סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בדסמ בשירות הפסיכיאטריה

יהואש​(נשלט)
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005

בדסמ בשירות הפסיכיאטריה

יהואש​(נשלט) • 18 ביולי 2005
רציתי לשתף ולשאול
מתוך שהרצון בכאב, כאב נפשי ופיסי, הוא חלק מהותי מהמזוכיזם (אם לא הגדרתו ממש), ובגלל שבתרבות המערבית נתפס הכאב כשלילי ( או כסוג של חריגות וסטייה), נאלצים מזוכיסטים רבים למצוא לעצמם נתיבים שונים ומשונים למימוש רצון/צורך זה. חלק מהנתיבים הם יצירתיים וחלקם הרסניים כמו ה-Self inflicted pain שהוא אולי אחד הנתיבים הנפוצים ביותר והמסוכנים ביותר. למרבה הצער בפסיכולוגיה הקלאסית ועמה בפסיכיאטריה השאיפה לכאב לא רק שאיננה מובנת ואף סותרת חלק מעקרונות היסוד הפרוידיאניים (ראו "עקרון העונג"), היא אף נתפסת כגורם השלילי אותו יש למחוק. הטיפול המקובל באותם חולים מזוכיסטיים הוא לכן ניסיון למנוע מהם את הכאב (עם ניסיון כנה אך עקר להבין את מקור הצורך בכאב), הניסיון למנוע את הכאב (וזאת יעיד כל מזוכיסט) רק מגביר את הצורך בכאב חזק יותר וה'מחלה' מתגברת.
בארה"ב נתקלתי בקבוצה (ברוב נשי בולט) של סדיסטים ומזוכיסטים שמטרתם לחנך, פשוטו כמשמעו, את קהילת הפסיכיאטריים לשלב את הכאב כחלק אינטגרלי מהטיפול במקום למנוע אותו. בדרך כלל המשמעות היא להעביר את הפציינט/ית לטיפול מקצועי של מישהו מקהילת הבדס"מ (שכן המחזה של הפסיכיאטר עצמו אוחז בשוט לא נראה מלבב במיוחד). כדוגמא בחורה, כיום בת 30, שבגיל 22, בעודה סטודנטית לספרות בקולומביה יוניברסיטי, החלה לחתוך את עצמה שוב ושוב (לטענתה בלי מחשבות התאבדות), היא אושפזה וכמובן ניסו למנוע ממנה כל אפשרות להכאיב לעצמה, היא מצאה דרכים יצירתיות ומסוכנות אף יותר ולכן נקשרה לגמרי ואף עברה טיפולי שוק חשמלי. הטיפולים כמובן לא עזרו ומצבה רק החמיר עד שהועברה לידי דומינה מבוגרת ומנוסה בקליפורניה. שם, לאחר מספר שבועות, ולאחר שלמדה את אפיק הבדסמ, חזרה למוטב ולאחר מכן לביתה. כיום, מעבר לסשיינים פעם או פעמיים בשנה עם אותה דומינה, היא כמובן מתפקדת בצורה נורמלית לחלוטין ובעצמה 'מטפלת בכאב' במזוכיסטים אחרים.

אינני יודע האם בארץ יש גם כן תנועה כזו והאם פסיכיאטרים מפנים חולים לדומים/דומיות. ובהקשר לכך עוד הערה: לכל הדומים והדומיות, בתשלום ובחינם. אני יודע שלעתים יש אצל חלק מכם ספקות לגבי תפקידכם והסדיזם, לעתים עבודתכם נתפסת אפילו כסוג של זנות – לא כך הוא (ברוב המקרים), דעו שלא פעם עבודתכם לא רק שהיא גורמת עונג אלא אף הרבה יותר מכך.
Tame
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005
Tame • 18 ביולי 2005
נשמע מעניין icon_smile.gif

הייתי רוצה לשמוע קצת יותר על הטיפול שהבחורה עברה אצל הדומינה, זה כתוב איפשהו?
יהואש​(נשלט)
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005
יהואש​(נשלט) • 18 ביולי 2005
תודה Tame,
אברר אצל שתיהן אם הן כתבו על כך. הבחורה המזוכיסטית כתבה ופרסמה על הזמן בו שהתה בבית החולים הפסיכיאטרי ועל הטיפולים הלא מוצלחים שעברה שם. לא זוכר אם גם על הסשנים עם קליאו (שמה של הדומית - אגב צרפתייה במקור).
דברים שקליאו עצמה כתבה מעולם לא קראתי, אולי מאותם כנסים שהיא אירגנה עבור הפסיכיאטרים. בכל מקרה אברר.
תודה שוב
מיתוסית​(שולטת)
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005
מיתוסית​(שולטת) • 18 ביולי 2005
יהואש, אין לי ידע מבוסס בפסיכיאטריה או בפסיכולוגיה, אולם אני מניחה שאדם הסובל מהכאבה עצמית עד כדי פגיעה ממשית וסכנה לחייו אינו קשור כלל וכלל למאזוכיסט הנהנה מכאב אירוטי כמו בבדס"מ- כשאותו כאב מעניק לו אדם אחר. אני חושבת שמקור הרצון לכאב הוא שונה בתכלית ולכן אדם בעל נטיה להרס עצמי, לא יסתפק בכך שמישהו אחר גורם לו כאב.
למשל מאזוכיסטים בבדס"מ (בהכללה גסה) נהנים רק מכאב בהקשר אירוטי ולא נניח מכאב אצל רופא שיניים, כאב שבא מתוך התמסרות לאדם ספציפי או מתוך מניעים של התת מודע או סתם עונג פיזי גרידא במטרה להגיע לסאס ספייס ולא יהנו, או לפחות לא באותה מידה אם יכאיבו לעצמם.

זה כמו שאני אשווה סאדיסט אמיתי שרוצח ומתעלל באנשים ובחיות ומפיק הנאה אמיתית מגרימת סבל וכאב לעיתים גם או בעיקר תוך כדי כפייה אמיתית לסאדיסט ממין הבדס"מ שמעניק כאב רק לסאב החושק בכך, תוך כדי שמירה על כללי בטיחות ונתינת האפשרות לסאב להפסיק או לקבוע את מינון ועוצמת הכאב שהוא מסוגל לספוג.
סאדיסטים מהסוג הראשון הם פסיכוטים שכל קשר בינם לבדס"מ הוא מקרי בהחלט ואני מניחה שהם לא יפיקו כל הנאה אמיתית מלהצליף בסאבית המעוניינת בסשן.
זה כמו להשוות גבר עם חסך במין כוחני שהולך לאנוס בחורה ברחוב במקום לדמות אונס בבדס"מ.
אנה דוט קום
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005

לא לעניין.

אנה דוט קום • 18 ביולי 2005
מה שכתבת, עם כל הכבוד, זה לערבב בשר וחלב.
בדסמ הוא ממוש של פנטזיה במישור הגופני.
טיפול נפשי מקצועי לא עוסק בגוף אלא בנפש הלכודה בו.


אם זאת, היה מעניין לקרואicon_smile.gif

תודה.

יום נעים.
אנה. icon_rolleyes.gif
Tame
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005
Tame • 18 ביולי 2005
המלכה הכחולה,
אני לא חושב שבסיפור שיהואש ציטט ממנו בכלל עשו את ההשוואה שאת מדברת עליה.
בסך הכל אמרו שבתאדם עם נטיה להכאבה עצמית (לפעמים הכאב הפיזי מסיח את הדעת מהכאב הנפשי) קיבלה מזור ל"מחלתה" (קשה לי האמת ליחס לזה משמעות של מחלה כי זה קיים במידה מסויימת אצל כל אדם, המחלה האמיתית היא הדיכאון ולא ההכאבה העצמית שאנשים נוקטים בה כאמצעי הגנה) בעזרת טיפול עם אופי בדסמי (אחרי שניסתה טיפולים מסוגים שונים שכשלו).
לדעתי זה מאוד מעניין ובגלל זה ביקשתי לשמוע עוד על אופי הטיפול הבדסמי עצמו - זה סימן השאלה היחיד שנשאר מכל הסיפור.

אין צורך לקחת אישית את מה שנכתב כאילו השוו אותנו לחולי נפש, זה בכלל לא הנושא ולא זו הייתה הכוונה.
יהואש​(נשלט)
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005
יהואש​(נשלט) • 18 ביולי 2005
למלכה הכחולה ולאנה דוט קום תודות.
זוהי הפעם הראשונה שאני מפרסם בפורום (מלבד על מסיבת יום חמישי) וכמובן שאני שמח שיש מי שקורא ומגיב...
ברם, אני חייב לומר שאני תופס את הבדסמ בצורה מעט שונה משתיכן.
הבדסמ מורכב הן מהנאה מכאב פיסי והן מהנאות מאלמנטים נפשיים כמו השפלות, כניעות, ציות וכדומה.
ראשית - אינני משוכנע שאיגודן של הנאות אלו תחת מושג אחד היא במקומה ופגשתי רבים שהכאב הפיסי עצמו הוא גורם ההנאה היחידי כמו גם מזוכיסטים שאינם אוהבים כאב בכלל (למרות שלעתים הם לומדים לאהבו דרך מלכתם).
שנית - המושג 'הנאה' דורש אף הוא הבהרה - נדמה לי שלהגדירה כהנאה מינית בלבד יחטא לאמת ויהיה צר מידי (ואם נקבל שתמיד מדובר בהנאה אירוטית כי אז יש להרחיב את המושג עד כדי איבוד משמעותו). אני מודה שאין לי הגדרה מדוייקת למושג 'הנאה' ומנסיוני אני רק יכול לומר שהנאה זו משלבת אצלי הנאות חושניות-ארוטיות, מיניות, נפשיות, חברתיות, ואפילו אמנותיות ואינטלקטואליות...

לעצם הערותיכן:
למלכה הכחולה - רבים המזוכיסטים המכאיבים לעצמם. כן, את צודקת, פעמים רבות, מבולבלים, הם יצליפו בעצמם בחגורה תוך שהם מדמיינים שמלכה אכזרית, או בחורה יפה בה הם חושקים, אוחזת בשוט או בחגורה. אך התוצאה היא אחת, הכאבה והלקאה עצמית, הכאבה מסוכנת כי היא איננה בשליטה ויש לה נטיה להתעצם עם הזמן. והתוודות קטנה - כמזוכיסט אני יכול לציין שאף ביקור אצל רופא/ת השיניים יכול להיות מגרה - שהרי הפרשנות למציאות היא העניין, כמו גם שיעור בכיתה, ואימון ספורט, ושוטר/ת בכביש, ויחסי עבודה, וכל ארוע שיש בו אינטראקציה של שליטה (והרי אין ארועים ללא אינטראקציה כזו). הסכנה היא כאשר המזוכיסט מפרש את כל המציאות בדרך זו ואינו 'מחליט' מתי לפרשה כך או אחרת...

לאנה דוט קום - ההבחנה בין פיסי לנפשי, בה את משתמשת ובה השתמשתי אף אני כאן, האם היא כה חדה, האם אנו באמת יכולים לטעון בעקבותייך ש"בדסמ הוא מימוש פנטזיה במישור הגופני" בעוד שהטיפול הפסיכולוגי עוסק בנפש בלבד. חשבי למשל על פסיכולוגים השולחים את מטופליהם לסרוגייט (מטפלת מין) מדוע זה מקובל כל כך לעומת שליחה למומחה/ית כאב...

ערב נעים נעים וסליחה על כך שאני מעט חולק עליכן icon_redface.gif icon_redface.gif icon_redface.gif

יהואש
Leather_Stroke
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005
Leather_Stroke • 18 ביולי 2005
הסיפורים הללו מתארים מצב של שחור ולבן, של בעיה עם פתרון. כביכול מאוד לגיטימי וכביכול פשוט וטוב. רק שבשטח המציאות היא הרבה יותר צבעונית ומורכבת מזה.

ב-5-7 שנים האחרונות יש דגש מחקרי וטיפולי בקשר שבין מצב נפשי זה או אחר ובין הצורך בכאב פיזי. עם זאת הסיבות למה פסיכיאטרים לא מפנים ל"טיפול בבדס"מ" לא קשורות כלל וכלל לאידיולוגיות פרואידיאניות כאלו או אחרות (אפשר להכנס למעגל של אידיאלים סותרים לגבי "עקרון העונג" בהתאם להגדרת עונג ו"תועלת" מזוכיסם).

דוגמה טובה היא אותה תופעה של "חתיכה עצמית" שהסובלות ממנה ברוב מכריע הן בנות בגיל העשרה עד תחילת שנות העשרים לחייהן. ברוב המקרים התופעה ההתמכרותית הזו מופיעה עקב טראומה המוגדרת כמשמעותית.
אחרי טיפולים פסיכואנליטים וכו' רוב הבנות חודלות לחתוך את עצמן.
במקרים כאלו הפניה ל"טיפול בכאב" היא אבסורד, לא מטפלת במקור הבעיה, אלא פשוט נותנת לה לגיטימציה ומעצימה אותה.

דבר נוסף הוא שאחריות הפסיכיאטר למטופלו היא עצומה, והפניה יזומה ע"י הפסיכיאטר לגורם חיצוני שהוא לא מטפל נפשי מוסמך היא חוסר אחריות לשמה.
יהואש​(נשלט)
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005
יהואש​(נשלט) • 18 ביולי 2005
מסכים עם רוב הערותייך החכמות Leather Stroke ואין ספק שבמקום בו הפסיכיאטריה מצליחה אין סיבה לשינוי. אך יש מקומות בהן היא נכשלת ולעתים היא נכשלת בגלל אי קבלתה את האפשרות שלבני אדם מסויימים דרוש כאב ואין לפחד מכך.

אינני מסכים דווקא במקום בו את נחרצת יותר, על הפסיכיאטר מוטלת אחריות מלאה למטופליו - גם אם זה להפנות אותם אל מחוץ לכתלי בית החולים.
Tame
לפני 19 שנים • 18 ביולי 2005
Tame • 18 ביולי 2005
לדעתי לפסיכיאטריה יש עוד המון להתקדם ולפסיכיאטרים המון מה ללמוד...
כיום הפסיכיאטריה נמצאת באותו מצב בו הרפואה הייתה כשהם השתמשו עדיין בכוסות רוח ועלוקות... בעתיד יסתכלו עליה באותו הגיחוך.