| ד--פנה |
לפני 21 שנים •
23 במרץ 2005
קיבלתי זריקה
פעם, הייתי במקום ה - עצוב של החיים שלי.
צילי אדם מסתובבים עם אינפוזיות כולם מטים אוזנים ללחישות המתנגנות מדי פעם, ולו כדאי להזכר שדומיית מוות היא לא רחש החיים היחיד. בצוהרים, בשעה קבועה היה נשמע שקשוק הכלים. זה היה הקול השנוא ביותר עלי- קול מורה על הכרח לחיות במקום שכולם רוצים למות. ואני התהלכתי בינהם. אף פעם לא השתאיתי מהרצון המשותף. אתה בא מפורק אבל כל כך שלם עם משאלת ההיטמנות. יש משהו יותר מושלם וחסר שאלות מהחלטה שאין טעם? זה היה מקום כל כך עצוב שמאז אף פעם לא הייתי באמת עצובה. כשהיית מחורר כולך שום נקב, ושום חור לא מפחידים אותך. אתה מסתכל על עצמך שותת ומחייך. נחמד לחיות בלי פחד. ************************************************************************ יש משפט של אהוד בנאי שאני חושבת שאני מאמינה בו: " יש גבול ליאוש אין גבול לתקווה ". אתמול השתנקתי לרגע. אני מניחה שידעתי, אבל אתה אף פעם לא יודע עד שאתה באמת יודע, אני- אפילו עוד לא השקפתי לגבול היאוש שלי. והרי ככל שאני מתחזקת תהום היאוש שלי נחפרת ומעמיקה. כוסססססססססססססססססססססאמקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק הידיעה שכולך יכול להיות שרוף ושתוכל להמשיך לחיות כך כויות דרגה 3, אלוהים אדירים. אני מניחה שאתמול נחדרתי בסוג של זהירות |
|
|
| abcd |
לפני 21 שנים •
23 במרץ 2005
אהבתי את החלק של ה - כוססססססססאאאאאממממאאאאאאמממאאאאאממאאאמממקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק
|
|
|