נעימות

נעימות

The_knight • 27 באוג׳ 2005

גופו מונח בעדינות על כתפה, נושק לצווארה.
כף ידה הפתוחה תומכת בעדינות בצווארו החלק.
שיער שחור ארוך, מחליק באיטיות על גופו המשוך בלק, מדגדג.
היא מותחת את צווארה מעלה - מתכוננת.
לאט ובבטיחות אצבעות ידה סוגרות על צווארו החשוף, ארוכות ודקות.
אצבע אחת, ועוד אחת הלפיתה נסגרת...מקיפה את כל צווארו ביד אחת, נזהרת שלא לשרוט ולחרוץ.
לופתת. לוחצת. חזק.
לחייה יורדת אט אט על גופו, לחי אוהבת וחמימה, מסווה את כוונותיה - נעילה.
לפתע הכתף מתכווצת והוא שם לכוד בין לחייה וכתפה, נעול. לא זז. בקושי נושם.


עכשיו היא שם ולקחה אותו איתה, עומדת בפיסוק קל, בידה האחת קשת ובשנייה צווארו.
נשימותיה מותירות אדים חמים על גופו, המערפלים את בבואתה המשתקפת.


לאט, האדים נעלמים ורק צינה קרירה נותרת.


עוד נשימה ועוד אחת...חזה מתמלא אוויר ומושלך החוצה על גופו המאובן.
הוא מנסה לזוז, אך לשווא. אחיזתה מושלמת ומאפשרת לכלום מלבד מיתריו לנוע בעת שתחפוץ.
רק הם ישמשו אותה וכל ריכוזה נתון כעת בם ובתפקודם.


בתנועה מהירה, ידה עולה מעלה, מכוונת את הקשת לתקרה כאילו מצווה עלייה.
הכל בבת אחת קופא. האוויר שמצליח להכניס לתיבה דוקר גם הוא מרוב קור.
התקרה עפה מעלה, ציורי הקיר היפים והחמים נמוגים במרחק ורק ארבעה עמודים יוונים עגולים מקיפים אותם על הבמה וסוגרים עליהם באולם,
שהפך להיות לפתע עצום בממדיו.
מיתריו קפאו...הקהל כבר שם, מחכה.


הוא לא מביט בקהל כי יודע שלא יעמוד בזה, מתמסר לאחיזתה ומשתמש בגופה בתור מחסה, עוגן ומסתור.


גברים לחוד נשים לחוד, יושבים בציפייה מחכים...תשוקה קטנה בת 15 שואלת את אמה
''אמא, זה הסטרדיוריוס שראינו בחלון הראווה ? ''
אמה מהנהנת בחיפזון ומסמנת לתשוקה ששש... זה תיכף מתחיל.
''אבא ?'' שואל מבולבל בן 9, ''זאת היא ?''
מבט האב נעול על הבמה, לא מגיב, דממה מקפיאה.


שערות ראשה מכסות את פנייה, ורק עיניה בוהקות מתחת להסוואה. הקשת כבר קרובה.
מעיניה נשלחת קרן חום המחממת את המיתרים בלבד. הכל מדוד, לא יותר מידי ולא לכל הכיוונים רק להיכן שצריך בכדי להתחיל לנגן.


ואז זה בא - משיכה ראשונה, צליל חד וקצר בוקע מתיבת התהודה עולה מעלה גבוה כעשן סמיך, ממלא את כל הסדקים בתקרה הרחוקה, ונעלם.
היא מחייכת, מניעה את ראשה בחוסר שביעות רצון. היד נשלחת למפתח הכיוון תוך שעיניה חולפות על מבטו המתחנן – אדישה אליו לחלוטין.
רעש מתיחה איטי בוקע, כמו ציר דלת שמעולם לא נפתחה.
נאנק... והיא בשלה, עוד קצת ועוד. הרעש צורם.
הוא מאיים להיקרע, היא מחייכת וממשיכה...הוא מנסה לזוז אך כתפה ולחייה לוחצים עליו,
הניסיון עקר.


שוב, רצועות שיער הסוס נמשכות על המיתר המתוח, היה אפשר לצפות לחריקה מצמררת אך במקומה יוצא צליל מלא ועדין. ועוד אחד.
נעימה שלווה, ספק עצובה ספק מכונסת. החלל מתמלא בגלים.
עקביה נעוצים ברצפה, אך גופה נד לכל הכיוונים.
הם מקשה אחת, הוא נע איתה לכל כיוון ומיקומו היחסי כלפיה לא משתנה, נשמר תמיד.
צמרמורות.
הנעימה ממשיכה וגולשת לויברטו - מרטיטה את מיתריו. קול אדם עולה מן המיתרים, מדהים.


הגלים נעים, הצליל חודר. חוקר שואל ''למה זה יוצא בכזה כאב?''
אין תשובה...יש נעימה וכולם מנסים להתחמם קצת. עוד משיכה ועוד אחת המיתרים רותחים ליד פנייה הקרות.
נשים בקהל מתלוננות – ''מה זה הקור הזה באולם ?''
עיניה מחויכות, נפתחות קלות וצלילי הפיציקטו השובב נשלחים החוצה – נרגעו.


רציונלי שואל ''מה אין פה מנצח ? '' השורה ממול מסתובבות בפליאה ''אין כאן מנצחים, אתה לא יודע ?''


הנעימה לוקחת את כולם ליער מושלג, הלילה הכי חשוך שקיים. סימנים של קרב נותרו על השלג ועכשיו שקט...הכל נרגע.
מרחוק בקתת עץ בודדה, לשם מכוונת אותה נעימה. כבר לא עצובה אך עדיין כואבת.
וככל שמתקרבים, הנעימה מתגברת רק הופכת להיות יותר ויותר מכוונת. גופה מתפתל על הבמה לכל הכיוונים, הקצב גובר. השיער מתנפנף כמו להבה.
הוא בוער...אולי יקרע המיתר חושש, אך היא לא מפסיקה.


הבקתה גדלה, אפשר כבר לראות את הדלת. תכף יגיעו ויתחממו באח הבוערת. קדימה...לרוץ...


השיער מכה וחותך באוויר, עקביה שומרים שלא יתרוממו יחד מהרצפה. אגלי זיעה מכסים את גופה הקפוא, ורסיסים עפים לכל עבר. צלילים נבלעים בתוך צלילים אך הכל חד וברור. מנעדים, סולמות ויברציות הכל יחד, אין תבניות אין מסגרות. הכל מהיר ומואץ. מסתחרר.


הדלת – עוד צעד אחד.
משיכה אחרונה.
גופה מתעקל וראשה נמתח לאחור, צווארה חשוף. היד מתכוננת למשיכה האחרונה - ידית הדלת.
נפתחה...חום פורץ ומציף הכל. קולה וקולו מתמזגים יחד. כאב ועונג – נעימה.
החום מכה עמוק ומהר. ונעלם כשם שבא.


הוא פתאום לבד...ראשה מיד נופל קדימה אל מול פניו. שערה עוטף ותוחם את פניהם.
שניהם מוגנים וקשה לראות החוצה מבעד לשערות. אין מחיאות כפיים. אין קידה. הם יחד על המיטה.
נזכרים בפנים של הקהל, אותן פנים המוכרות לשניהם מהמראה.


ששש..... עכשיו מתחילה נעימה חדשה.



(תודה מיוחדת ל Artemis המדהימה )

מעבר לנגיעות הקטנות

Artemis^ • 27 באוג׳ 2005

שנגעתי כל העבודה היתה שלך.

והסיפור פשוט מצוין. מתנגן אל תוך האוזן עם כל התחושתיות וכל התמונה ישר אל כל החושים.

אהבתי

Eve • 27 באוג׳ 2005

איזה כיף
כתוב מצויין ..מחדד את כל החושים ...

תהנו

נפלא

מוש​(נשלט){k} • 28 באוג׳ 2005

נהייה נדיר למצוא קטעים כאלה כאן,
נהנתי מכל מילה ומכל צליל.

תודה

Queencie​(שולטת) • 30 באוג׳ 2005

מקסים !!!
כתוב מדהים המתח שמתפתח במהלך התיאור ממש עוצר נשימה!
המילים מתנגנות ליצירת מופת !!!
אפשר הדרן ?

נרקיס_​(נשלט) • 30 באוג׳ 2005

אחד הסיפורים המרתקים יותר שיצא לי לקרוא לאחרונה.