נלי הפילה מהפינגוין (רק למביני עניין)

נלי הפילה מהפינגוין (רק למביני עניין)

G-O-L-D​(שולט) • 1 באוג׳ 2005

יש אנשים שהם חלק מהעבר שלי ונחקקו בו לתמיד.
יש גם מקמות כאלו.
תקופות.
רגעים.


*

ג'וני ממועדון הפינגוין, שמן ענק שהתהלך עם מישהי בגובה מטר עשרים בשם נועה.
ג'וני ונועה מהפינגוין, תמיד בראש שלי כסמל לפורענות. הרבה פעמים אני חושב עליכם. הייתי כל כך שמח לדעת מה עלה בגורל שניכם.
גם על הפינגוין עצמו אני חושב ועל הליקוויד, השירוקו, והקאטס. ראבק, איזה ימים...
ג'ינס שחור, חולצה שחורה, נעלי צבא שחורות, חגורת ניטים, עיפרון שחור בעינים, מוהיקן, צמיד ניטים ומבט כעוס.
כן, בני ארבע עשרה שכועסים על כל העולם ולא יודעים למה. שותים וודקה חרבות ב 3.5 שקל עם מיץ קריסטל אשכוליות.
חורף, גשם, סמטת רחוב, מעשנים ג'ויינט ראשון שרכשנו "במגבית חברה" והעברנו לכל אחד שתי שאכטות כדי שיהיה לכולם ואחר כך עוד התברר לנו שזה לא היה גראס, אלא אוכל דגים ושעבדו עלינו.
קרן השרמוטה של החברה שהיתה עושה לנו ביד.
חגית הזונה שהיתה מזדיינת איתי עם עמי ועם דותן אחד אחרי השני.
ליאת הבכיינית שהיתה רק רוטנת ותמיד מקבלת מכות מכל מיני בחורות אחרות בפינגוין.
טוסט גבינה צהובה אצל אריק השמן.
סוכת המציל בחוף ירושלים שהיתה מקלט.
שקית החרא שזרקנו בכניסה למרחב ירקון והצלקות מהמכות שחטפנו אחרי זה מקבוצת בלשים שבדיוק ראתה אותנו עושים את זה.
ההורים שלא ידעו מה לעשות עם האברבנל שצומח להם בבית.
ריח החורף שלא עוזב אותי ולא יעזוב אותי לעולם, מהול בעשן סיגריות קאמל וצלילי NELLY THE ELEPHANT של ה- TOY DOLLS.
ציקי ואבנר שגררו אותי לשירותים של הליקוויד ודפקו לי מכות רצח.
סיון מגבעתיים שמתה מחוץ למועדון כי היא היתה שיכורה ונפלה וראשה נחבט בעמוד.
אריק שהיה מזיין בשירותים של השירוקו, ודותן שהיה מפריע לו.
ריקוד הפוגו שהיינו רוקדים במעגל עם ראסיות שעפות ואתה לא יודע מאיזה כיוון נגחו בך.
ראסיות שהיו עפות מהחברה והתקבלו בהבנה, וראסיות של מישהו מחוץ לחברה שאחר כך היה מצטער שהוא נולד...
הסולידריות הבלתי מתפשרת וחירוף הנפש עבור כל אחד ואחת בקבוצה מול קבוצה אחרת.
הריבים ויריבות בין הקבוצות השונות מכל הארץ.
התל-אביבים מול הרמת-גנים, הכפר-סבאים מול הרעננים, הירושלמים מול החיפאים, והחולונים והבתימים מול כולם.
הערסים שהיו חוטפים בקבוקים לראש והיו מפחדים מאיתנו יותר מכל ישות אחרת.
השנאה שבין פאנק, למזרחי והערס.
הפריקים שהכסף היה נתלש להם מהכיסים וכאפות היו עפות להם לראש תוך כדי.
תמר שהייתי מאוהב בה עד טירוף.
גורי שחטף סכין לתחת כי הוא גנב לי אותה.
ההלשנה, המשטרה, התיק, המכות מחברים שלו והצחוק של תמר כשאני על הריצפה מלא בדם.
העלהום שעשינו עליהם כנקמה בל"ג בעומר וקובי אח של גורי שדותן הפסיכי שרף לו את האוטו.
הצחוקים...
אוי הצחוקים...
הצחוקים הצחוקים הצחוקים.
החבורה, החברה, הגוש האיתן והבלתי ניתן לחדירה ופיזור.
חיים שנלקח לבסוף לפנימיה בצפון.
דותן שנסע עם ההורים שלו לשליחות.
ליאת שנעלמה.
קרן שמצאה אהבה.
אני שהפכתי לפריק לא מזיק ועברתי לשמוע את לד-זפלין ופינק פלוייד.
הפינגוין שנסגר, הרוקסן שהפך הבית החדש, ואנחת ההקלה שאף אחד מאיתנו לא נהרג, וכולנו יצאנו מאותה תקופה בריאים ושלמים, לפחות פיזית.
מעניין איפה אתם היום...

*


יש תקופות, שאתה לא שוכח. ואם היית ילד עם מספיק רוח קרב לעמוד מול הורייך בכדי לחוות את עצמך, אולי זכית בדבר שאי אפשר להחזיר. הרגע הנכון לחווית נעורים.
קשה לי שלא לרחם על ילדים טובים שלומדים בבית ספר ועושים מה שאומרים להם.
השכלה זה משהו חשוב, אבל ניתן לרכוש בה גם לאורך טווח. אתה לא חייב לרכוש אותה על פי המדדים הנכונים לגיל.
לפעמים אתה רוכש השכלה הטובה פי עשרת מונים מהשכלה אקדמאית, כשאתה מבין שלהציץ לג'וני דופק את נועה בשירותים, זה כמו משוואת מאסה ומהירות שווה אימקפט.
לפעמים אתה מבין שהסטורית, מי שגנב אותך פעם אחת בקססה, יגנוב שוב...
ולפעמים אתה מבין שאין לך מספקי כלים ואולי כדאי לך לרכוש השכלה. וכשאתה מגיע לשלב הזה, אף אחד לא צריך להגיד לך לעשות שיעורי בית, אתה עושה אותם לבד.
אתה ילד, וכשאתה ילד אתה יכול לחיות כמו שרק ילד יכול.
אין עולם, יש עולם, הכול דמיונות.
אתה עם עצמך, אתה עם החבורה, אתה עם החיים שנראים לך כאילו לא יסתיימו לעולם...


*

משהו בטקסט הזה שכתבתי, עשה לי חשק להיזכר או ליתר דיוק לחוות את הימים ההם...
אני מעלה את ה-eMule, כותב את שם השיר שהכי חקוק לי בראש מריקודי הפוגו והראסיות שחטפנו או החטפנו ומחכה.
הוא מופיע, יש אותו, אני מחייך מקצה קצה לוחץ על הורדה ובקוצר רוח ותפילות, מייחל שההורדה לא תיפסק.
הוא יורד, אני מעלה אותו לתוכנת המוזיקה, מתרחק מהמחשב, מגביר את המערכת, נושם לעומק, לוחץ על הפליי, וכשהצלילים עולים וכולי נכנס לפוגו עם עצמי אני צורח:
"דו-תן, בוא מהר, לי-את אוכלת מכות!!!"


*

יש לילות, שטוב מאוד שאין לי בת זוג...


*

לכל מי שחווה את זה אז, לכל מי שאוהב או אהב פאנק, לכל מי שיודע על איזה פינגוין אני מדבר, ולכל מי שפעם, לפני הרבה מאוד זמן, היתה בו רוח פרועה וייצר לרסק את העולם, הנה לכם צלילים שישלחו אתכם 15 שנה אחורה לפחות!
תלחצו על הלינק ותורידו.

-The Toy Dolls - Nelly The Elephant-
http://s62.yousendit.com/d.php?id=1GC7TS29SYISOJGLBY3C0RS8O

גולדי

DearPrudence • 1 באוג׳ 2005

"...יש תקופות, שאתה לא שוכח. ואם היית ילד עם מספיק רוח קרב לעמוד מול הורייך בכדי לחוות את עצמך, אולי זכית בדבר שאי אפשר להחזיר. הרגע הנכון לחווית נעורים..."

קראתי את מה שכתבת וניסיתי להתנגד לדמעות עד למשפט הזה.

כתבת יפה, כואב ומרגש.

absolute zero​(נשלט) • 1 באוג׳ 2005

פוסט אדיר.
שיר אדיר.
תקופה אדירה, כנראה (חבל שנולדתי עשור מאוחר מדי).

ראבאק.

גרניקה​(נשלטת) • 1 באוג׳ 2005

החזרת אותי ישר לשם, מרגישה בת 200 פתאום.

רק להיזכר בריח ההוא בשירותים של הפינגווין, במשקאות המבחילים, בג'וינטים המסכנים ההם (והפחד שבדיקת שתן מדגמית תפיל אותי לכלא צבאי), בהליכות ההזויות ברגל לאבולעפיה ביפו, וכמה זיונים מבחילים בשירותים של הליקוויד, ואלונה דניאל קרועת העיניים, ומיקי שביב קרוע מהעיניים הירוקות , ואחר כך חמי רודנר מתפרע ברוקסן, וילדה אחת עצובה שהיתה ואיננה עוד.


זרוק לי קוביית סוכר למשחק יש טעם מר....

הפינגווין!

הסאדיסט​(שולט) • 1 באוג׳ 2005

אני קצת יותר קשיש אז הייתי שם בטח קצת לפני - פורטיס ורונן טל משתוללים על הבמה ושולץ שמזיין בשירותים וסוזי והבנשיס שלה מופיעים בקולנוע דן אחחחחחחחח היו ימים נחמד פתאום להיזרק לשם חזרה במערבולת הזמן כי אחר כך בא הצבא ובאו החיים

זכרונות

pseudonym • 1 באוג׳ 2005

לפי סוג המוזיקה והריקוד הקדמתיאותך בכמה שנים אבל הצלחת לחייך אותי בזכרונות נעימים.
תודה

Tיפוס​(שולט) • 1 באוג׳ 2005

גולדי - אם תאזין לתכנית הרדיו שלי - אני משמיע את זה שם

זקני הפינגווין

Master_Deus • 1 באוג׳ 2005

אנחנו כאן, גולד, אנחנו כאן...
קצת זקנים יותר, קצת עייפים יותר, אבל משוגעים באותה מידה.
לפי הסיפורים על ה-"פוגו" נראה לי שאתה היית שם כמה שנים אחריי, אחרי שסגרו את המועדון ופתחו אותו מחדש. כשכבר עברנו לרוקסן, עד שגם שם אי אפשר היה לשמוע יותר מוסיקה, רק גראנז'...
אפשר לומר שאת הבדס"ם גיליתי כבר שם...

אתה יכול לראות את אותה ערגה אל הימים ההם בפוסט שלי "פרולוג מס' 2 - על היום בו השתנה העולם" :
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=11539

כלובי • 1 באוג׳ 2005

תותחות, אני הייתי מהחצי חנונים, לא פינגווין אבל רוקסן עוד מהגיל שאי אפשר להתחיל - שבו לא נתנו לי להכנס לשם... להדחק במדרגות למעלה.. לשמוע את יוסי אלפנט (לוגוס) בלגן, כרמלה גרוס וואגנר, שוקחתן של ימי שישי בצהריים.

לא זיינתי אף אחת בשירותים אז.. או בכלל בגיל הזה
אבל צובט צובט מאד בלב להסתובב במקום שבו היה הרוקסן ולראות את בנייני חברות ההייטק האפורות מלאות הקיוביקלס חסרי החיים.. ולחשוב על השינוי שעבר האזור ההוא שהוא קצת מקביל לשינוי שעברנו בעצמנו.

דבר אחד לא לימדו אותנו בבצפר והוא - שכשאומרים ש"כל החיים לפניך" בעצם יש עוד אמירה "החיים במתכונתם הנוכחית - עומדים להסתיים" ככל שהייתי משנן את המשפט הזה יותר בתור ילד אולי היה לי יותר קל להשלים עם זה היום - כנראה שלא.

גולדי אתה כנראה היית חוף אחד לידינו כשאנחנו היינו משתוללים ב"חוף המערבי" עד הבוקר, ואחר כך סוגרים את הלילה בפאב "בוטנים" בכרמלית (פאב שמחלקים בו חופשי בוטנים בקליפתם ואתך הקליפות זורקים על הרצפה) ואחר כך חוזרים הביתה באוטובוס הראשון.

ג'וינטים לא עישנו אז - ילדים טובים שכמונו - וזה פספוס קטן בילדות מושלמת, למרות שאז לא היינו צריכים אותם כמו אויר לנשימה כמו שהיום.

Tame • 1 באוג׳ 2005

אוף,
אני כנראה צעיר מידי, ברוקסן הספקתי להיות רק כמה פעמים לפני שסגרו אותו..

ואגב,
עדיין משמיעים את נלי דה אלפנט בכל המועדונים...

אבל מה שהיה פעם לא יחזור יותר.