| אדם אחד(שולט) |
לפני 18 שנים •
23 באוג׳ 2005
כוח המשיכה
בלילה חלמתי על הערב האחרון שלנו
"למה?" שאלה. "בואי איתי" היא נענעה את ראשה ושתקה. "בוא אהובי, בפעם האחרונה" ישבנו, כמו בכל ערב, פתחנו את הלוח וסידרנו את הכלים. שיחקנו, לפתע הושיטה את ידה והשכיבה את המלכה שלי, השחורה. עשינו אהבה עד שהלילה כמעט נמוג. שמעתי שהיא בוכה וחיבקתי. בבוקר, הלכתי מביתה. כשהתעוררתי עדיין ריחפתי, אבל כבר בנשימה הראשונה, התחלף טעמה לריח שמן מנועים ונפלתי. עכשיו אני כאן, היא שם וככה זה ואין מה לעשות. בקושי עבר שבוע מאז שחזרתי. * המטוס נחת, גלגליו חרקו על המסלול. "תודה שטסתם אל על" אמר הרמקול בשלוש שפות. "טוב להיות בבית" אמרתי בקול וחשבתי, מעניין מה היא עושה עכשיו? אולי נסעה עם החברים לסוף שבוע, אולי לדודתה בסיינה. אחר כך צעדתי בכבדות דרך המסלול הירוק, דלתות שקופות נפתחו ונסגרו ושלט גדול הבהב "ברוכים הבאים". כבר בצעד הראשון שלי בחוץ, הרגשתי את הכוח ועד שמצאתי מונית לתל אביב, הגוף שלי התמלא וחזרתי למשקלי הרגיל. בשתיקה, הבטתי דרך השמשה בנוף המוכתם. הבתים באופק נראו אפורים ומלוכלכים, גשם החל לטפטף ואחר התחזק. "שלום בית" מלמלתי כשפתחתי את הדלת במפתח, ששנה שלמה היה זרוק במזוודה. הבית היה נקי ומאוורר, אימי דאגה לכך. בדיוק כפי שסיכמנו בשיחתנו האחרונה. "אמא, אני חוזר" "מתי? אל תדאג, הכול יהיה בסדר" שאלה, ענתה והבטיחה. על השיש במטבח ראיתי פתק ירקרק, שנראה בדיוק כמו הפתקים שהיינו משאירים זה לזו. מראה כתב ידה הקטן והמסודר של אימי החזיר אותי למציאות. "השארתי לך אוכל ודואר, תקפוץ בערב, מתגעגעים." הכנתי קפה ´בוץ´. כזה, ששם אין ובלגימה הראשונה חרכתי את הלשון. השתרעתי על הכסא בפינת האוכל. מחר אתקשר לחברים... מחר. עברו מספר רגעים בטרם הבחנתי במעטפה החומה על השולחן. מה הם רוצים ממני? "רק היום חזרתי" "אני מצטערת, אבל אין מישהו אחר" – השיבה קצינת הקישור בקול קריר. "בת זונה" אמרתי, אחרי שהנחתי את השפופרת במקומה. אפשר לחשוב שאין לי תחליף, רק לי חיכו, איזו קבלת פנים עלובה. שבוע לאחר מכן חלקתי באוטובוס עם עוד עשרה גברים. אף אחד מהם לא נראה שמח להיות כאן. הנסיעה דרומה חלפה בשתיקה. עצמתי עיניים לנוף הצהבהב וחזרתי לפירנצה. לה בלה פירנצה, שברחובותיה המרוצפים טיילנו יד ביד. מעל הנהר דרך הגשר הישן לפיאצה סניורייה. לשבת בבית קפה, לשתות יין אדום או שוקולטה. להאזין למנגינת הפעמונים ולהסתכל על עדרי התיירים במבט משועשע מקומי. לעיתים התעכבנו לשעה קצרה בבר האהוב עליה, זה שבו נפגשנו לראשונה. "רק משחק אחד אהובי"... עדיין חייכתי כשהאוטובוס עצר. "הגענו, יאללה תרדו." פקחתי עיניים ומצמצתי מול השמש המדברית. העמסתי על כתפי את התיק, שרק לפני ימים ספורים פרקתי- וירדתי עם השאר לבוסס בענן אבק הלס, שהתעורר ועדיין לא שקע חזרה. "קדימה, תחתמו על ציוד, נשק. דובונית למי שאין, לא כדאי שיקפאו לכם הביצים" התבוננתי סביב, הכול מוכר: משטחי חול מגודרי אבנים לבנות. חביות צהובות מעוטרות בפס ירוק. רשתות הסוואה מנומרות מעל שורת אוהלי ברזנט משומשים. במסדר התבוננתי בסיפוק בנשק המושחר והמשומן, שהברקתי קודם לכן בפיסת פלנלית. בעמידת דום ברכנו את הדגל, הרגשתי את הגוף שלי מתמתח. בסוף היום, מותשים, שכבנו באוהל. נזכרתי איך ניסיתי להסביר לה, מה זאת אחוות לוחמים ואיך למרות הקסם היא הבינה אחרת ובפעם הראשונה חשתי זר. הם דיברו ואני שתקתי וחשבתי עליה וריחמתי עלי והחלטתי וחזרתי בי ושוב. כנראה הרגישו או ראו חלק ממה שעבר לי בפנים ומישהו אמר לי בצחוק: "רוני אתה נראה כאילו מת לך מישהו" כשראה את פני נבהל -"לא? באמת?" ולמרות שזה ממש לא מקובל לעשות במילואים, הרגשתי את זה עולה ולא יכולתי לעצור. אחר כך כבר היה לי יותר קל לספר. זה קרה בערב האחרון בפירנצה. למחרת תכננתי לנסוע למילנו. נכנסתי לבר, לאכול משהו. כשפתחתי את הדלת, שמעתי צלצול. היא ישבה מול הכניסה וכשנכנסתי הרימה את מבטה, עיניים ירוקות לטשו בי מבט ופה נדיב חייך אלי. הרגשתי כאילו התפוצץ בחדר רימון. האוזניים שלי צלצלו והרוק התייבש לי בגרון, ריחפתי. מתישהו הבנתי שהיא מדברת אלי: ..."יוליה" "שמי רוני לוי" ניסיתי לגמגם באיטלקית. " אמריקאי" "ישראלי" "שמעתי שיש בישראל פייטרים, אתה יודע לשחק שח?" שאלה באנגלית רהוטה. "יודע זה עניין יחסי." היא כבר סידרה את הכלים על הלוח. "שב, אני לא אוכל אותך" בעברית אולי הייתי מנסה להתחכם. ישבתי. "לבן או שחור?" לא חיכתה לתשובתי והרימה את החייל הלבן. אבל שנייה לפני שהניחה אותו, שתי משבצות קדימה, היססה, מבטה עלה מהלוח לעיני ונשאר שם. התבוננתי בחייל הקטן המרחף באוויר. "משהו קרה- הרגשת?" הרגשתי, אבל לא האמנתי שחשבנו על אותו הדבר ושתקתי. ואז התנשקנו... בביתה שיחקנו את המשחק הראשון והפסדתי. "רוני, בשביל לנצח צריך לדעת גם להקריב, אפילו מלכה." "אצלנו אומרים שלא משאירים חיילים בשטח" התלוצצתי. משהו קרה. דיברנו שעות וכל הזמן מבטה נשאר עמוק בעיני, נגענו. זכרתי שבאנו מעולמות שונים. החיבור בינינו ביטל את כוח המשיכה. שבועיים אחר כך עברתי לגור אצלה. חיינו בבועה עם נוף לנהר וריחפנו גבוה מעל העננים. באחד הימים, בזמן ששיחקנו, סיפרה על אביה, על הגעגועים... "אבא שלי נולד ברוסיה והגיע לכאן למצוא עבודה, הכיר את אמא ונשאר. הוא סיפר לי סיפורים משם ולימד אותי לשחק שחמט. ויום אחד פתאום מת, בלי סיבה, סתם." נזכרתי ביובל, שהלך בלי סיבה ועל בועז שאיבד את רגליו וסיפרתי. "איך חיים כשהמוות סביב?" "מתרגלים, חולמים ובינתיים שומרים" והוספתי בלחש "ויש כאלה שלא." התחבקנו, והלכנו למיטה. חצי שנה עברה. עשרה חודשים. ערב אחד חזרה מוקדם מהרגיל, חיבקה אותי ולפני שהספקתי להגיד מילה אמרה: "פגשתי חברים שלא ראיתי יותר משנה והם הזמינו אותנו לארוחת ערב. אני חושבת שימצאו חן בעיניך, הם מדברים קצת עברית, אני רוצה לשמוע אותך. התלבשנו ויצאנו, בדרך סיפרה לי שפגשה אותם מספר פעמים אצל דודתה בסיינה. "היא בגילי אבל הוא מבוגר מאיתנו בחמש שנים. אני כל כך שמחה, הם מאד נחמדים והיא מבשלת נהדר." השמיים היו בהירים והקור צרב. "הם גרים קרוב" הלכנו חבוקים. אחר כך עשינו תחרות ריצה והגענו לביתם מתנשפים ומעלי אדים. ברגע שיוליה לחצה על פעמון הדלת, ראיתי את השלט. "לא אמרת לי שהם ערבים" לחשתי " לא חשבתי שיפריע לך, ששששש" לחשה כשהדלת נפתחה. "צ´או יוליה, שלום רוני" בפתח עמד בחור צעיר ושחום וברך אותנו בלבביות "אני עלי וזאת אשתי נדיה נעים מאד" החלפנו דברי נימוס והוא הזמין אותנו לשולחן. כשראיתי את מה שעליו בלעתי רוק. חומוס שלא אכלתי כמעט שנה וטחינה וטבולה. "לצערי נגמר הקפה שקיבלנו מהבית" אמר למרות שאהבתי את הקפה באיטליה, נאנחתי בהזדהות. הוא סיפר שנולדו בפלשתין, על משפחתו שנשארה שם ועל הלימודים שלהם כאן. חשתי לא בנוח כשאמר פלשתין, נזכרתי בדברים שרציתי לשכוח. הם היו אנשים נחמדים וחברים של יוליה ולא הם הרגו את יובל אבל.. התנתקתי ושקעתי. בדרך הביתה, הלכנו בנפרד, היא כעסה וניסיתי להסביר לה, אבל לא היו לי מספיק מילים. היא נרדמה כמעט מייד, שכבתי בחושך והקשבתי לנשימותיה. ריחפתי, מתחתי יכולתי לראות את העיר פרושה בין הגבעות. ה´ארנו´ כנחש כסוף התפתל בה. הייתי עפיפון, קל כנוצה. לפתע הבחנתי בה. יפהפייה, עורה מתוח היטב על צלעותיה וזנבה משתלשל הרחק למטה. "בואי אלי אהובתי" "זה מסוכן, אנחנו יכולים להסתבך" "אל תדאגי." "אהובי" לחשה, כשהתחבקנו. עלינו גבוה. המשולשים מבד גופה זהרו באור הירח וראיתי את בבואתי משתקפת בה. נפרדנו מביטים זה בזו כשלפתע חשתי משיכה עזה בחוט זנבי. "אני נופל" הספקתי לצעוק, מאוחר מדי. היא כבר הייתה הרחק מעלי. ראיתי את האדמה מתקרבת. רגע לפני..התעוררתי שטוף זיעה קרה. איזה סיוט נאנחתי. בחוץ עדיין שררה חשכה. חיבקתי אותה וחזרתי לישון. כשהתעוררתי, כל הגוף שלי כאב כאילו סיימתי מסע של חמישים קילומטר בחולות. התיישבתי על קצה המיטה, עצמתי עיניים ונזכרתי בחלום. מעניין מה יובל היה חושב על זה, תמיד אהב לפרש חלומות. קמתי והלכתי לעבר הכניסה. ידעתי ששם, על השידה, מחכה לי פתק. הפעם חיכתה לי הפתעה, מתחת לפתק שכבה מעטפה ועליה התנוסס בול מוכר. בזמן האחרון דיברתי עם אימי לפחות פעמיים בשבוע ורק אתמול והיא אפילו לא הזכירה. בזהירות קרעתי צד ושלפתי נייר מכתבים מקופל, מתוכו נשר צילום צבעוני. אני ובועז עומדים ומחייכים. ברקע מימין, הבית ההרוס ולצידו, מעבר לכביש, הגלגל הענק. כמעט הצלחתי לשמוע את הצלילים. ביציאה מדמור, על הכביש לבירות, קצת לפני שחטפנו. "תחייכו על החיים הטובים שנעשה" אמר ושמעתי את הנקישה. יומיים לאחר מכן זה קרה. למזלי הייתי מחוץ לטנק. עפתי..והתעוררתי במיטת בית החולים. "שתי רגליים ושלוש צלעות שבורות. ריאה מעוכה וזעזוע מוח קל" אמר הרופא. רק אחרי שבוע סיפרו לי. התקתי מבטי מהתמונה ופתחתי את המכתב: "שלום רוני, אתמול ביקרתי אצל דורית. מסתבר, שיובל שלח פילם, יומיים לפני האסון ורק עכשיו מישהו גילה את המעטפה. שתינו קפה ודיברנו, בעיקר עליכם. היא שאלה מתי תחזור? וסיפרה שבועז שואל עליך בכל פעם שהיא מגיעה אליו לביקור. היא אמרה שהאחיות שם מעריצות אותו והאחראית משבחת אותו בכל הזדמנות. "הילד הזה גיבור. יש לו כוח רצון של שלושה אנשים והוא לא מוותר לעצמו במילימטר." רוני, אתה יודע ששמחתי, כשהחלטת, למרות מה שקרה, לנסוע. כשהודעת שאתה נשאר שם, מעבר לזמן- לא אמרתי כלום. אני יודעת שאתם מאוהבים. דיברתי איתה, היא אוהבת אבל גם מאד דואגת לך. ילד שלי קח את עצמך בידיים. בבקשה, אל תזרוק סתם את העתיד שלך. רצית ללמוד, היו לך המון תוכניות-זוכר?...." לא רציתי לזכור, התמונות צפו למרות משקלן, צנחתי על השרפרף ועצמתי עיניים. כשפקחתי, נזכרתי שעדיין לא קראתי את הפתק שלה. "אהובי, אני מזמינה משחק בערב ואחר כך, אם תרצה, נדבר." כשעזבתי את הארץ תכננתי לטייל בכל העולם, לברוח הכי רחוק שאפשר. כשהכרתי את יוליה המראתי ויכולתי לשכוח אבל הגעגועים ... בערב, לא שיחקנו. "בואי איתי ואחר כך נחזור" ביקשתי. "ואחר כך?" שאלה. שתקתי. "אני לא רוצה שתלך, אני רוצה איתך. אבל ראיתי אותך חסר. כמו אבא שלי שהיה בלי שורשים ובלי אדמה. וככה סתם.." שתקנו. למחרת בבוקר כאילו לא התקיימה השיחה מעולם. נצמדתי, נאחזתי, רציתי להישאר למעלה, בשמיים. עד שהגיע הערב האחרון. "למה?" שאלה. "בואי איתי!" היא נענעה את ראשה היפה ושתקה. ישבנו, כמו בכל ערב, פתחנו את הלוח וסידרנו את הכלים. שיחקנו זמן רב ללא הכרעה. "למדת לשחק אהובי." התבוננתי בלוח והבנתי. כשהרמתי אותה, היססתי, מבטי עלה לעיניה ונשאר. הנהנתי והנחתי אותה שם, שוכבת. עשינו אהבה עד שהלילה כמעט נמוג. שמעתי שהיא בוכה וחיבקתי. בבוקר יצאתי מביתה. |
|
|
Eve
|
לפני 18 שנים •
23 באוג׳ 2005
שילבת כאן כל כך הרבה דברים
אהבה , בית ואימהות ,צבא , רוסים , ערבים ועוד ועוד ועוד ... ממש שברירי תמונות מהחיים שלמים ... התברכת בכשרון אדיר ... אתה פשוט מצליח לגעת ... תודה |
|
|
noya
|
לפני 18 שנים •
23 באוג׳ 2005
לגעת
כן גם אני חושבת כי הכתיבה נפלאה
הצלחת לרגש אותי עד דמעות נגעת במקומות כל כך עמוקים תודה |
|
|
הוא(שולט)
|
לפני 18 שנים •
23 באוג׳ 2005
ואני
חויתי קוויקי רומנטי בפירנצה FREE OF CHARGE
גרציה מילה 
|
|
|
electro-z
|
לפני 18 שנים •
23 באוג׳ 2005
כתוב נפלא ומרגש, היו לי פלאשבקים ואסוציאציות לפסוקי השטן של רושדי.
המתח בין שני סיפורים מקבילים המציאויות מקבילות. הנפילה מהשמיים. תודה! |
|
|
זרה מוכרת
|
לפני 18 שנים •
23 באוג׳ 2005
הצלחת להפוך משהו בתוכי
ולגרום לדמעות לעלות במהירות. את זה שאתה כותב נפלא, אתה כבר יודע. גם את זה שאתה כל פעם מצליח לגעת בנקודות אחרות. תודה איש. ממני |
|
|
חוצפנית קטנה(לא בעסק)
|
לפני 18 שנים •
24 באוג׳ 2005
Re: יפיפה
חבל שלא מפורסם במגזין .
|
|
|
| en1 |
לפני 18 שנים •
24 באוג׳ 2005
מקסים וסוחף ומאוד מרגש.
לא רציתי שייגמר.. תודה. |
|
|
מנטרה(שולט)
|
לפני 18 שנים •
24 באוג׳ 2005
מישהו הזכיר שחמט ?
אין ספק שמשחק שחמט בפגישה הראשונה זה עונג צרוף של אסטרטגיה ואתגר.
בכל אופן שוקל לנסוע לפירנצה עכשיו. נשים שנונות ויפות שמשחקות שחמט בבארים ? גררררררררררר 
|
|
|
|
מיתוסית(שולטת)
|
לפני 18 שנים •
24 באוג׳ 2005
גם בי נגעת, הסיפור יפה ומרתק וצר לי שאין לי להוסיף מילה מעבר למה שציינו קודמיי...
|
|
|