יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
על דרך ארץ
מכתב שכנראה לא ייקרא על ידי נמעניו המסויימים, האנונימים.
זו לא היתה הפעם הראשונה בה הוא קשר אותי במועדון. אפילו לא הפעם הראשונה שחשף חלקים מגופי בפני קהל המבלים. לא הפעם הראשונה שחילץ ממני זעקות כאב לעיני זרים. לא אחת עשה את הדברים הללו על רחבת הריקודים, לעיני כל, כמעט לראווה. הוא אף עשה זאת באותו ערב עצמו! אנשים הסתכלו, ולא היה לי אכפת. אנשים עמדו קרוב אלינו, ולא היה לי אכפת. נחמד, אפילו. אך זאת ברצוני לומר לכם: לו רציתי להיות מוקד לעיניים בוחנות, הצגת בידור – הייתי מבקשת שיובילנו לבמה. הרי יש במה! על הבמה הייתי רוכנת מולו על ברכי, על הבמה היה כורך לולאה ועוד לולאה, מפגין את כישוריו. לא ביקשתי ממנו דבר בנוגע למיקום. בעצמו הוביל אותי לכוך שיש בו מקום לזוג אחד, ספה קצרה כלואה בין קירות, פתח יחיד מחבר אותה למסדרון קצר המוביל לרחבה. כשהוא החל לקלוע את יצירתו, הבחנו בכמה אנשים מאחוריו, מתבוננים בנו. גם אז, עדיין לא היה לי אכפת. ידעתי שהוא עושה את זה יפה ושמחתי בשבילם על ההזדמנות לצפות. תמיד אני סקרנית, כיצד נראים הקשרים אשר על גבי. והנה אני ישובה מולו, חבלים לוחצים את פרקי ידי, אצבעותי, זרועותי, חזי ופי. הוא עומד מעלי, ובין נשיקות מושך מטה את החלק העליון של השמלה וגביעי התחרה של החזיה. באשר לי, ברגע כזה כל חושי נתונים למגע שלו, כל ההבעה העצמית שלי מסתכמת באנחות כאב ועונג. אפילו את המוסיקה כבר איני שומעת, כל כך אני מרוכזת בו ובעצמי. אך קול קרוב מידי וחזק מידי פולש לבועה שלי: "הם מזדיינים?" ומיד עולים באזני משפטים נוספים, צחקוקים, איני בטוחה אך נדמה לי שמעבר לקיר. והנה פנים קרובות מידי לחזי החשוף, מרחק נגיעה. איש עומד לגב סוהרי המוכר, כמעט נצמד אליו, רוכן קדימה להיטיב לראות. תשומת ליבו של הקושר מופנית מבשרי הסומר לעיני המבקשות. אמור לו שיזוז! אני ממלמלת מבעד לחבל הסוכר את פי, והוא נענה. כעבור שניות מספר, שניים נוספים נדחקים לכוך שלנו, ושוב לבקשתי הם מתבקשים להתרחק. תנו לנו קצת מרחב, נאמר להם. אך אלה מתרחקים ואחרים תופסים את מקומם. אני כמעט יכולה לחוש את הבל פיהם, כל כך הם קרובים. כשהבא אחריהם בוהה בי אני מטיחה בו "אכפת לך?!" עצבני. רק כשהאמן מוסיף ומורה לו, הוא מואיל להתרחק. היה פעם קוד התנהגות, זוכרים? אני זוכרת שכשרק התחלתי לגלוש באתרי בדס"מ, ביניהם הכלוב, נתקלתי רבות בהנחיות, כיצד לנהוג מול אנשים הנהנים זה מזה במסיבה. אל תבהו! אל תפלשו למרחב שלהם! קראתי אז והשתאיתי, מדוע יש צורך להסביר לאנשים הלכות דרך ארץ כה פשוטות. לאחר שהתיר את כבלי, דקות ארוכות התכרבלתי ישובה בין זרועותיו, ראש רכון לליטופי ידו, פנים ספונות בחזהו. אני בסדר, לחשתי לו. אני יודע, הוא ענה. תמונה עולה בראשי, כיצד כל זה יכול היה להיראות לו היה חוסם את פי באמת, כך שלא הייתי מסוגלת לומר לו, הבט מאחוריך, אנא אמור להם שילכו. אני יודעת שהיה רואה את המצוקה בעיני, כמו שראה אותה היום עוד לפני שדיברתי. אך מה היה אילו. אני מגרשת את החיזיון, הוא מעלה בי בחילה. תמיד אהבתי קהל, אהבתי תשומת לב. אדישה הייתי ללעג זרים ואדישה, לכל היותר משועשעת, מול מבטיהם הבוחנים. אך הערב, צופים יקרים, קהל אהוב, דעו נא איזו תחושה מילאה אותי בעטיכם: שאט נפש. |
|
|
המלט
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
תראי, אנה-יולי-דן. הקטע הזה של לעלות על במה במועדון סאדו/אחר בעייתי בהגדרה. זה טרייד אוף בין חבילת ריגושים מצד אחד -- ריגוש-על של חשיפה לקהל, אדרנלין גועש והתמסרות אולטימטיבית לפרטנר שלך - ובין הפקעת תת-המרחב (= subspace) הפרטי שלך והפיכתו לתת-מרחב ציבורי, עם כל המשתמע מכך. והמשתמע החשוב ביותר הוא שבשיא הריגוש והכאילו אינטימיות שמנסה להיווצר בינך לבינו, פתאום בא מישהו ומדבר בקול רם, צחקוקים סתומים חודרים לך לשקט, ידיים נשלחות לאיברייך החשופים. ובאמת, רוב האנשים מרגישים שהטרייד אוף הזה לא מתומחר נכון; שהמחיר הזה של פלישה למרחב המוגן שלך גבוה מדי מכדי לשלם; רוב האנשים נמנעים מכך. את לא ממש יכולה לבחור את הקהל -- אז אולי כדאי לצמצם חשיפות למסיבות פרטיות, בהן יש סיכוי טוב שמחיר החשיפה לא יהיה גבוה מדי.
|
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
מצד אחד אני מסכים עם המלט, אבל מצד שני אני חושב שהתמחור הגבוה של הטרייד-אוף הוא לא עניין הכרחי, אלא תוצר של בחירות התנהגותיות של הצופים, שבדיוק עליהן יולי מתרעמת. אפשר לצפות בלי לחדור למרחב של הזוג (פיזית או ווקאלית). אי אפשר לבחור קהל שינהג כך, אבל אפשר להתבאס מכך שקהל ברירת המחדל איננו כזה.
כשלעצמי תמיד חיבבתי פומביות, ואם כבר הגעתי למסיבת סוטים, היה לי ברור שאעשה שם סשן, כשהצופים הם חלק מהריגוש. רוב הזמן הם באמת היו וההנאה היתה הדדית, אבל אי אפשר להמלט גם מסוג הקהל שמציע לעזור לך להספינק, מעודד אותך ב"אחי, תרביץ יותר חזק", מפטיר "כלבה כזו הייתי רוצה", מברר אם הוא יכול ללקק את כפות הרגליים של הבחורה הקשורה או נדחק כל כך קרוב אליך עד שאין לך מקום להניף שוט. זה מפריע וזה חבל, וכנראה גם לא ייעלם. אבל להתמרמר אפשר, וגם להעזר באיש נחמד ומגודל שידאג לרסן קהל בעייתי (זה עבד לא רע בשבילנו). |
|
|
Homelander(שולט)
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
תראו,
סשן פומבי מהגדרתו הינו פומבי...
לא סתם פיסק אמר ש"לטקסטים יש חיים משל עצמם: מרגע שהמחבר שיגר את הטקסט שלו לנמענים [בכתב, בעל-פה, או בצליל ] יכול הטקסט ללבוש ולפשוט משמעויות ולהתרחק במידה זו או אחרת ממשמעותו המקורית, הכל לפי טיב הנמענים המפענחים אותו." כשאתם באים לעשות סשן\הצגה פומביים, אתם באים לתקשר בצורה זו או אחרת עם הקהל- ומעת שפתחתם בזה, כבר אין לכם שליטה על מה שיעבור אל הקהל. יש כאלו שמבחינתם, אם זוג מזדיין בפומבי, כנראה הוא אוהב שמתערבים לו באינטימיות... והאמת היא, שיש כאלה שזה גם לא מעניין אותם מה אתם אוהבים או לא- מבחינתם אתם מופיעים בפניהם היות ולא טרחתם להסתיר זאת. אז אני לא אומר חס ושלום שפומביות זהו דבר שלילי, להיפך, יש בזה איכויות משלו; אבל צריך לקחת בחשבון את ההשלכות כמו בכל דבר שעושים בחיים. אז נכון, ברור שכבר מזמן אבדה דרך-הארץ של בני-אדם, אבל גם זה משהו שצריך ללמוד לקחת בחשבון. כמו שזאלופון אמר פה, אולי כדי לדאוג לאיזה שומר-ראש או משהו; אני בטוח שיש כאלה שיתנדבו בשמחה. |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
זה כל הקטע - שלא הייתי על הבמה. אפילו לא הייתי על הרחבה!
היינו בכוך מבודד. וזה גם לא משנה איפה היינו. מועדון זה מועדון ויש בו אנשים ואין בעיה שיסתכלו. אבל יש דרך לעשות כל דבר. גם כשיש סשן על הבמה אתה מצפה מאנשים שלכל הפחות לא יכנסו באמצע. + חתימה תחת דברי זאלו (אם זה לא מובן מאליו). |
|
|
|
Homelander(שולט)
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
יודעת מה? יולי Yuli כתב/ה: זה כל הקטע - שלא הייתי על הבמה. אפילו לא הייתי על הרחבה!
היינו בכוך מבודד. וזה גם לא משנה איפה היינו. מועדון זה מועדון ויש בו אנשים ואין בעיה שיסתכלו. אבל יש דרך לעשות כל דבר. גם כשיש סשן על הבמה אתה מצפה מאנשים שלכל הפחות לא יכנסו באמצע. + חתימה תחת דברי זאלו (אם זה לא מובן מאליו). אני אגיד לך משהו מעבר לזה... דווקא אם זה היה מתרחש על הבמה, הרשמיות של זה הייתה מונעת מאנשים להתערב באותה צורה כפי שאת מספרת עליה. כי דווקא כשאת עושה את זה בכוך- אבל במועדון שמאז ומתמיד הסשנים בו נחשבו לראווה (גם אם בחדרים הקטנים יותר), דווקא אז, זה יותר "מקרב" אליך את הצופים בין אם תרצי בכך ובין אם לאו. וברור שיש דרך לעשות כל דבר, אבל לדאבוננו איננו מסוגלים לתקן את העולם; אם את חושבת שחוקים כמו שקראת בתחילת דרכך, אשכרה עוזרים לכך, אז את יכולה לנסות לכתוב אותם מחדש. אבל איך שאני רואה את זה, זה סתם יגרר לעוד אחד מכל השרשורים העלובים שפה, עם הניסיונות הטפשיים לעקוץ אחד את השני וישר יאבד מתכליתו... |
|
|
JabberwockY(שולט)
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
Re: תראו, princeOFdream כתב/ה: ברור שכבר מזמן אבדה דרך-הארץ של בני-אדם, אבל גם זה משהו שצריך ללמוד לקחת בחשבון.
זה גם מה שהיית אומר אם מישהו היה מחליט לדבר בטלפון באמצע ערב הקראת שירה? נכון שצריך בריון להעיף את ההוא שפשוט חייב לדבר עכשיו בטלפון עם 'אחיו', אבל גם הקהל צריך וראוי שייכעס ויתמרמר, גם במהלך ההופעה וגם אחריה. ככה נוצרת נורמה. הקסם בסשנים פומביים הוא המשלב בין אינטימיות לפומביות; כשזה הולך, נשאר בקושי תחליף עלוב לסטריפטיז. |
|
|
|
Homelander(שולט)
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
Re: תראו, JabberwockY כתב/ה: princeOFdream כתב/ה: ברור שכבר מזמן אבדה דרך-הארץ של בני-אדם, אבל גם זה משהו שצריך ללמוד לקחת בחשבון.
זה גם מה שהיית אומר אם מישהו היה מחליט לדבר בטלפון באמצע ערב הקראת שירה? נכון שצריך בריון להעיף את ההוא שפשוט חייב לדבר עכשיו בטלפון עם 'אחיו', אבל גם הקהל צריך וראוי שייכעס ויתמרמר, גם במהלך ההופעה וגם אחריה. ככה נוצרת נורמה. הקסם בסשנים פומביים הוא המשלב בין אינטימיות לפומביות; כשזה הולך, נשאר בקושי תחליף עלוב לסטריפטיז. אבל מה לעשות כשכבר נוצרה נורמה והיא נורמה של מציצנות... התקשורת יצרה את הנורמה הזו כבר בכל העולם כמעט וכדי לשנות את זה צריך הרבה יותר מקומץ קהל ממורמר. ברור שלקהל הזכות להתמרמר, אבל מבחינה פרקטית- זה לא באמת יעזור ולכן האחריות העיקרית היא על המבצע בכל מה שהוא לוקח על עצמו לבצע. |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
Re: תראו, JabberwockY כתב/ה: princeOFdream כתב/ה: ברור שכבר מזמן אבדה דרך-הארץ של בני-אדם, אבל גם זה משהו שצריך ללמוד לקחת בחשבון.
זה גם מה שהיית אומר אם מישהו היה מחליט לדבר בטלפון באמצע ערב הקראת שירה? נכון שצריך בריון להעיף את ההוא שפשוט חייב לדבר עכשיו בטלפון עם 'אחיו', אבל גם הקהל צריך וראוי שייכעס ויתמרמר, גם במהלך ההופעה וגם אחריה. ככה נוצרת נורמה. הקסם בסשנים פומביים הוא המשלב בין אינטימיות לפומביות; כשזה הולך, נשאר בקושי תחליף עלוב לסטריפטיז. זה בדיוק מה שרציתי לומר. לכל מקום יש את הנורמות שלו וזה אף פעם לא נעים כשמתעלמים מהן. ולא הרשמיות היא שמשנה. בהצגת תיאטרון לא מקובל לזרוק זבל על השחקנים, וגם בתיאטרון רחוב אינטראקטיבי המזמין את הצופים להצטרף לא מקובל לזרוק זבל על השחקנים. ועוד משהו: אני לקחתי בחשבון את כל מה שהייתי צריכה לקחת בחשבון ואת כל ההשלכות האפשריות לכך שאני עושה משהו במקום ציבורי. אז מה? זו הייתה חוויה מאד לא נעימה. באתי לספר לכם. למי אם לא לכם?... |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 15 שנים •
9 באוק׳ 2009
Re: תראו, princeOFdream כתב/ה: JabberwockY כתב/ה: princeOFdream כתב/ה: ברור שכבר מזמן אבדה דרך-הארץ של בני-אדם, אבל גם זה משהו שצריך ללמוד לקחת בחשבון.
זה גם מה שהיית אומר אם מישהו היה מחליט לדבר בטלפון באמצע ערב הקראת שירה? נכון שצריך בריון להעיף את ההוא שפשוט חייב לדבר עכשיו בטלפון עם 'אחיו', אבל גם הקהל צריך וראוי שייכעס ויתמרמר, גם במהלך ההופעה וגם אחריה. ככה נוצרת נורמה. הקסם בסשנים פומביים הוא המשלב בין אינטימיות לפומביות; כשזה הולך, נשאר בקושי תחליף עלוב לסטריפטיז. אבל מה לעשות כשכבר נוצרה נורמה והיא נורמה של מציצנות... התקשורת יצרה את הנורמה הזו כבר בכל העולם כמעט וכדי לשנות את זה צריך הרבה יותר מקומץ קהל ממורמר. ברור שלקהל הזכות להתמרמר, אבל מבחינה פרקטית- זה לא באמת יעזור ולכן האחריות העיקרית היא על המבצע בכל מה שהוא לוקח על עצמו לבצע. סבבה מציצנות, שיציצו כמה שבא להם, רק רבאק, אל תפריעו! איזו אחריות? מישהו דיבר על אחריות בכלל? אני בכלל האשמתי מישהו? ביקשתי לשנות משהו? היה לי קטע מבאס טילים. באתי לקטר בפורום. תנו אמפטיה, זונות 
|
|
|