| אדם אחד(שולט) |
לפני 19 שנים •
11 באוג׳ 2005
מסע אחדארבעים שנה נדדה במדבר. כן, אני יודע שזה נשמע מוכר. אבל לא, זה לא הסיפור הזה. אתם מבינים כמה זמן זה ארבעים שנה?- אני לא. הדעת אינה תופשת זאת. ובכל זאת כך היה. מה היא חיפשה שם? אתם שואלים. גם לזה אין לי תשובה. אני גם דיי בטוח, שזה לא ממש משנה. הייתה וזהו, תקבלו את זה כעובדה ותמשיכו הלאה. היא, המשיכה. בעשר שנים הראשונות, ניסתה למצוא דרך החוצה. אבל זה היה מדבר כל כך גדול, כל כך עצום, שהיא לא מצאה דרך. הרגישה שהיא הולכת לאיבוד ובכתה וצעקה עד השמיים. הם היו תכולים מאופק לאופק. הם היו שקופים עד שנראו כמים . אך למרות יופיים המדהים, הם לא עזרו לה במאומה. לקראת סוף העשור הראשון. היא שקעה בחולות טובעניים.זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לה. לכן, לא צעקה ולא בכתה. בשתיקה למודת ניסיון חילצה את עצמה והמשיכה הלאה. בעשור הבא, הכול כבר נראה קל יותר. מצאה מספר לגימות מים בחגווי הסלע כמעט כל יום. שורשים חפרה במקומות הנכונים. לעיתים הצליחה לצוד איזו חיה קטנה להשביע רעב אחר. לפעמים פגשה נוודים אחרים שעזרו לה, היא שרדה. אולי אפילו יותר מכך, היא הצליחה להתרגל לחיים במדבר. כמעט השתכנעה שאילו החיים שתמיד רצתה. המשיכה כך עוד עשור. בוקר אחד, שמה לב שהאופק שונה במקצת, השמים נדמו גליים. היא לא הבינה מה היא רואה, אבל ניסיונה אמר לה, שזהו משהו חדש. החישה פעמיה לקראתו.לאחר מספר ימי צעידה מזורזת הצליחה להתקרב מספיק, בכדי להבין, שהמשטח הזוהר שהיא רואה, אינו חול. נזכרה ששמעה לפני כשנתיים,שיש אגם גדול בסביבה. החלה לרוץ, מועדת מידי פעם על קפל קרקע. כאשר הגיעה, ליבה הלם בפראות, נשמה ונשפה כגמל עייף. הביטה במשטח הנהדר וניסתה להכיל את המלאות המדהימה לפני שתעלם. החיים במדבר לימדו אותה זהירות. לכן, לפני שכרעה לשתות. התבוננה לכל עבר ולכל צד. האם זו אבן? או צבוע? אורב לה.כאשר השתכנעה לחלוטין כי אין סכנה. לא התאפקה וזינקה לתוך המים הקרירים. זו הייתה הנאה שמימית, כחיה לגמה עם פיה ומייד ירקה את המים בבחילה, הם היו מרים. בפעם הראשונה, אחרי כשלושים שנות נדודים, החלה לבכות, צעקה צעקות צרודות והלמה באגרופיה על החול החם. לאחר מספר שעות, החליטה שאין לה כוח להמשיך וכנראה שהגיע זמנה. ניסתה להטביע עצמה, אך האגם היה רדוד מדי. ניסתה להשקיע את ראשה בכוח לתוכו. אך הוא לא הסכים ואולי היא לא ממש רצתה. בסופו של דבר, מיואשת, המשיכה בדרכה. כך עברו כמעט ארבעים שנה. עורה השחים והיא הפכה להיות בת המדבר. יום אחד, לקראת השעה שהשמש עומדת ברום השמיים. ראתה באופק דקלים ירוקים. למודת אכזבות מלמלה "מקסם שווא" והמשיכה ללכת. המראה לא נעלם. היא לא הייתה מוכנה לאכזבה נוספת. הטעם המר מאז, עדיין שכן בזיכרונה. עצמה עיניה, הורידה ראשה והמשיכה ללכת. עוד מעט אפקח את עיני ואחפש לי מקום ללון- חשבה. לפתע חשה חבטה איומה במצחה ונפלה לאדמה. היא חששה לפקוח את עיניה אך לבסוף נכנעה. דקל גבוה עמד שם ותמרים רבים בצמרתו. בסמוך עמד צריף קטן ורעוע עשוי פיסות עצים משולבות בטיט. חורים נקרעו בו לחלונות וגגו מסכך. לאחר שנות נדודיה היה נדמה לה כארמון. בסמוך לו, עמדה באר שמישהו טרח בה לשפצה. חוקי המדבר ידועים לכל. באר הינה רכוש, אך מים ניתנים לכל נזקק. קראה קריאת ברכה ונענתה. צימאונה היה כה רב. שהלכה מייד לבאר. מיהרה לשלשל את הדלי לתחתית הבאר ושמעה בשמחה עצומה, כיצד הוא פוגע במים. החלה למשוך את החבל,הדלי היה כבד וכוחותיה כמעט אפסו. לא זכרה כיצד מדברים. לכן רק זעקה צעקה צרודה ומתחננת.דלת הצריף נפתחה וגבר יצא ממנה. בלי להחליף איתה הגה, ניגש והחל למשוך את החבל. זרועותיו היו חסונות ,אך נראה שאף הוא מתקשה. "השקעת את הדלי עמוק מדי, צריך להוריד בזהירות. החבל בלוי והדלי גדול מדי." בכוחות אחרונים עזרה לו וביחד הצליחו להרים את הדלי הכבד. היא שתתה לרוויה עוד ועוד, עד שלא יכלה להכיל עוד. כל הזמן ששתתה התבונן בה בשתיקה אך בפליאה בלתי מוסתרת. כאשר ראה שצימאונה דועך. החל לשאול אותה שאלות. " איך הגעת לכאן? מי את? מה חפצך?" ועוד שאלות רבות. ניסתה להיזכר במילים שפעם ידעה ולאחר זמן מה הצליחה בגמגומים ובסימנים, לספר לו את קורותיה. היה מוקסם ולא הצליח להבין איך שרדה. רק פעם אחת הפסיק אותה מסיפורה. "אני מכיר את האגם הזה" אמר לה. אפשר להפיק ממנו מיי שתייה, אפשר לחפור בור ולעבות.." "לא אשוב אליו לעולם. אני רוצה להישאר כאן ומוכנה לעשות כול שתבקש" אמרה, מודדת אותו במבטה. "את מוצאת חן בעיני, הישארי, אחלוק עימך את כל רכושי הדל". "אין לי דבר לחלוק, אין לי רכוש, מלבד גופי ובו אחלוק ברצון" השיבה. " וחוכמתך?" שאל. "אתן מה שתרצה" השיבה. "חי אני בגפי שנים רבות. רוצה אני אישה שתהיה לי ותחיה איתי מרצון. אתן לה את כל שאוכל. האם יכולה את להיות בת זוגי?" "איני יודעת" השיבה בכנות, שובה את ליבו תוך כדי כך."אנסה, איני יודעת איך וכמעט שאיני זוכרת, את שפת בני האדם" ענתה. " אלמד אותך" השיב.וכך היה. כל בוקר השכימו קום, ביחד שאבו מעט מים, אספו את הפרי שנפל לארץ והיה צמוק ויבש אך לא הייתה להם דרך לעלות לצמרת ולכן הסתפקו בו. בוקר אחד בעוד הם מרימים את הדלי, נקרע החבל שהיה קשור אליו והדלי צנח לקרקעית הבאר. עמלו יום ולילה עד שהכינו חבל חדש, חזק יותר.היא לא תשכח, כיצד החזיק אותה תלויה מעל התהום. מוריד אותה באיטיות אמה אחרי אמה. הוא לא ישכח, כיצד לרגע קט, חשב שאבדה לו, כאשר החבל החליק בין ידיו הצרובות. מאז טרחו ותיקנו את החבל מידי יום. לאחר זמן מה שחיו יחדיו.החלו למאוס בשגרה הפשוטה היא לא הייתה רגילה לחלוק והוא רצה יותר ממים. החלו לתכנן תוכניות ולרקום חלומות. אך לא ידעו כיצד יגשימו אותם.תסכולם גבר והחלו להרגיש כאבים שונים בכל חלקי גופם. לבסוף החליטו שכך אי אפשר להמשיך. "אולי נצא לאגם המר?" נעתרה לו. "כעת אני מחפש מתיקות" השיב. "שמא נטייל באזור ונחפש דרך אחרת?" הציע. "אלך לאן שתובילני" ענתה. הם יצאו למסע, אך בטרם שקעה השמש נוכחו כי טעו בדרכם. כיוון ששניהם ידעו את דרכי המדבר, לא אבדו עשתונותיהם. לבסוף אחרי מספר שעות הצליחו לחזור לבאר. למחרת בבוקר שוב יצאו ושוב נאלצו לחזור. "אולי נישאר פה" אמרה לו בהיסוס. "את הרי מכירה טוב ממני את דרכי המדבר, מדוע אינך מובילה?" שאל. "איני מעיזה, מעולם לא למדתי לשאוב מים, רק לשתות ממה שנקרה בדרכי. איך אקח אחריות. איך אשא באשמה כי נאבד?" "האחריות משותפת לנו כמים ומים זה עצם העניין, לא כן?" הסכימה. חלקו מים ולמחרת יצאו שוב למסע. כעת הם בדרכם. אני פגשתי בהם, אי שם בדרך. את סיפורם שמעתי ומים שתינו יחדיו. |
|
|
נהגתי להזקיר בעברי
|
לפני 19 שנים •
11 באוג׳ 2005
פשוט, לא פשוט
מקסים.
|
|
|
Eve
|
לפני 19 שנים •
11 באוג׳ 2005
לקרוא אותך זה תענוג אחד גדול !
|
|
|
Master_Abra_Kadabra(שולט)
|
לפני 19 שנים •
11 באוג׳ 2005
כידוע נמנה על קהל קוראיך המושבעים, וכרגיל - ממני אליך- מעולה!
|
|
|
| אאוס{{}} |
לפני 19 שנים •
12 באוג׳ 2005
נפלא.
|
|
|
| אאוס{{}} |
לפני 19 שנים •
12 באוג׳ 2005
נפלא.
|
|
|