RopeMaster(שולט)
|
לפני 21 שנים •
3 באוג׳ 2003
מה מחכה בסוף הדרך ?
מספר הגיגים בעקבות הטופיק של אנונימית:
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=1318 ------------------: טבעם של מטפסי הרים הוא שאחרי שכבשו הר בגובה 3000 מטר ירצו לנסות הר של 4000. טבעם של צוללנים הוא שאחרי שצללו לעומק של 300 מטר ירצו לנסות עומק של 400. זה גם הדין בעולם ההנאות החושיות. אם נהניתי ממעדן מסויים ארצה לאכול ממנו שוב ושוב אך לאחר מספר פעמים הוא כבר לא יראה בעיני טעים כפי שהיה קודם לכן. עתה ארצה אחד יותר מתוק, יותר עסיסי, יותר גדול וכו'. כיוון שההנאה הבדס"מית בעיקרה היא הנאה חושית, נראה, כי השולט ירצה תמיד להגדיל את שליטתו, והסאב להעמיק את כניעתו. המולקה תמיד ירצה להגדיל את מכאוביו והמלקה את מהירות מעוף שוטו. כיוון שה-extreme של אתמול הוא הבנאליות של היום החיפוש אחר הריגוש החושי חייב להיות - אינסופי. אך לא כך גופו של האדם. כאן אנו מגיעים לבעיה האולטימטיבית: אם לא לכאב של מחר אזי לבטח לכאב של מחרתיים יהיה נזק בלתי הפיך. לכאורה, זהו גבול שאסור לחצות אך איך אפשר שלא לחצותו כשחיי היום יום הופכים להיות אפורים ומשעממים לעומת הבזקי ההנאה החושית שבכאב, ההשפלה, השליטה וכו'. למעשה, הבעיה חמורה עוד יותר: אם המקור של הנאתנו החושית מוגבל הרי שלמסענו יש סוף. סוף אחד ויחיד – השיא של כל נתינה או לקיחה, של כל כאב והכאבה, של כל שליטה וכניעות. הלא כל ההולך בדרך ההנאה החושית בלי לעגל פינות ולהתפשר סופו כסופם של גיבורי Nagisa Oshima ב"אימפריית החושים" ? (אגב, אם לא ידעתם, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי) משהו רואה סוף אחר ? |
|
|
תותי
|
לפני 21 שנים •
3 באוג׳ 2003
אני שואלת את עצמי בדיוק את אותה שאלה
ואין לי תשובה.
|
|
|
mr. hyde(שולט)
|
לפני 21 שנים •
3 באוג׳ 2003
יש פה מישהו מעל גיל 89 שיכול לענות על זה?
בגילי קטונתי ואם לא אז לפחות מעל 40 |
|
|
pam
|
לפני 21 שנים •
3 באוג׳ 2003
אני רוצה להאמין שהדמיון הוא אינסופי וחסר גבולות. אני רוצה להאמין שהוא ימשיך לבוא לעזרתי בלי סוף, וכשאמצה דבר אחד, אמציא דבר אחר, לאו דווקא הרסני או פוגעני. זה ניתן וזה אפשרי ללכת כל הזמן קדימה ולעשות את אותו סשן במיליון דרכים.
|
|
|
| פנתרה לא מאולפת |
לפני 21 שנים •
3 באוג׳ 2003
משהו שפעם אמרו לי...
כשנכנסתי לעולם המלא וטבוע בהנאות וגירויים חושניים הייתי בגיל צעיר מאוד.
באותה התקופה היה לי חבר שהיה מבוגר ממני בכמה וכמה שנים. פעם הוא אמר לי שסיפור חיי הוא דיי טראגי, כי אם בגילי המופלג (21) ההנאה שמרגשת אותי היא כל כך חזקה וגדולה, מה יקרה איתי בגיל 30 ולאן אני עוד עלולה להגיע. העומקים שיכולתי (ואני עדיין יכולה )להתדרדר לתוכם הם עמוקים מאוד... האמת היא, שמאוד פחדתי מאותו הנושא שהועלה, המחשבות מתרוצצות לי בראש ללא הרף, ואז הבנתי דבר אחד : שאני מניחה שאני אגיע לנקודה מסויימת בחיים שבה גם זה ימאס לי ויפסיק לרגש אותי ואני אזרום הלאה לריגושים חדשים בתחום הרגשי. אני באמת מקווה שכך יהיה ואני מקווה שכל נפילה עמוקה יותר כאב חזק יותר והנאה גדולה יותר, יעשו לכם רק טוב! שמחה להיות כאן בפורומים! 
פנתי |
|
|
| Adonasuy(שולט) |
לפני 21 שנים •
3 באוג׳ 2003
משהו שכבר כתבתי...
בהשראה של פתגם יפני שקראתי בעבר-לפעמים מספיק להנות מהדרך עצמה. לא חייבים מטרה.
לגבי גבולות - הדמיון לוקח אותנו רחוק. אבל ההגיון יכול להציב לו את הגבולות. פעם, מזמן, עם שפחה נשואה, עצרתי את ידי שניה לפני שטבעתי בבשרה מכוות אש (ברנדינג) עם חוט ברזל מלובן שכופף לצורת האות הראשונה של שמי. הדמיון של שנינו נשא אותנו לשם, לסימון שלה. ההגיון (שלי, כי מילת הבטחון לא נלחשה גם כשהחותם היה מילימטרים מעורה) עצר אותי. למה? כי היא לא יכולה היתה להסביר אח"כ בבית מהו הסימן. כי היה ברור פתאום שבסיטואציות מסויימות ישנו גבול מסויים. המשכנו להנות גם אחר כך. והחותם? בכל פעם שהבטתי באותו מקום שאותו כמעט צרבתי - פשוט ראיתי אותו שם. כי הצריבה האמתית היתה בראש. במרכז התאווה והחשקים. |
|
|