| אדם אחד(שולט) |
לפני 19 שנים •
28 באוג׳ 2005
רחוב ללא מוצא
עוד מעט תשוב הקדחת.
אתמול אחזה בי ומילאה במילים שרועות ומנמנמות. נעתי בחדר ללא עיניים. רציתי לשבת ולא ידעתי איפה. יצאתי למרפסת לנשום. הדלקתי סיגריה, לפעמים העשן מציף. כשהקדחת תבוא ותאחז במילים מתמתחות ומתפתלות, אחתור בה, אולי אצליח לצוף. פעם איבדתי רחוב. הייתה לו כניסה אחת והוא היה דיי קטן אבל אהבתי אותו והצטערתי. לא התכוונתי להעליב אותו כשאמרתי לו. איך יכולתי לדעת. כשהמילים רוטטות בפגיעה, כואב לי וההתקף מתפרץ. הן אוחזות בי ומנערות וכל הגוף שלי מתמלא צבעים וקירות ותמונות. לפעמים אני משתגע והאצבעות שלי רצות וחוזרות והמבט שוקע הלוך ובמעגלים עד שהוא מתייצב והדרך נמתחת כמו שמן זית ניגר. ברחוב, לכל בית היה גג וסיפור אחר. ולמרות שהייתה בו רק כניסה אחת, היא הייתה פתוחה ויכולנו לצאת ולהיכנס מתי שהתחשק לנו. באמצע היה גן קטן מוקף עצים גבוהים, שיחים ופרחים. לעיתים ישבנו שם לדבר או לספר סיפור ולפעמים הקשבנו. המתבונן מבחוץ לא היה רואה תמונה קלאסית, גם לא רנסנס. אולי דאלי או מגרית, אותה שמש מחממת את הדם הזורם בעורקינו. אז לא תמיד ניהלנו חיים שקטים. היו מריבות שגרמו לטיח להיסדק. היו שלא עמדו בכך ונעו. דווקא בגלל שהייתה לרחוב כניסה אחת רציתי לגור בו. ברחוב שיש פתחים לכל כיוון אפשר ללכת לאיבוד, הרוב הולכים. אבל שם נשארנו והכרנו וחלקנו ואפילו אהבנו. לא כל כך קל להגיד אהבתי כמו שנדמה. לפעמים זה כמו הקדחת, כשהמילים נסחטות ומותירות אותי רועד. או שיר שאוחז באגרוף קפוץ עד שהנשימה עוברת. בוקר אחד, ללא הכנות מוקדמות אמרתי "זו דרך ללא מוצא" והדממה חבטה בגגות. הוא היה רחוב קטן אבל כשנעלם לקח חלק ממני. חיפשתי אותו כל הלילה עד שהבנתי שהוא, ככל הנראה מתחבא. מכנים משותפים אינם מתחלקים אותו הדבר וגם כשאתה שלם אתה לפעמים לא-חשבתי, כשהמילים התייצבו ונעו בטור זו אחר זו דרך המקלדת ולכאן. עוד התקף חלף. |
|
|
| מאסטר מיינד(שולט) |
לפני 19 שנים •
28 באוג׳ 2005
אובדן
הרגשתי את זה יפה במילים שלך.
הרבה אנשים איבדו רחוב ללא מוצא, מן הסתם כל אחד רחוב אחר ושונה, אבל ההד שהתעורר בי מעיד שכנראה אובדן הוא אובדן. |
|
|