כן.
היו כמה נאומים, אפילו מסכת קצרה שסקרה את השגי המשרד, ריקודים עד אור הבוקר, ואלכוהול. המון אלכוהול.
ידעתי שאני משאירה את העובדים שלי בידיים טובות. בהסכם המכירה התחייב אבי לא לפטר במשך שנתיים אף עובד, אלא אם כן הוא יקבל פיצויים מוגדלים בגובה 200 אחוז.
שבעה וחצי מליון שקלים הבטיחו שלא אאלץ לעשות בשנים הקרובות דבר שלא ארצה.
עכשיו נשאר רק לענות על השאלה "מה לעזאזל אני רוצה לעשות עם עצמי?".
יומיים לאחר המסיבה עליתי על טיסה ליוון. התחשק לי להזרק במקום לא מרוחק מדי, אבל כזה שייתן לי שקט אנונימי, מקום שאין בו ישראלים.
ביליתי חודש ימים בוילה ששכרתי למטרה זו. חודש שכלל רק ים, בטן גב, אלכוהול, וגיחות אל העיר בכל פעם שהזדקקתי לחברה.
כששבתי לישראל לאחר חודש, החלטתי להמשיך ולשמור על האנונימיות.
ניתקתי את הטלפון בדירה, החלפתי את מספר הנייד שלי, והפסקתי להיות זמינה לעולם.
במשך שנים עבדתי עד אמצע הלילה, זמינה לטלפונים מלקוחות בכל שעה. ניהלתי חיי חברה מוטרפים, שכללו בילויים עד השעות הקטנות של הלילה. ופתאום דממה.
אין יותר לקוחות, אין אפילו חברים. דממה.
רק לבני משפחתי נתתי את המספר החדש. לכל שאר העולם נעלמתי.
פעם אחת דפקה על הדלת חבורה של כמה מחברותי הקרובות. הן צעקו מעבר לדלת שאני מגזימה, שאצא מההסתגרות שלי, שמתגעגעות אליי.
לא עניתי, לא פתחתי את הדלת. רציתי רק שילכו.
בלילות בלי שינה הייתי נכנסת למכונית ונוסעת רחוק ככל שניתן. הכי צפון, הכי גבוה, הכי דרום, הכי נמוך. להגיע הכי. לא הגעתי לכלום, גם לא אל עצמי.
בנסיעותיי נהגתי לאסוף טרמפיסטים, לקחת אותם עד לפתח ביתם. עודדתי אותם להירדם, לנוח, והייתי מעירה אותם כשהגענו. מעולם לא עליתי לקפה של תודה. רק סובבתי את המכונית, והמשכתי לנסוע.
לפעמים נהגתי אל הים. אהבתי במיוחד לשבת בנמל יפו. להביט על הדייגים, להריח את סירחון הרשתות, הם לא דיברו איתי, עסוקים בענייניהם, ואני שתקתי.
ככל שעברו הימים הרגשתי שלווה מלווה ביאוש. השלווה הייתה כי יצאתי ממעגל העבודה והבילויים כדי לחפש קצת אותי, היאוש הגיע כשגיליתי שאין מה למצוא.
מעורטלת מפוזת המצליחנית הייתי ריקה, מתחבטת בזכרונות שנדמו כאילו הם לא שלי, מנותקת מתחושות. אפילו הגוף איבד את צרכיו. צרכיי המיניים שהיו לאגדה, נעלמו. אפילו לא אוננתי יותר. רק נסעתי, כל הזמן בתנועה.

**
אני קמה לבדוק שוב את רוחי. היא התעוררה. אני מוצאת אותה שוכבת לה במיטה, ידיה שלובות מאחורי עורפה, והיא מביטה בתקרה.
"הכל בסדר?" אני מתעניינת.
"סבבה" היא עונה, "כמה זמן ישנתי?"
"ארבע שעות, כבר שש בערב".
"וו או וו, כבר מאוחר" היא אומרת.
"את צריכה להודיע למישהו שאת כאן?" אני שואלת.
"למי להודיע, להומלסים בגן החשמל?" היא צוחקת ומתיישבת על המיטה, מציתה לעצמה סיגריה. אני מתיישבת על המיטה לידה.
"ראיתי לפני שנה שהיית בהריון" אני מגששת.
"הייתי" היא עונה.
"ומה קרה לתינוק?"
"הוא במשפחה" היא עונה, "לקחו לי אותו. למה מה? יתנו לאישה שעובדת ברחובות להחזיק ילד?"
"נתת אותו לאימוץ?"
"הוא במשפחה אומנת" היא עונה, "לא נותנים לאמץ תינוק עם איידס".
שתינו משתתקות.
"איך קוראים לו" אני שואלת לבסוף.
"עומרי" היא עונה, "רוצה לראות תמונה?"
היא מוציאה את ארנקה מהכיס האחורי במכנס, ושולפת ממנו תמונה של תינוק.
"הנה זה עומרי שלי" היא אומרת בגאווה.
אני מביטה בתמונה. בניגוד אליה הוא בלונדיני, תינוק בלונדיני מחייך.
"ילד יפה, את יודעת מי האבא?" אני שואלת.
"מאיפה לי לדעת?" היא צוחקת, "הייתי עושה כל יום חמש גברים לפחות".
"ועם כולם שכבת בלי קונדום?"
"בשביל מה עם קונדום? הרי הייתה לי כבר המחלה, ממה הייתי צריכה להישמר?"
"מזה שלא תדביקי אותם" אני עונה.
"שימותו כולם" היא עונה בלהט, "שילמדו לא לבגוד".
"ובמה אשמות הנשים שלהם?" אני שואלת.
"שכל אחת תשמור על הגבר שלה, אני מה אכפת לי" היא עונה.
שוב אנחנו שותקות.
"ואת עומרי את רואה?"
"פעם בחודש עם פיקוח" היא עונה, "למה פוחדים שאני אגנוב אותו".
"ולאן תקחי אותו?" אני צוחקת.
"אני יקח אותו שיהיה איתי" היא עונה, "מה יש, אני לא אמא שלו?"
"אבל אין לך בית" אני מתעקשת.
"איפה שאני יהיה הוא יהיה, למה את חושבת שיותר טוב לו אצל אנשים זרים? הוא בוכה בלילה ורוצה את אמא, ולא איזה אישה שמקבלת כסף בשביל לשמור עליו" היא עונה.
העיניים שלה נוצצות מדמעות, אבל הכעס שלי מתעורר מול מה שאני מחשיבה כאגואיזם מוחלט.
"אז למה את לא לוקחת טיפולים לאיידס?" אני שואלת, "היית יכולה לחיות בשביל הילד שלך לפחות עוד עשר שנים".
"יעל את לא מבינה שהם לא יתנו לי אותו אף פעם?" היא שואלת ויאוש בקולה, "יותר טוב לו שידע שאמא שלו מתה, משידע שאמא שלו הייתה זונה ונרקומנית, והביאה אותה לעולם גם בקריז וגם חולה. ונשמה, אין לו הרבה זמן לחיות, עוד שנה שנתיים הוא ילך, ואז מה יהיה לי?"
"ואת לא רוצה לחיות בשביל הילד שלך עד אז?" אני תמהה.
"לחיות רק בשביל לראות את הילד שלי מת? כבר יותר טוב לי למות לפניו" היא עונה בנחרצות.
"אז למה לא עשית הפלה? למה הבאת ילד כשאת נרקומנית וחולה באיידס" אני צועקת עליה בזעם.
"למה מה ידעתי מהחיים שלי? הייתי בסמים, כל מה שראיתי זה את המנה. אפילו בלידה, בצירים, הלכתי לשירותים והזרקתי לעצמי שאני יהיה מסטולית. את לא מבינה מה זה נרקומן, הסם זה האלוהים שלו."
"יכולת לצאת מהסמים, הנה את נקיה, כבר כמה זמן?"
"שנה" היא עונה, "מאז שעומרי נולד לא נגעתי".
"ולמה הפסקת?"
"ראית פעם בן אדם בקריז?" היא שואלת. אני מהנהנת. "עכשיו תחשבי על תינוק בקריז. תינוק שיוצא ולא מפסיק לצעוק מהכאבים. תינוק שלפני שנותנים לו חלב נותנים לו אדולן. ראית פעם תינוק בן יום שותה אדולן ממוצץ?" רוחי בוכה עכשיו, "רציתי למות כשראיתי את זה. אני זבל של בן אדם, רק זבל של בן אדם עושה כזה דבר לילד שלו".
רוחי בוכה. יושבת על המיטה, אוספת את רגליה לחיבוק עצמי מנחם. שתינו שותקות.


"בא לך ספגטי בולונז" אני שואלת לאחר כמה דקות של שתיקה.
"חופשי" היא עונה לי.
"אז יאללה, בואי למטבח" אני אומרת וקמה. תחושת המועקה מרחפת בחלל החדר, אני רוצה להוציא אותנו ממנה. עוד יהיה זמן לשוב אליה.
המטבח שלי מאובזר בכל מה שהבשלנית שבי יכולה לרצות. בתוך כמה דקות סיר המים על האש, ואני עסוקה בקיצוץ בצל ושום.
"אני מבשלת את מנקה" אני מודיעה לה.
"את משלמת על הניקיונות?" היא שואלת.
"תקבלי זכות למקלחת פעמיים ביום" אני מחייכת.
בתוך ארבעים דקות אנחנו יושבות לאכול. אני מעממת את האורות, מדליקה נר לאווירה נעימה יותר, ברקע מתנגן ארכדי דוכין. אם זו הייתה אישה אחרת, הייתי אומרת שאני יוצרת אווירת פיתוי נעימה. יין אדום נמזג לכוסות, גבינת הפרמזן מפוזרת בנדיבות על הפסטה.
רוחי מגינה על בגדיה באמצעות שלוש מפיות שהיא פורשת עליהם. אני נהנית לראות אותה לוקחת מנה נוספת לצלחתה.
"תשמעי קטע" היא אומרת, "את יודעת מה השיר שנרקומנים הכי אוהבים?" אני מסתכלת במבט תמה "הבה נרגילה, הבה נרגילה, הבה..."
הצחקוק שלי קצר.
"את יודעת למה נרקומנים אוהבים לשחק כדורסל?" אני שואלת אותה, "בגלל שיש שתי זריקות וכדור מהצד".
שתינו צוחקות עכשיו, לוגמות מהיין, האוכל גורם לי להרגיש נינוחה. כל כך הרבה זמן לא אירחתי אף אחד בבית, היא בעצם האורחת הראשונה שלי בחצי השנה שחלפה מאז שמכרתי את המשרד. "מכל הנשים בעולם, דווקא היא האורחת הראשונה שלי," אני אומרת לעצמי.
"באים לפה הרבה אנשים?" היא שואלת במפתיע.
"לא בחצי השנה האחרונה" אני עונה, מסיימת את היין בכוס שלי ומוזגת לי עוד.
"למה לא?" היא שואלת.
"הסתגרתי קצת, הייתי צריכה לנקות לי את הראש" אני עונה.
"לנקות את הראש ממה? יש לך אחלה בית, את עשירה, בטח יש לך איזה גבר חתיך".
"אני לסבית" אני עונה לה.
"נו, ואין לך איזו בחורה?" היא שואלת.
"לא כרגע, אני בתקופה של התנזרות" אני אומרת.
"למה?"
"את נשמעת כמו הילד מהפרסומת של קופת החולים" אני צוחקת, "על כל תשובה תעני לי בלמה?"
"למה לקחת אותי?" היא שואלת. כל היום חיכיתי לשאלה הזו, ועכשיו נדמה לי שאני לא יודעת מה התשובה הנכונה. אני נשענת לאחור בכסא, בוחנת אותה, מחזירה את עיני אל היין, לוגמת, מביטה בה שוב. היא ממתינה בסבלנות לתשובתי.
"הבאתי אותך כדי למצוא אדם יותר מכוער ממני" אני אומרת לה, "הבאתי אותך כדי לנסות למצוא בי יופי. את המראה שלי. את יכולה להבין את זה?"
שיניה העליונות נושכות את שפתה התחתונה בכוח. ידה הימנית שאוחזת בכוס היין מרעידה מעט. אני חוששת שעוד רגע היא תנפץ אותה עליי. היא לא זזה. נושמת עמוק, מנסה להירגע.
"תחזירי אותי לצומת" היא אומרת, "עכשיו".
"רוחי, אל תלכי" אני מבקשת בשקט, "בבקשה".
"אני מספרת לך פה את הנשמה שלי, ובשביל מה? בשביל שתראי כמה אני מלוכלכת? את זה יכולתי להגיד לך לבד" היא אומרת בזעם. "קחי קצת לכלוך שיהיה לך מה לנקות" היא ממשיכה. היד שאוחזת בכוס מתרוממת ומטיחה אותה לרצפה, הצלחת מועפת בעקבותיה. שברי קרמיקה וזכוכית מכסים את הרצפה לצד שאריות ספגטי. היא קמה ממקומה ונעמדת מולי. אני לא זזה ממקומי.
"קחי אותי לצומת" היא צועקת עליי.
"לא"
"מה לא? קחי אותי לצומת" היא צורחת.
"רוחי בבקשה שבי" אני אומרת לה בשקט.
"לא רוצה לשבת, אינעל ראבק" היא אומרת בזעף. היא אוחזת בצלחת שלי ומעיפה גם אותה לרצפה. "קחי אותי לצומת או שאני ישבור לך את כל הבית".
אני לא קמה. מוציאה סיגריה מהקופסה, מציתה אותה, מביטה בה.
"את לא מאמינה לי?" היא רותחת, "חכי תראי". היא פותחת את ארון הצלחות ומעיפה עשר מהצלחות לרצפה. אני עוצמת עיניים למשמע קול ההתנפצות.
"ככה נשמעים החיים" אני חושבת לי.
"אני ישבור לך הכל, באמא שלי, אל תעצבני אותי יעל, קחי אותי לצומת".
"שבי רוחי" אני אומרת, "שבי ותקשיבי לי עד הסוף. אם כשאסיים תרצי ללכת, אקח אותך".
"יעל" היא צועקת.
אני קמה, מעיפה לה סטירה שמהממת אותה לרגע, אוחזת בשערה ומושכת אותה בכוח לכסא.
"שבי אמרתי, תקשיבי. תרצי אחר כך להרוס, תהרסי את כל הבית, אבל קוס אמא שלך, את תקשיבי לי".
"יה בת זונה, הרמת עליי ידיים, אני ירצח אותך" היא צועקת עליי.
"שבי רוחי, אם תרצי לשבור או ללכת מכות אחר כך, אין בעיה, נעשה את זה, אבל שבי בשקט רגע". אני אומרת לה.
"דברי שרמוטה, אבל דברי קצר" היא אומרת לי בחדות.
אני מדליקה לה סיגריה, היא מביטה בה לרגע, ואז לוקחת אותה מידי, שואפת עמוקות באצבעות מרעידות.
"כבר הרבה זמן שאני מתה" אני אומרת לה, "כל מה שאת רואה פה זו הצגה, שום דבר לא אמיתי בחיים שלי. אני לא יודעת מי אני, אני לא יודעת מה אני רוצה, אני רק יודעת שאין אדם בעולם שאני שונאת יותר ממני. לקחתי אותך כדי לנסות לראות בי משהו טוב. לקחתי אותך כי אני רוצה לכתוב, להוציא ממני דבר אחד שאוכל להתגאות בו.
"תסתכלי על עצמך" אני ממשיכה, "את זונה, נרקומנית, גנבת מאמא שלך ואני לא יודעת ממי עוד, הבאת לעולם ילד גוסס, ילד שלא תהיה לו אמא, הזדיינת עם מאות גברים בלי קונדומים, אני לא יודעת כמה חיים הרסת ולקחת בגלל שלא היה לך אכפת מכלום. את מתרצת את כל מה שעשית בחיים שלך בסמים, לא לוקחת אחריות על כלום" אני שואפת מהסיגריה בעצבנות "את הולכת למות, אין לך יותר מה להפסיד. החיים שלך בזבל. וכשתמותי לא יהיה אפילו כסף למצבה נורמלית על הקבר שלך. אפילו שני אנשים לא יבואו ללוות אותך. בעצם אולי יבואו שתיים, אמא שלך ואני.
"את יכולה לקום וללכת מפה, ואת יכולה להסתכל על עצמך ועליי ולהבין שאם את המראה שלי, כנראה שאני מרגישה מכוערת בדיוק כמוך. רוחי, אני צריכה אותך, אני זקוקה לך, אני מתה בפנים".
"למה מה עשית בחיים שלך שמתקרב למה שעבר עליי?" היא שואלת בכעס, "מה עושה אותך כל כך מכוערת?"
אני עוצמת עיניים, תמונות חולפות בראשי. זוכרת אותי בת שש עשרה מסטולית, פורצת, גונבת פנקסי צ'קים. זוכרת את הבחילה שהרגשתי כשנתתי אותם לאילנה. זוכרת אותי מסרבת לגעת בכסף ההוא שהיא הוציאה בעזרתם מהבנק. זה היה כסף מזוהם, כסף שזיהם אותי.
"אני לא יכולה לספר לך" אני עונה לה, "אבל אני יודעת בדיוק איזה חיים היו לך. אני מכירה את החיים האלה, אני מכירה אנשים כמו רחמו. את אבו סלים מיפו את מכירה? הסוחר מהבית קפה עם הנרגילות..."
"מכירה" היא עונה לי.
"גם אני"
"מאיפה את מכירה אותו?" היא תמהה.
"הייתי לקוחה שלו" אני עונה לה.
"מה קנית?"
"אדולן"
היא משתתקת, מביטה בי.
"יעני כל העושר הזה הוא רק פוזה של נרקומנית?" היא שואלת.
"כבר לא נרקומנית, אבל הכל רק פוזה" אני עונה לה.
היא שותקת. חולפות דקות ארוכות של שתיקה.
"בואי, תעזרי לי לנקות פה" אני מבקשת ממנה, "ותשארי. אני לא אזיק לך, אני לא אפגע בך, אני רק רוצה שתדברי. רוצה להבין אותך, לכתוב אותך, להבין אותי קצת יותר טוב אולי בזכותך"
"אינעל אמא שלך, גם כן נרקומנית" היא מגחכת בשקט, "ואללק איך לא רואים עלייך עם כל הפוזה הזאת".
אני מחייכת, גם היא. שתינו קמות בשקט ומתחילות לאסוף את השברים. אני מטאטאה, היא אוחזת ביעה ואוספת. הכתפיים שלנו נוגעות פעם אחת האחת בשניה כשאנחנו אוספות את השברים. מידי פעם היא מצחקקת לה, מידי פעם גם אני.


במין הסכמה שבשתיקה, היה ברור לשתינו שלא אמשיך לראיין אותה הערב. לאחר שסיימנו לנקות הלכנו להתקלח כל אחת במקלחת שצמודה לחדרה. עברתי לטרנינג, לרוחי שלפתי חלוק מהארון, ירושה מאחת האקסיות שעברו בבית הזה. התיישבנו מול הטלביזיה עם שתיה קרה, סיגריות, במבה בשבילי וביסלי בשבילה, מזפזפות בין הערוצים, מתעכבות על קומדיות מטופשות וצוחקות.
באחת עשרה היא נרדמת. אני מנמיכה את הווליום, ומביטה בה. מכורבלת על הספה היא נראית יצור כל כך לא מזיק. סתם אישה קטנה ומכוערת, כזו שמעלה חיוך של חמלה כשרואים אותה ברחוב.
שעה אחרי אני מחליטה שהגיע הזמן לפרוש. קמה בשקט, מרימה אותה בעדינות בזרועותי, ונושאת אותה אל מיטתה. ממלמלת מתוך שינה היא מסייעת לי להסיר מעליה את החלוק, ולכסותה בכיסוי שהיה מונח על המיטה. בלי משים אני מעיפה מבט בגופה, שבניגוד לפניה נראה צעיר. שדיה ובטנה נאים ובהירים במפתיע לעומת הפנים שספגו את השמש כל יום.
אני מכבה את האור בחדרה והולכת למיטתי מותשת. היום הזה היה ארוך, מפתיע ומלא בזכרונות שהדחקתי כל השנים.
מגע יד מעיר אותי, רוחי שוכבת לידי במיטה, מלטפת את גופי ברוך.
"רוחי לא". אני אוחזת בידה, עוצרת את תנועתה.
"אל תגידי לי לא" היא לוחשת לי, "אני יודעת מה את צריכה".
המגע שלה מתוק כל כך. הגוף שלי מורעב למגע. אני מרגישה את שדיה נצמדים אל גופי, עוברים עליו...
"רוחי לא" אני נאנקת, "לא הבאתי אותך לכאן בשביל זה, לכי לישון, בבקשה"
השפתיים שלה יונקות בעדינות את הפטמה השמאלית שלי, המגע מטמטם אותי. אני מושיטה אל כתפיה את ידיי, מנסה לדחוף אותה ממני, ולא מסוגלת. הידיים שלה עוברות על כל גופי, מלטפות. אני טובעת אל המגע שלה, מגע של אישה. "מגע של אישה עם איידס".
אני מתנערת משכרון החושים.
"רוחי די, תפסיקי עכשיו" אני דורשת בקול תקיף.
"את לא באמת רוצה שאני יפסיק" היא עונה לי, "הגוף שלך לא רוצה שאני יפסיק" אני שומעת חיוך בקולה.
"את לא הזונה שלי" אני אומרת בקשיחות, "לא שילמתי לך על זה"
הניסיון להקפיא אותה לא צולח, היא פורצת בצחוק.
"ואלק זה על חשבון הבית" היא מגחכת. אצבעות ידה מפשקות את רגלי וחודרות לתוכי. "לא אמרתי לך שזה מה שאת צריכה?" היא שואלת, "תראי איך את חמה. תני לי ממי, תני לי נשמה, את חמה בשבילי".
האצבעות שלה דופקות לי את הכוס בתנועות מיומנות, עמוקות, הגניחות שניסיתי להחניק פורצות ממני עכשיו. אני לא יכולה יותר להתנגד, לא רוצה להתנגד, טוב לי, טוב עם הזונה הזו.
"זונה לשעבר, זונה לשעבר עם איידס", אני שומעת את הקול בראשי.
איידס.
שניות מהאורגזמה שנבנית בי אני מעיפה אותה מתוכי, מתיישבת ומדליקה את מנורת הלילה. רוחי קופאת, מביטה בי.
"לכי למיטה שלך" אני דורשת.
"את רוצה אותי" היא אומרת.
"לא"
"כן"
"רוחי לכי למיטה שלך, את לא צריכה לשלם לי על מה שאת מקבלת פה. זו אני שמשלמת, ואנחנו יודעות בדיוק על מה הסכמנו"
"אצלי הגוף חולה" היא אומרת לי, "אצלך הנשמה. והנשמה שלך צועקת. צעקת את השם שלי כשישנת".
"מאיפה את יודעת?" אני שואלת.
"ישבתי איזה שעה והסתכלתי עלייך" היא עונה לי, "גם בכית".
אני מעבירה את ידי על עיני, מרגישה במליחות שיבשה בהן.
"בבקשה לכי לישון רוחי" אני מתחננת, "נדבר על זה בבוקר, בבקשה".
היא קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר. אני שומעת אותה פותחת את המקרר, מוציאה שתיה והולכת לחדרה. עוברת שעה ארוכה עד שאני מצליחה להירדם שוב.


בשמונה בבוקר אני מתעוררת עייפה. מתקלחת בזריזות, מתלבשת, יוצאת מהחדר. מעיפה מבט בחדרה של רוחי וקופאת, המיטה ריקה, גם הבית. ה"שיט" שלי נפלט אוטומטית. ניגשת לכניסה, מחפשת את המפתחות. אין מפתחות. הדלת נעולה מבחוץ.
"רוחי אל תעשי לי את זה," אני חושבת לחוצה, "אל תגידי לי שהברזת עם המפתחות ונעלת אותי בפנים."
ניגשת למטבח מכינה כוס קפה. שופכת את הקפה החם לכיור. "כוס אומק איפה את?"
רבע שעה איטית עוברת. אני מחליטה שמותר לי כבר להישבר. פותחת דפי זהב ומחפשת פורץ מנעולים קרוב.
המפתח מסתובב במנעול דלת הכניסה, רוחי נכנסת.
"התעוררת נשמה?" היא אומרת.
"איפה היית?" אני נובחת עליה.
"התעוררנו עצבניים?" היא שואלת בחיוך, "מה קרה, חשבת שהתחפפתי, שאני יביא לך גנבים הביתה? כולה הלכתי לקנות כמה לחמניות, למה חשבתי להכין לנו ארוחת בוקר. מותר? או צריך לבקש רשות?"
אני נ

infinite​(נשלטת) • 30 ביולי 2005

יש לי כמה דברים להגיד על הסיפור הזה קודם כל זה הסיפור ההכי ארוך שהצלחתי לקרוא ובאמת להתרכז במשך שנים זה גם סיפור מעולה מאד אהבתי ,הכתיבה שלך פשוט סוחפת אין עליך ומצד אחד נהניתי אבל מצד שני היה לי קצת קשה לקרוא במיוחד בכמה קטעים חתיכת דאון שתיתי איזה עשר כוסות קפה והמאפרה פה עולה על גדותיה
תודה מותק ,ריגשת אותי ואני גם אמשיך לקרוא ראיתי שיש עוד פרקים
את מוכשרת בטירוף

קלייר​(נשלטת) • 1 באוג׳ 2005

תודה מקסימה אחת, אני כל כך שמחה שנהנית

אולי הלילה אכתוב פרק אחד נוסף לפחות.

ספל חמאה • 1 באוג׳ 2005

טיזרית!
הביאי אותם לפה. (אני לא קוראת בלוגים, ו- ) אם כבר פרסום - אז פרסום!

>ספל חמאה מגוריינת<

קלייר​(נשלטת) • 3 באוג׳ 2005

בקרוב בקרוב

נהדר

מלכה צעירה​(שולטת) • 15 באוג׳ 2005

אחלה סיפור!
מרגש!
מחכה להמשך!!!